מאת מתי שמואלוף
יש לי הרבה ספרי קריאה ליד המיטה, אך אחד מהם מיוחד מכל השאר – "הטיסה" של קובי אור. החלטתי לכתוב עליו ולראיין את יוצריו, בתקווה שתרבות השוליים הישראלית תקבל את המרכזיות המגיעה לה, ובלי ספק כדי להצהיר על יהלום הפרברים המלוטש והנוצץ הזה, שהתגלגל לידי במקרה.
הספרון הוא בגודל כף היד שלי. על העטיפה בצד אחד דף בוהק ועבה עם שם הספר בעברית וערבית. הספר כולו מתורגם לערבית על ידי אסעד זועבי, תחת המוטו "אני יצאתי, אתם עוד בבוץ." קובי אור, שלבלוג שלו, הקרמטוריום, התמכרתי בשנים האחרונות, עיתונאי רוק, להקות, מוזיקה קלאסית ותובנות על חיי, ולא בכדי רק קובי אור מקבל את האפשרות שאראה אותו ראשון בפיד שלי. האסתטיקה של קובי אור אוהבת להסיר את העטיפה של המתנה ולגלות שקופסת הממתקים, שפו הדוב קנה לנו, ריקה לחלוטין.
להוצאה שבה ראה הספר אור קוראים "תחנת נייר", ומערכת ההוצאה כוללת את ענת ברזילי, צחי אבינועם, אבי בוחבוט ודנה גז. הספר, כך נכתב בדף המידע בסופו, "נאסף והודפס באירואסיה והסביבה בכוונה תחילה". המונח "אירואסיה" מזכיר לי מיד את אורוול וכל החזון הדיסאוטופי שלו, על הגושים העולמיים שנלחמים זה בזה. בניגוד לכל הספרים שיוצאים בהוצאות גדולות כקטנות, הספר הזה מתנהג כמו פנזין ונכתב באותיות קטנות ש"מותר לשכפל, להעתיק, לצלם…" אין פה זכויות יוצרים, אין פה מלחמות משפטיות. המידע כולו הופך שיתופי כשהוא מודפס. זאת חשיבה אחרת שנמצאת אמנם באותיות הקטנות של הספר, אך היא מהפכה גדולה.
הספר יצא לאור בשנת 2016 בעריכת יוסף למפל (גילוי נאות: אני מכיר את יוסף למפל משיטוט ברחובות, הכרתיו באחד מערבי הערס פואטיקה, כשישבנו בדרום תל אביב, והייתי לאחד מהיוצרים שהשתתפו בפסטיבל הפנזינים שערך בדרום תל אביב). את הספר ערך גרפית אבי בוחבוט (גילוי נאות: אבי בוחבוט עיצב את רוב כתבי העת והספרים של הוצאת "גרילה תרבות" וגם עיצב את ספרי "פרידה בברלין").
אור תלוי על צלב
בעטיפה האחורית אפשר לראות את קובי אור, כשהוא מניח את ידיו לצדדים במין צלב בצימר הישן. מול מיקרופון הוא עומד, כמין ישו שכזה. ולא בכדי כנראה נבחרה העטיפה הזאת לגב האחורי, כי קובי אור צולב רבים בכתביו, ואת עצמו ואת גיבוריו, אין לו רחמים על העולם, שלא מרחם עליו בחזרה. ידיו לא מצליחות להגיע לגבולות הדף האחורי, אך הן מסמנות את המוטיב המרכזי. אנו ניתן מיקרופון לקובי אור, והוא יסתגר בצימר שלו, בלי קהל או עם קהל, הוא ילעג לכל מה שנתפס כסמכותני, הגמוני, ויפתח את השפה המיוחדת שלו, לבקוע דרך, גם בלי העיתונים וההוצאות הגדולות.
קובי אור לא מגלומן, הוא אינו מקים דת חדשה, הוא אינו יוצא לאור כדי להאיר את המוארים. קובי אור לא מחפש גן עדן, הוא מחפש דווקא את החשיכה. הוא אוהב את החצי חשיכה שמונחת מתחת לרגליו בתצלום העטיפה האחורית. הדפס קטן של תמונה שלו מופיע על הטישירט שלו, כי הוא כל הזמן בודק את עצמו דרך המוזיקה שהוא שומע. הוא משווה, מבקר, לועג את מחשבותיו כדי להבין את העולם סביבו. היופי בחוץ חייב לעבור בכיעור בפנים. לכן אני רואה את הניסיון של קובי אור להתעופף כמו מלאך בצימר, כשרגליו תקועות בנעלי ספורט עייפות, ולגופו מכנסי טרנינג שאיתן אני נוהג לישון, וחולצת הטישירט שהוא בטח הכין לעצמו באיזה חנות בדרום תל אביב. זה ניסיון שלא יצלח. שום קונקורד לא ייקח אותו ללאנג' שלו. אבל בעולם מקביל, קובי אור הופך למבקר המוזיקה של אחד העיתונים שיש להם לפחות מאה אלף מנויים שמשלמים כסף כדי לקבל עיתון ביד. והוא נוסע בבגדים שלו ואנשים מריעים לו שהוא מתלבש כמו קוביין שכזה, וגם מההשוואה הזאת אני אצטרך להתנער בקרוב. כי חס וחלילה שאני אהפוך לקומיסר פולני שמנסה לכתוב על קובי אור ואזכה ללעג שיקפיא את ניסיונותיי הבלתי רציונליים לתאר את עבודתו.
נחזור לתמונה. מאחורי קובי אור, מפה של תל אביב, כיסאות שאף אחד לא יושב עליהם, ארונות חתומים, כיסא של הופעה עם ראש צהוב, עוד כמה תמונות שקשה לראות את תוכנן, כבלים של כלי מוזיקה. מגברים. ואין אף אחד מול קובי. ובכל זאת מישהו מצלם את התמונה (כל התמונות והרישומים הם של קובי אור). אולי קובי אור אילף את המצלמה שלו לצלם את התמונה. ומי שמכיר את קובי אור יודע שהוא לוקח את המצלמה בתוך הפאוץ' המיתולוגי שלו לכל מקום. בתוך הספר עצמו יש תמונות אמיתיות (!) של קובי אור.
איזה חלום, שתמונה אמיתית שלך, כזאת שבאמת הגיעה מעשורים אחרים, שבהם היו מצלמות והיו מפתחים תמונות ולא אוגרים ומוחקים גיג'ות של תמונות. ניסיתי כבר הרבה פעמים להבין על איזה ספרים הוא צילם את הצעצוע של גופי, כשהוא עומד על הכוורות האלו של ספריו. נגיע לכך. מתחת לרגליו של קובי אור מזרן מלוכלך, ששום זמר, מבקר רוק או פרשן טלוויזיה לא היה רוצה להצטלם עליו. אולי זאת כרית בצבע בז'. ובתחתית התמונה החושך הופך לחשיכה, לאפילה, למקום שאין לו שם. מי שמכיר את הכתיבה של קובי אור, יודע שהוא מכיר כל פרט בתמונה, והוא לא רוצה לעזוב את המפה של תל אביב כדי לחיות בעיר שבו כתבו וחיו גיבוריו. קובי הוא חיית עיר תל אביבית, או יותר נכון : דרום תל אביבית, אמיתית. הוא לא רוצה חשיכה אחרת, והדרך שבה הוא טס היא עם המילים שלו. בתמונה אני מרגיש שקובי אור אומר, זה המקום שלי, אני מושיט את הידיים שלי, מעל מפת תל אביב, מתחתיי האמפליפריים, ואני לא מוכן להתלבש כדי לייצר ביוגרפיה של פלסטיק. אני נטוע בתוך נעלי הספורט המטונפות, אני הטרנינג האפור, אני החולצה שעשיתי לעצמי ואי אפשר לקנות אותה בשום חנות, אני הכיסאות הריקים, אני הבמה המלאה בחומרים שנשכחו בזמן וחזרו לחיים בגלל הצילום של מצלמה אמיתית, ולא זאת שמצלמת ולא מפתחת לתמונות. אני מלאך מקומי, לא בינלאומי, לא מסחרי, לא משחק את המשחק שלכם. אני חי בתוך הצימר הזה שכבר נכחד וזיכרונו הולך רק עם מי שהגיע לדלתותיו וראה את מופעיו. אתם מבינים, הספר הזה, עוד לפני שנפתח אותו, כבר מהודר בחזיתו במוטו של בוץ, וקרטון בוהק. ומאחוריו אנו מקבלים מלאך אמיתי, מיוסר, רומנטי, מצחיק, של היסטורית המועדונים הדרום תל אביבית, שהיא גם מאבקו של היחיד ללבוש את הטרנינג, מעל מגברים שיוצרים חשיכה, או חשיכה שנוצרת מגברים. קובי אור רוצה לצמוח כמו לוטוס מתוך הבוץ, כדי להירקב בשמחה בתוך הבוץ, ולהיגמל מהמשחק המטופש הזה ביצירת לוטוס, שמתוכו נולד הסיפור של בודהא מהפרברים.
צילום: אבי בוחבוט
"לאבד את הכיוון, או להתגייס למשטרה"
הדף הראשון של הספר נותן לנו עוד מוטו, כמו כלב נחייה שמקבל עיוור, כדי להיות מוזן מהעיוורון הזה, עוד רגע של קסם מוחשך שכזה, שייתן לנו שכחה טוטלית, שבתוכה נהלך בחיינו, כמשרתי האפילה, כי מה שווה לדעת את כל מה שאנו יודעים. כמה אחוז יש בחלב. מה זה משנה בעצם אם רצחו פעם מלך באנגליה ואז החזירו בכל את המלוכה. לשכוח ה כ ו ל.
קובי אור דורש מאיתנו: "בכתיבה על מוזיקה צריך לאבד את הכיוון, לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה" (טד מיקו, עיתונאי רוק במלודי מייקר). אני מראש מודיע שלא אדבר על הטקסטים עצמם. כי הם דורשים את הקריאה שלכם/ן. אני אדבר על הספר והנגיעה שלו בו, ולא אתן לכם אפילו רגע הצצה בטקסטים עצמם. אלו הם היהלומים עצמם. רוצים לראות – לכו למוזיאון. רוצים להישאר בכורסה ולגעת בקובי אור – אז תגלגלו לאתר שלו. אבל הספרון הייחודי הזה יישאר ייחודי.
לאף אחד מכם אין את התמונה שאני קיבלתי בתוכו. זה מה שייחודי בו. הוא הצצה אמיתית לתוך החיים של קובי אור, שהוא בהחלט הממציא הבלתי נתפס של המושג עיתונאי רוק. אצלו יש רוק ויש עיתונאים לרוק. גדלתי בפלסטינא. לא היה לנו רולינג סטונס מגזין. וגם הרולינג סטון מגזין שלעצמו לא ידע שהוא יהפוך למגזין הרולינג סטון, כשהוא הוקם בסן פרנסיסקו בשנת 1967. אני מכור גם למגזין הרולינג סטון, כי בתוכו החדשות שמחות יותר. וכשראיתי את הסרט "כמעט מפורסמים," אני זה היה הילד הקטן הזה שראיין את הלהקה הגדולה. כי בתוכי יש מראיין תמים, ששוכב באמבטיה ומראיין את מיק ג'אגר מבלי לפחד, לשאול אותו באמת, מדוע הוא לא הפסיק את ההופעה כמו פוחלץ, מקרטני והוא, אשכרה פולחצי רוק, שעוד בחיים הפכו אותם למומיות, וחנטו את גופם.
איבדתי את הכיוון מספיק, ולא התגייסתי מעולם למשטרה. אבל זה קובי אור. הוא אוהב את הציטוטים האלו שהם עמוקים מאוד וגם קלים מאוד. הם מזכירים לנו את האטמוספרה של קובי, שכולה מלאה בעיתונאי רוק, וילד חולם ביניהם, והוא יתום, יתמותו מתמלאת בספרים, במוזיקה, בכתיבה על מוזיקה, ואלו הם הוריו, שנושמים בתוכו ומדברים עם הילד, בשפה שרק עיתונאי רוק מכירים. קובי אור מתפלל, אוכל, מחרבן, מהמר, מקלל בשפה של עיתונאי רוק, שאיבדו כיוון כדי להיות בבית עם ההורים האלו שהלכו רחוק.
זה ספר שקובי אור אישר להוציא לאור, ולא היה שותף לכל ההחלטות היצירתיות של העורך, המעצב והמערכת, וההוצאה והזמן והמקום וכל מה שקשור לחיבור בין אותיות וניירות. ותאמינו לי, ואלוהים והשטן יודעים שאני אומר את האמת, זה ממכר. החומר של קובי אור ממכר. אתה מתחיל בטורים, אתה ממשיך בסרטוני היוטיוב. אתה חופר באינטרנט בכל מה שאתה מוצא, כדי יום אחד לפגוש את קובי אור במציאות, הולך עם שקית ניילון, כמו שמעון אדף, בפשטות, ומוציא מתוכו דף קטן מקופל, וניגש אליך, אחרי שהקראת איזה שיר בצימר לקהל צמא לאזוטריה, שכמוך, אתה אזוטרי, והאוויר שלך אזוטרי וחברתך וחבריה יודעים שנולדת אזוטרי, ממדינת אזוטריה.
טוב, אנחנו בעידן של המולטיטסקינג. הספקתי לגלגל משהו, להעביר אלבום בבנדקמפ של שלום גד, לקרוא סיפור של יהודה שהרבני, לענות להודעות בפייס וחזרתי לספרון הזה שמרטיט את ריטוטי הרטט שאיבדנו במעבר לעידן החדש. אנשים כמו קובי אור, העידן החדש מנסה להכחיד. אין ולא תהיה לו עבודה קבועה בעיתון. הוא יהרוג יותר מדי משרדי יח"צ שלא יסבלו את השחיטה של עובדיהם. שהרי היום הכתיבה על מוזיקה שייכת לתעשייה המושלמת של המוות. אם בשנות השבעים היה חופש בכתיבה על מוזיקה, הרי בעידן שלנו, המוזיקה, כמו גם השירה, הפכו לתוכניות טלוויזיה ממוסחרות שלקחו את כל החופש וכלאו אותו בריאליטי. ובכל זאת קובי אור הוא הנזיר הזן שפועל מתחת לראדאר, הוא לא צריך חליפה, הוא צריך מזרק ישן חסר שימוש, קונדום קרוע, תקליט של מוזיקה קלאסית שנזרק, זיכרונות מכתבי רוק שנכתבו באתרים שמתו כמו גיאוסיטיז. לא פעם יצאתי למסע אחרי קובי אור והגעתי לארכיונים אינטרנטיים שבהם יש את הכתבים של כתבי הרוק שהוא אוהב, נשמרים בתוך אתרים בלי טראפיק, שרק המוח הקודח של קובי אור מחזיקים אותם בחיים.
כתבתי הרבה ביקורות ספרים, ויש נוסחה שכזאת בכתיבה על ספר. מתחילים בקצת הקשר, מי זה הכותב, מאיפה בא, ומה כבר קראנו, מה הכתיבה עושה, ולא עושה, קצת קשר לדברים שקורים היום ובסוף משפט מסיים שיסגור את כל הטיעונים שהיו באמצע, ויפתח אולי הרהור לבאות. אבל אין כזה דבר ביקורת ספרים, מבלי לכתוב על הספר עצמו. אני לא רוצה לכתוב על הטורים שלו. כי אותם צריך לקרוא כמה פעמים, ולחזור לקרוא בהם, ולחשוב מה עושה אותם לכל כך יפים, מצחיקים בשירה שכזאת.
בואו נפגוש את התמונה הראשונה שהודבקה לדף מספר שבע. יש שני אנשים בתמונה, אחד עושה מוזיקה במכשיר לא ברור. השני ספק רוקד מאחוריו, ספק עומד בצורה מפותלת, לא זכרית, לא טסטוסטרון, לא אגו, משהו שיכול להתקיים רק בצימר. הפעם יש פה אור בצימר. מתחת ומעל. ואפשר להרגיש את קובי אור שמצלם את התמונה, כי הוא עומד מאוד קרוב אליהם ומצלם אותם. הוא קרוב למוזיקה של הצימר. הוא קרוב לצימר. הוא קרוב לתרבות של רחוב הגדוד העברי. אחד מהרחובות שזקוקים ולא זקוקים לחוקר דוקטורט שיכתוב על הבלתי אפשרי. מצד אחד האלבי, הרדיקלי, המזרחי בתודעה ובגוף. מצד שני היה בו את הצימר, שהיה מעוז של תרבות נגד אחרת לגמרי, אולי אשכנזית קצת, אולי ניסיונית, וביניהם נשים, גברים, נשים-גברים, גברים-נשים שעובדים בזנות. טרנסג'נדרים. וכמה שירה נכתבה בין שני הקטבים האלו ומתוך המבט באלימות של עבודה ברחוב. הבורגנות לא מביטה לאלימות שהיא מייצרת בדחק ובכפייה, על העובדים ברחוב. אבל בתל אביב ברחוב אחד יש את כל ההיסטוריה הציונית ומפלתה. הגדוד העברי, שהפך למעוז אקטביזם מיוחד, בינארי, בן שני קטבים, ובתוך מגרש חניה אחד של השפלות לא פוסקות של עובדותיו ועובדיו. וכמובן הזרם הבלתי פוסק של הטיפוסים העצובים שעולים מתחנה מרכזית ישנה וחדשה, למעלה, בקיבוץ נדבות, במכירת גופם, בהזרקות לתוך המוח של האהובה שלך בגן החשמל. ראיתי את כל זה ולא מספיק לתאר את העצב. שום מילה לא תתפוס את ההקשר ותכניס אותו לאותיות המרובעות האלו. וקובי אור לא מנסה לקפוץ לאלבי ולכתוב את השירים שלהם, כמו לו ריד (בהיפוך אותיות הוא ורד לי). קובי אור כן כותב על מגרש החניה הכי עצוב בתל אביב כמו ורדלי, רק בצורה אחרת, כי לורד לי אין את המלאכים האלו שקוראים להם עיתונאי הרוק, שמגנים על הגוף של קובי אור מהבטה לצללים.
בכל ביקורת ספרותית צריכה להיות פעם אחת שאתה מבקר את הכותב. שאלו אותי פעם למה קובי אור לא כותב על המוזיקה המזרחית. ועניתי בפשטות, קובי אור כותב על היקום שלו. הוא נאמן ליקום הזה, והוא נמצא במרחק נגיעה ממנו. נכון שלפעמים הוא לא מצליח לעשות את המעבר שעשה נזיר הזן, בן שלו, ב"הארץ" בסדרת כתבות שבה הכתיר את האינדי המזרחי או כשהוא נפרד ממאיר בנאי ז"ל במילים מרגשות, שהרגשת את הפואטיות שלו נמסה בתוך רוח הקינה המזרחית. ובכל זאת יש מרחק קטן בין האלבי לצימר, אך קובי אור לעתים רחוקות מביט לשם. ובכל זאת, הגיבורים של דרום תל אביב במחזות חנון לוין נשארים בתוך העליבות הפולנית (מזרח אירופית) הדרום תל אביב, ואלו מעולם לא הפכו ל"בורגנים" של אסף ציפור.
יש משהו מדויק לעמוד כל כך קרוב לזוג המוזיקאים האלו בצימר, מוקפים באור שיוצא מהמוזיקה שלא אדע את שמה. אבל קובי אור עומד קרוב מאוד אליהם, עד כי אין אף אחד בינו לביניהם. אולי הוא הצופה היחיד ואולי הוא דורש מאיתנו את החסידות הזאת, להיות קרובים לאלו שאנו כותבים וקוראים עליהם, ואולי לא. ובמבט נוסף, אני רואה שיש עוד אדם מאחורי המוזיקאי המרכז והוא שולח יד לאיזה מכשיר. נוצרת האשליה שלאיש במרכז יש ארבע ידיים כמו אל הודי. זה הכוח של קובי לתפוס התגלות שכזאת. אך גם לכלול ברגע כזה את הרצפה של האבנים, מרצפות פשוטות כמו אלו שבתוכן גדלנו בשיכון. רק מתוך הכרה בהן אפשר לצאת החוצה. ויש רישומים שנותנים לי להרגיש את המחשבות של קובי אור.
לפני שנחזור מהמסע אל תודעת קובי אור ונלך לראיין את היוצרים של "הטיסה". אני מצטער שלא אכתוב על הרישומים הנפלאים, על הצילום של הגרפיטי, אני מצטער על הכול.
בואו נביט ביחד בצילום שקיבלתי בתוך הספר מיוצריו. איזו מתנה זאת לקבל אפשרות להיות במקום כל כך אינטימי עם קובי אור. רציתי לכתוב גאון. אני נזכר שאסור לכתוב מילים מוחלטות. צריך תמיד לאוורר את החדר מהריחות, אחרת הוא מסריח. גאון היא מילה סגורה בתוך חדר. ולפעמים היא גם מילה פתוחה. תתארו לכם שהייתן מקבלות את הספר של אוסקר ויילד עם התמונה האהובה עליו, או הדרך בה בולאנו ראה את מדבר סונוארה, את התמונה של בוקובסקי עם קארבר בערב שירה. יותר מדי תמונות יש לנו בטלפון ואין בהן כלום. אבל תנו לי תמונה אחת להביט בה בזמן שאני קורא ואני נמס לתוכה. ואם יש תמונה שהספר הקטן הזה נתן לי במתנה, כברכה וקללה, זאת התמונה של ספרים בבית של קובי אור. יותר נכון, עמוד 49. פסל צעצוע של גופי, החמוד עומד מעל הספרים באנגלית, בעברית, ותצלומים ספק של אורלי קסטל בלום והמרגל היהודי-ערבי של אלי כהן. מי צריך הקשר. הנה ההקשר. תרבות גבוהה ונמוכה. הכתיבה של קובי אור מתחילה בקריאה, אך גם באגירה של פרטים, ולעג להם, בחזרה לילד שהעמיד את הספרים כמו מגדלים של טירה ועליהם הניח את המלך גופי. זה תיאור טוב לקריאה בטקסטים של קובי אור. יש בהם ערימות של ספרים, יש בהם ילדותיות, טעם אישי, חברתי, יש בהם אירוניה לא פוסקת, ולעתים האזכורים חשובים לנו, ולעתים רק להאזין למגע של הצעצוע בערימות האלו שמטפסות לשמים כדי לתת מקום של כבוד לגופי. אמרתי לכם כבר – אחרי אלף מילה ויותר – שקובי אור הוא עיתונאי רוק והוריו הם להקה. הוא מטפס עם הספרים, וצעצועיו הנשכחים של השטן וולט דיסני, כדי לרדת תהומות ולחצות את נהר השכחה ולפגוש לפחות פעם אחת הוריו.
יוסף למפל. צילום מתוך דף הפייסבוק שלו
ריאיון עם יוסף למפל, עורך הספר
– ברור שאני מבין מדוע קובי אור. אבל בכל זאת תן לנו הצצה לתהליך היצירה. איך דווקא ב-2016 מסיימים ספר של יצירותיו? מתי התחלתם? תן לי לפחות הצצה לתהליך היצירה.
בשנת 2010 אדם ססלר ואני הגשנו תכנית רדיו מסעירה בנושא אקולוגיה ברדיו "כל השלום". למרות הנושא המרכזי, נהגנו להתקשר לקובי אור בכל תוכנית ולתפוס אותו בבאצ'ו או משוטט ברחבי תל אביב, מחצר אחורית זו או אחרת היה מקריא לנו טקסט מזעזע ומטלטל ואנחנו הפכנו מכורים לסנאף, והיינו מצלצלים שוב שבוע אחר שבוע. פעם ישבנו באולפן עם הזמר איתן אולמן, וקובי הקריא סיפור על סחר בנשים, משו מזעזע ברמות, ישבנו שותקים בשידור מספר דקות אחרי שסיים, פשוט לא יכולנו לדבר.
באותה תקופה אדם אני חשבנו על להוציא חמור בפורמט של ההוצאה שלנו שנקראה אז "ערוץ הנייר." בשנת 2013 נפגשנו דנה גז, צחי אבינועם קובי ואני באוזן, קובי הביא כמה עותקים מהחומר. ישבנו על קפה ליד, וקובי אור הדגיש שאנחנו יכולים לעשות מה שאנו רוצים והוא חזר על המנטרה הזו בכל שלוש השנים שלקח לספר להתהוות. בכל פעם ששאלתי אותו אם מה שאנחנו עושים בסדר מבחינתו, תמיד אמר שכל מה שאנחנו עושים הוא מצוין והוא סומך עלינו.
– אני גם במערכת של כתבי עת, ולא תמיד ברור לי מה התפקיד שלי (: אז מה עשו חברי המערכת?
את הטקסטים היה צריך לקרוא ולהקליד וכולנו לקחנו חלק בזה, ענת וצחי כתבו טקסטים על קובי שבגלגול מוקדם יותר של הספר היו אמורים להיות חלק מהספר, אך בסוף החלטנו להוציא ספר של קובי ולא על קובי. דנה גז שעיצבה את הספרים האחרונים של ״תחנת נייר״ העבירה את הפרויקט לאבי בוחבוט, מעריץ ותיק של קובי אור, שעיצב את הספר.
מה קובי אור אמר לך כשביקשת את רשותו?
העבודה עם קובי היא מדהימה כל ההתנהלות שלו היא חיובית וצנועה. על כל מה ששאלתי, או ביקשתי, קיבלתי תמיד את התשובה, "מה שאתה צריך אני סומך עליכם."
– היית פעיל חברתי, וגם יוצר של פסטיבל הפנזינים בדרום תל אביב. איך הוצאת הספר קשורה לפסטיבל הפנזינים?
כשג'קי לוי ואני התחלנו את פסטיבל הפנזינים בתל אביב פניתי לקובי, אם הוא מכיר פנזינאים שאנחנו לא מכירים, וקיבלתי הרצאה מעולה על ההיסטוריה של הפנזינים הישראלים: "נייר" (פנזין של מוטי שהרבני), "סוס" (פנזין של צ'יקי), ו״אבק״ (פנזין של דנה קסלר), ואפילו ״בול דוג״ שהוציא לא עלינו ח"כ יהיר לפיד. אף אחד מהפנזינים לא הגיע לפסטיבל. אבל קובי הקריא מיצירותיו בפסטיבל הראשון ומאז היינו מתייעצים אתו ולפעמים מנסים לנצל אותו כגורו הפסטיבל. קובי אהב את השונה גם בשוליים, שמח שהגיע לפסטיבל בחורה מנוער גבעות עם פנזין "בשם גזרת הכתוב". הוא הסכים בפסטיבל הרביעי להצטרף אלינו מתחילת בניית הרעיון וכמובן שדחף למקומות שהוא אוהב – לכיוון השערורייתי המזעזע, הציע שנזמין קבוצה של "לימונובים" ועוד איזו קבוצה פשיסטית שאני לא זוכר, התוצאה הייתה הפסטיבל שהשתתפתם בו עם "גרילה תרבות".
– למה מותר לתת אישור לשכפל את הדברים? אתה לא רוצה זכויות יוצרים ותמלוגים?
זכויות יוצרים? מבחינתי מי שילך ויקח את מה שאני רוצה לשתף עם העולם ומשתף שוב, זה סבבה לגמרי.
– למה להכניס תצלומים מקוריים, רישומים, גרפיטי, לצד הטקסטים? הרי הטקסטים עומדים בפני עצמם. שאלה שמבקשת ממך להתעלם מכל מה שכתבתי על הספר הנפלא הזה.
בנושא העיצוב אני חושב שספר צריך ערך נוסף היום, בעידן הדיגיטלי שבו האינפורמציה עצמה נמצאת ברשת. אני גם מאמין שנגיעה אישית בספר מביאה את הטקסט אל לבו של הקורא. וכך היצירה פחות נשכחת כמן הטקסטים שיורדים במורד הפיד.
– איך הדברים קשורים להוצאת הספרים "תחנת נייר"? כמה ספרים הוצאת? כמה עומדים לצאת?
עד עכשיו הוצאנו בתחנת נייר שישה ספרים. עוד הוצאות יצאו במסגרת פסטיבל הפנזינים. הספרים הם דו-לשוניים, בערבית ועברית, האחרון ספר שירה של צחי אבינועם שיצא בעברית וגרמנית והושק לאחרונה. אנחנו עובדים על ספר העוסק במפגש של אידאולוגיה אנרכיסטית עם פוליטיקת זהויות ולאומנות בשלבים הראשונים של התנועה הציונית. בנוסף, אנחנו עובדים על ספר ילדים בערבית־עברית־גרמנית, שעוסק בעכברים שחיים בחנות ספרים בירושלים. ויש כמה ברמת הרעיון…
– איפה אפשר להשיג את הספרים?
הספרים נמצאים בחנויות הספרים העצמאיות: "אחים גרין", "תולעת ספרים", "הנסיך הקטן" ו"סיפור פשוט". ב-27 בינואר הספרים הם יהיו מונחים על הדוכן ביריד ספרי האמנות של "ארטפורט". תוכלו גם להשיג אותי במייל ולהזמין את הספרים: yosilampel@gmail.com
ריאיון עם אבי בוחבוט, העורך הגרפי של הספר
אבי בוחבוט. צילום: יעל מאירי
– איך היה תהליך העבודה עם יוסי?
בתור אספן פנזינים בדימוס וקורא של קובי אור מאז נעוריי, התרגשתי מהאפשרות לעבוד על הפנזין. בגלל שיוסי ואני מעריצות מושבעות של קובי, היה קל וכיף להתחבר יחד לעבודה על ״הטיסה״. להעלות רעיונות משותפים, להתרגש מטקסטים, לבחור תמונות ולחשוב על צורות הגשה לפנזין. תהליך העבודה משום מה התארך מאוד, אבל אני שמח שהתוצאה מצליחה לשמור על הרוח הנונשלנטית של הטקסטים של קובי, שמתבטאת יפה במוטו של טד מיקו שמצוטט בפתיחת הספר: ״בכתיבה על רוק צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה״.
– ספר קצת על עיצוב הספר
ביוני 2016 פרסם קובי בבלוג שלו את הפוסט הסתום: ״הטיסה: אני יצאתי, אתם עוד בבוץ. קובי אור 1948-2016״, ועורר סערה-זוטא בסצינה ודאגות כנות לשלומו. הלך הרוח הקיצוני של הפוסט מאפיין את הכתיבה של אור, שבניגוד לעיתונאי המוזיקה הממסדיים (ה״שרון מולדאביים״ לדבריו) הולכת על הקצה, ומשלבת ביקורת עצמית חריפה, אובדנות, חשיפה אישית בוטה, ומעל הכול התמסרות טוטלית למוזיקה ולכתיבה עליה.
שמו של הפנזין מצטט את הפוסט האובדני של אור, שהתגלה כמתיחה. כוונתנו המקורית הייתה להדפיס את הכריכה על נייר עם טקסטורה דמוית שיש, שלי הזכירה מצבות. בסוף ירדנו מכל הסיפור בגלל עלויות הנייר המופרעות, ובחרנו בתצלום הצלוב של קובי לכריכה האחורית.
הדפסה של כמות מצומצמת של עותקים בהוצאה עצמית, מאפשרת תעלולי הפקה נחמדים, שהדפסה תעשייתית לא תמיד מאפשרת. אחרי שקיבלנו את העותקים המודפסים מבית הדפוס, הדבקנו בין עמודי הפנזין תצלומי צבע אקראיים משגרת חייו של אור, בעיקר מביתו וממועדון הצימר. מדובר ממש באורגינלים שהדפסנו מתוך הפילם שמסר לנו קובי. לכל פנזין צירפנו צילומים אחרים, חלק מהם עזר לנו קובי בעצמו להדביק.
– מה הקשר בין העיצוב לטקסטים של קובי?
העיצוב שלנו עוזר להנגיש את הטקסטים של קובי, שבמקור התפרסמו בפנזין ״חמור״ שנכתב ממש בכתב ידו. תמללנו ועימדנו את כתב היד המקורי בפונט ידידותי לקריאה, עברית לצד ערבית. כיוון שהיה חשוב לנו לשמר את רוח כתב היד האישי של קובי, הוספנו לפנזין רישומים וציטוטים ויזואלים מ״חמור״ המקורי. כך יוצא שהפנזין הזערורי (56 עמודים של A6) מכיל תצלומים, רישומים והערות בכתב יד.
– אני משתפך. אני יודע. אבל התמונות האמיתיות והעטיפה האחורית הן חוויות טובות, שלא קרו לי כבר הרבה זמן. הפעם האחרונה שהתרגשתי מכניסה לעולם הגרפי של היוצר, היה בספר של בלחסן ז"ל. האם קיבלת השראה מיצירות אחרות בקולאז' הזה, האם זה מגיע מתוך עולם הפנזינים של יוסי? מה המקום שלך כעורך גרפי ביצירת הקולאז' הזה?
כתיבה על מוזיקה, כמו עיצוב גרפי, היא לרוב לא ״הדבר עצמו״ אלא תוצר לוואי שנותן ל״דבר עצמו״ תוקף חזותי או ביקורתי. נקודת המוצא של הטקסטים של קובי אור היא יצירה מוזיקלית של אדם אחר. ההשראה שלי הייתה הכתיבה של קובי, שבגדולתה מצליחה לעמוד בפני עצמה, במנותק מנקודת המוצא שאליה היא מתייחסת. אני מקווה שבעיצוב הפנזין הצלחנו להתרחק מספיק מקובי, ליצור אובייקט עם זהות מסעירה משל עצמו.
תודה לרותם מקרית גת על הערות העריכה
ראו גם:
הכותב המופשט ביותר בתולדות ביקורת המוזיקה הישראלית: בן שלו מראיין את קובי אור
