מאת אלי אשד
בדצמבר 2016 מלאו 70 שנה לבמאי המפורסם והמצליח ביותר בעולם, סטיבן שפילברג.
אין הזדמנות טובה מזו כדי לחזור ולהיזכר בפועלו של אחד הבמאים היחידים בעידן המודרני (חוץ מרידלי סקוט) שיצר הן סרטים היסטוריים מעולים על תקופות שונות – ארה”ב במאה ה-19 – “אמיסטד” המתאר את העבדות בארה”ב,”לינקולן” המתאר את מלחמת האזרחים לחיסול העבדות, או מלחמת העולם הראשונה -“סוס מלחמה”, ימי מלחמת העולם השנייה, נושא שככל הנראה עניין אותו באופן מיוחד – “רשימת שינדלר”, “להציל את טוראי ריאן”, “אימפרית השמש” – או המאבק בטרור בשנות השבעים -“מינכן”, וכמובן סרטי ההרפתקאות הקלאסיים על הארכיאולוג ד”ר אינדיאנה ג’ונס.
מאידך יצר שפילבג כמה מסרטי המדע הבדיוני המעולים ביותר על חייזרים – “מפגשים מהסוד השלישי”, “אי טי”, “מלחמת העולמות”, וגם מיני סדרה טלוויזיונית מעניינת מאוד בשם “TAKEN” – טכנולוגיה משתוללת, פרק היורה, נוסף על כמה מהסרטים העתידניים המפורטים ביותר שנוצרו אי פעם – “אינטליגנציה מלאכותית” ו”דו”ח מיוחד”.
זהו זמן טוב לשוב ליצירה הבולטת הראשונה שיצר שפילברג, שהוא גם הסרט הראשון שיצר שפילברג בז’אנר הסרט העתידני. את זה יצר ממש בראשית הקריירה שלו ב-1970, והוא שכוח כיום מאחר שהיה זה סרט טלוויזיה, וחלק מסדרה שכוחה גם כן בשם “שם המשחק”.
“שם המשחק”, סדרת טלוויזיה שרצה בשנים 1968-1971, הייתה סדרה מוזרה. היא הורכבה למעשה משלוש סדרות משנה עם שחקנים קבועים נפרדים לכל אחת. הסדרה עסקה בעלילות המתרחשות במגזין גדול בלוס אנג’לס בשם peoples (כתב עת בשם זה החל להתקיים לאחר שהסדרה ירדה מהמסכים, אולי בהשראתה) וסדרת משנה אחת עסקה במו”ל של העיתון (השחקן ג’ין בארי) ובהרפתקאותיו. סדרת משנה שנייה עסקה בעורך של העיתון ובקורותיו. סדרת המשנה השלישית עסקה בכתב חוקר נמרץ של העיתון ובהרפתקאותיו.
רוב הפרקים התיישנו היום, חוץ מפרק אחד יוצא דופן, שביים הבמאי הצעיר סטיבן שפילברג ב-1970 – “לוס אנג’לס: 2017”. זה היה אחד הפרויקטים הראשונים שקיבל שפילברג.
הסרט שודר ב-15 בינואר 1971. זהו סרט טלוויזיה בן 74 דקות. על התסריט אחראי הסופר פיליפ וייל.
וייל היה סופר ידוע שהרבה לעסוק בכתיבת מדע בדיוני ובתחזיות עתידניות מצמררות במיוחד.
בין השאר יצר וייל בשנת 1930 דמות של איש בעל כוחות-על ברומן בשם “גלדיאטור”, שכנראה שימש כאחד ממקורות ההשראה לג’רי סיגל, היוצר של גיבור הקומיקס סופרמן (וייל שקל לתבוע את סיגל, אבל לבסוף חזר בו כי לא חשב שאפשר יהיה להוציא מהם כסף רב). הוא יצר ספר בשם “הג’נטלמן הפראי” ששימשה כמודל לדמות של גיבור-על אחר מראשית שנות השלושים בשם דוק’ סאבאג’.
בשנות השלושים יצר וייל, בשיתוף עם סופר אחר, אדוין בלמר, ספר בשם “כאשר עולמות מתנגשים”, שתיאר התנגשות של כוכב אחר בכדור הארץ. זו גורמת להרס ולחורבן עולמי, וגם כמקור השראה לקו העלילה המקורי של סדרת פלאש גורדון משנת 1934. קו זה מתאר כיצד כוכב הלכת הנודד מונגו מתקרב לכדור הארץ ומאיים להשמידו. הספר שימש בסיס לסרט ידוע בשנות החמישים.
ב-1943 כתב וייל סיפור שבו תיאר בצורה משכנעת את האימה של מלחמה גרעינית. הסיפור שלו עורר חששות כאלו תיאר את מאבקו של אלוף אולימפי לשעבר במערכת טרור של פליטים נאצים בקליפורניה בשנת 1965. הגיבור מחבל בטעות במאגר הפצצות האטומיות של הנאצים ומביא בכך לחורבנה של לוס אנג’לס. בכך חזה וייל את מה שהתרחש שנה וחצי מאוחר יותר בהירושימה.
הרשויות אפשרו לסיפור להתפרסם רק לאחר שהסתיימה המלחמה. בזמן המלחמה הוא מצא את עצמו במאסר בית בידי האף-בי-איי, שחשש שהוא מגלה סודות מדינה ואף איים על וייל שיוצא להורג.
הוא גם התפרסם בזכות יצירת המונח “מומיזם”, וכתב ספר בשם “דור של בכיינים”, שבו תאר את הדור שלו, דור של בכיינים עלובים הנשלטים בידי אמותיהם ובידי נשים באופן כללי. אנשים כמו קלינט איסטוו ודונלד טרמפ, ידועים כיום בהסכמתם ובתמיכתם ברעיונות אלו.
החל משנות השישים וייל נטש את האנשים בעלי כוחות העל ואת העולמות המתנגשים, וגם הפסיק לעסוק בהשלכות השליטה של האמהות האמריקניות על ילדיהם החלשלושים. הוא הרבה לעסוק בהשלכות האיומות של ההידרדרות האקולוגית על המין האנושי, נושא שהיה אז חדש מאוד.
התסריט שיצר שהיה לסרט טלוויזיה ארוך עסק בתוצאות וההשלכות של קטסטרופה אקולוגית בעתיד הרחוק, והיה אחד הראשונים מסוגו. עד אז כמעט לא דנו בנושא האקולוגיה בטלוויזיה האמריקנית או בקולנוע האמריקני, וגם מעט מאוד בספרות האמריקנית (אחד מיוצאי הדופן: “חולית” מאת פרנק הרברט). מדובר בפרק ה-16 של העונה השלישית, אך ראוי ללא ספק להיות פרק הסיום של העונה ושל הסדרה כולה.
שנת 2017
מקדימון הפרק:
עלילת הפרק (הכולל ספוילרים): גלן הווארד (ג’ין בארי) המו”ל של כתב העת “אנשים”, חוזר מכנס חשוב וסודי של מדענים ואנשי תעשייה בכירים בנושאי החורבן האקולוגי המאיים על המין האנושי. המו”ל המזועזע ממה ששמע ושולח הודעה לנשיא ארה”ב בנושא. מתברר שהנשיא לא היה מודע לכנס ולנושאיו. לאחר מכן הוא נרדם על ההגה… הוא מסתבך בתאונה, מתעורר באופן מסתורי (קפיצה בזמן ?) 46 שנים בעתיד, בשנת 2017 (תאריך שנבחר בידי וייל או באופן אקראי, או מכיוון שכתב את התסריט במקור בשנת 1967 והעביר את הסיפור לחמישים שנה בעתיד בדיוק).
הווארד מתעורר באזור חרב למראה. משם הוא נלקח במכונית בידי אנשים עם מסיכות גז. הוא מגלה שהאנשים המוזרים למעשה מצילים את חייו. הוא נלקח לישוב שמתחת לקרקע ופוגש את ראש העיר של לוס אנג’לס החדשה, התת-קרקעית (בארי סוליבן). זה מגלה לו שהוא נמצא 46 שנים בעתיד, ומסביר לו את מצב העולם, וכיצד הגיע למה שהגיע בשנת 2017 .
בשנות השמונים והתשעים חווה העולם אסון אקולוגי שהשמיד את כל החיים מעל לאדמה והופך את האטמוספרה למסוכנת לנשימה. האקולוגיה של העולם חרבה לחלוטין. אלא שאותם אנשי עסקים שגרמו עם זיהום האוויר לחורבן ידעו בדיוק מה עומד לקרות, והקימו לעצמם בינתיים מקלט תת-קרקעי סודי שבו ישרדו באושר ובעושר…
אלא שמתברר שהעיר התת-קרקעית שמוצגת כאוטופית אינה בדיוק כזאת…
תושבי לוס אנג’לס שנאלצו לרדת לחיות מתחת לאדמה נשלטים כעת בידי משטר רודני מדכא במיוחד – מועצה של אנשי עסקים רודניים, המפוקחים בידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים השולטים במשטרה ובמוחותיהם של האזרחים המדוכאים בידי משטר טוטליטרי.
הנשים בחברה זאת צריכות לשרת את הצרכים המיניים של חברי האליטה. הווארד כחבר אפשרי באליטה, מקבל אישה אחת כזאת לסיפוק צרכיו.
האוכלוסייה מקבלת לחם וקרקס. העיקר שישתקו ויתנו לאליטה לנהל את העניינים כראות עיניה. פרטיות אינה קיימת.
בלוס אנג’לס שרדה רק פרה אחת, ורק אנשי האליטה כמובן יכולים לקבל מהחלב שלה. לעומת זאת, הזקנים, החולים ו”הלא יצרניים” – “מסולקים”. התרבות האוכלוסייה מתאפשרת רק על סמך עקרונות “אאוגניים” של שיפור האוכלוסייה.
בקטע של חיזוי עתידני מדויק מבקר הווארד בבר באזור של דיור מוגן לזקנים, שבו שרים ומנגנים זמרי רוק זקנים המזכירים מאוד את אנשי הרולינג סטונס והביטלס, שממשיכים לנגן גם בשנת 2017 האמיתית.
אנשי המשטר מתרשמים מניסיונו של הווארד כאיש תקשורת בשנות השבעים של המאה הקודמת, ורוצים להשתמש בו כדי לחזק את שליטתם באוכלוסייה. הם שולחים אותו לסיור בחברה התת-קרקעית שלהם. הוא מגלה את האמת – שמדובר בחברה רודנית – ומחליט להצטרף לחבורת מורדים שמנסים להפיל את המשטר הכמו פשסיטי.
מורדים מסייעים לו להימלט, אך אנשי ראש העיר עוקבים אחרים ומגיעים למפקדה סודית שלהם. הווארד נמלט וחוטף את סגן הנשיא של המשטר ועוד בריון ומכריח אותם לקחת אותו אל פני הקרקע (מסוכן מאוד). הם נרדפים בידי אנשי המשטר ובסיום יש קרב גדול ואז…
בסיום המפתיע (?) גלן הווארד לפתע מתעורר ומגלה שהכול היה חלום בלהות נורא שחלם במכוניתו לאור מה ששמע בכנס, אבל… זה לא ממש מדויק כי… הוא מוצא על מכוניתו ציפור שמתה כתוצאה מהזיהום. האיום האקולוגי, רומז לנו הסרט, הוא אמיתי מאוד, ואינו סיוט שיתפוגג.
העתיד על פי שפילברג.
בשנת 2017 על פי סטיבן שפילברג עדיין יש טלפונים ציבוריים
התסריט כאמור היה יוצא דופן. לא רבים כמוהו נעשו עד אז בטלוויזיה האמריקנית והיה קושי למצוא עבורו במאי מתאים. לבסוף הציע ראש האולפן שהבמאי הצעיר, החדש והצעיר שלהם, סטיבן שפילברג, הוא האיש למשימה. שפילברג, שהיה חובב מדע בדיוני אדוק, הסכים מיד. הוא יצר את הסרט ב-12 ימים ועבור 375 אלף דולר בלבד.
שפילברג הקדים בסרט זה בכמה שנים טובות את “בלאד ראנר” של רידלי סקוט כשתיאר את אזור קליפורניה כמעין אזור אסון. הוא צילם את המגורים התת-קרקעיים של תושבי לוס אנגלס תחתית בשנת 2017 בבית חרושת לטיפול בביוב, והצליח להעביר לצופים תחושה קלסטרופובית ששם, מתחת לקרקע, ישנו גיהינום תתי אדמות.
פיליפ וייל הספיק לפרסם את ספרו האחרון, שהוא עיבוד מורחב של התסריט לספר. הוא נפטר באוקטובר 1971, אבל לאחר מותו פורסם ספר עוד יותר מזעזע שלו על האסון האקולוגי המאיים על העולם. שמו: “קץ החלום”, והוא מתאר את העולם החרב אקולוגית של שנת 2030.
הסרט הזה, סיפר שפילברג לימים, עשה לו שם בתעשייה ופתח עבורו דלתות רבות. בהזדמנות זאת הכיר גם את אחייניתו של המפיק של “שם המשחק”, ריצ’רד אירוינג, השחקנית איימי אירוינג, שעמה לימים התחתן וכעבור כמה שנים התגרש באחד ממקרי הגירושין היקרים ביותר של הוליווד.
ספק אם גם הוא חשב בשנת 1970 כאשר יצר את הסרט, שבשנת 2017 הוא יוכר כמפורסם בבמאי העולם.
במציאות, בשנת 2017 האמיתית האקולוגיה של העולם, ובכלל זה האזור של קליפורניה ולוס אנג’לס, נמצאת בהידרדרות מואצת. אם כי זה לא הביא עדיין לחורבן מהסוג המתואר בסרטו של שפילברג. אבל זאת לא נחמה גדולה.
כמו כן, בשנת 2017 האמיתית שולטת בארה”ב קבוצה של אנשי עסקים עשירים במיוחד בראשות נשיא ארה”ב דונאלד טראמפ.
“לוס אנג’לס 2017″ הוא ככל הנראה סרט המדע הבדיוני הראשון שראיתי בימי חיי. צפיתי בו כתוכנית למבוגרים בערוץ הממלכתי היחיד אז של הטלוויזיה מבלי להבין אותו באמת, אבל מה שראיתי נשאר מאז בזיכרוני כ”עתיד” מפחיד במיוחד.
בהחלט לא העליתי על דעתי כשצפיתי בסרט בזמן אמיתי, ששנת 2017 המפחידה שתוארה בסרט תהיה השנה שבה תגיע לקצה (כנראה) התחנה שהקרינה אותו, הערוץ הממלכתי שאמור להיסגר במהלך שנה זאת ולהיות מוחלף בידי “התאגיד”.
בעניין הזה יש לי הצעה לרגל טקסי הסיום וכו’: כדאי שהערוץ הראשון ישדר בשבוע האחרון או כסרט הזר האחרון את הסרט הזה כסרט עתידני אפל על שנת 2017, אולי יחד עם הסרט “הנרדף” של ארנולד שוורצנגר מ-1987 , שגם הוא מתאר שנת 2017 עתידנית הנשלטת בידי טלוויזיית ריאליטי מפלצתית, דבר התואם את תחושתם של אנשי הערוץ ורבים אחרים.
בשנת 2018 אגב, שפילברג יעלה על האקרנים סרט עתידני נוסף בשם “שחקן מספר 1”, המתאר את העולם בעוד כמה עשורים – בשנת 2045.
את שנת 2018 כבר תיאר בשנות התשעים בסדרה בשם “חיפוש בים”, על צוללת עתידנית המתמודדת עם בעיות עולמיות שונות בשנה זאת.
בסדרה זאת נעסוק בעתיד במאמר על נבואות שנת 2018.
ראו עוד:
לפני כמה שנים התפרסם מאמר שלי על יצירות המד”ב הטלוויזיוניות המוקדמות של ספילברג, ו-“לוס אנג’לס 2017” בכלל זה, באתר Strange Horizons:
http://strangehorizons.com/non-fiction/articles/steven-spielbergs-early-television-genre-works/
רז גרינברג כותב את זה על לוסאנג’לס 2017:
and also made one of the most unique works of his entire career—the only science-fiction episode in an otherwise non-genre show.
This show, The Name of the Game, was a bold experiment in television storytelling. Taking place in a powerful magazine publishing company, the show rotated between three different protagonists, with each episode focusing on one of them as they told a different kind of story: investigative reporting, war on crime, or business/political drama—with episodes of the latter kind focusing on the character of Glenn Howard (Gene Barry), the company’s CEO.
Spielberg directed the episode “L.A. 2017,” written for the show’s third season by veteran science fiction author Philip Wylie (best known for introducing many concepts of the modern superhero genre in his novel Gladiator). It opens with Howard driving on a California road, on his way back from an environmental conference. Tired after the long conference, but also alarmed by the dire predictions he heard in it, Howard begins recording a personal message to the President of the United States, urging him to take action on environmental issues. Losing his concentration on the road, Howard’s car crashes, and he falls unconscious. He wakes up after being rescued by masked figures who take him to a large underground complex—which, as he finds out, is Los Angeles of the year 2017, almost four decades after an environmental apocalypse has wiped out most of the human race and forced survivors in the United States into underground cities ruled by a totalitarian government.
“L.A. 2017” holds an interesting place in Spielberg’s filmography. Though Duel is often referred to as his first feature-length work, it was actually preceded by both “Murder by the Book” and “L.A. 2017″—each 75 minutes long. “L.A. 2017” was the first of the three productions to be broadcasted, and hence represents Spielberg’s first experience in long-form storytelling. Judged as such, it has many problems—though much as in the case of “Eyes,” many of them can be attributed to the script’s weaknesses. Wylie attempted to squeeze too many issues into his script: environmentalism, government corruption, business corruption, the loss of privacy in modern society, eugenic fascism, racism—the episode feels unfocused, preachy, and over-explanatory in its dialogue. An even bigger problem is that it isn’t always clear if Wylie intended for the episode to be a serious grim dystopia or a futuristic satire; this results in odd moments where unintentionally funny affairs (notably a band of aging rock musicians playing for an indifferent crowd of old people, or a church with computer terminals that allow believers to ask questions) are placed in an otherwise serious context. Finally, the very basic time-travel premise of the episode wouldn’t have been possible in a modern-day drama like The Name of the Game if it wasn’t for the weak “it was all a dream” ending.
Again, Spielberg overcame these weaknesses with his unique visual touch. “L.A. 2017” mostly takes place in small, narrow, and overcrowded underground spaces, but Spielberg filmed them with panoramic shots that show the characters from a distance, shots that demonstrate the totalitarian nature of the world that Howard has landed in: a place where someone is always watching you. The futuristic setting also meant that Spielberg had to practice world-building for the first time, and he did so wonderfully through small nuances: dissidents’ graffiti is being cleaned while the protagonists walk by, fragments of bystanders’ dialogue give an idea of local slang, which is based on reciting numbers, and the overhead speakers always deliver propaganda messages. It all amounts to a believably frightening futuristic vision.
And considering the fact that “L.A. 2017” was broadcasted in 1971, this vision was, in many respects, ahead of its time. The 1970s saw a wave of popular Hollywood dystopian films—Silent Running (which, like “L.A. 2017,” revolved around environmental issues), Soylent Green, Rollerball, and others—but Spielberg’s episode came out before the genre became popular. The episode also echoes strongly in the slicker dystopian cinema of Hollywood in the 1980s: Ridley Scott’s Blade Runner, in particular, appears to have borrowed the concepts of air-polluted streets and voice-over announcements that promise better life for capable citizens.
Though both “Eyes” and “L.A. 2017” have something of an edgy, downbeat subtext to them (something they share with Spielberg’s non-genre early works such as Duel, The Sugarland Express, and Jaws), the nature of the director’s work took a sharp turn in the optimistic and even naïve direction with the release of Close Encounters of the Third Kind. Spielberg proved himself to be every bit as talented in directing optimistic genre and non-genre works through the 1980s and the 1990s as he had proven himself in directing the grim visual works of the 1970s. But thirty years after the initial broadcast of “L.A. 2017,” when Spielberg returned to directing dystopian and apocalyptic visions in A.I.: Artificial Intelligence, Minority Report, and War of the Worlds, he did it with ease and effectiveness, almost as if he wished to keep exploring the same themes of his early television works. In fact, other than the above-mentioned reference to “Eyes,” Minority Report appears to have borrowed some visual concepts from “L.A. 2017” as well, particularly in its use of holograms as means of communication.
“Eyes” and “L.A. 2017” both demonstrate how Spielberg became one of the most influential directors in the world of film, in and outside genre: his ability to communicate with the audience while working on scripts of different themes and genres through his unique visual touch started long before his name became synonymous with big-screen blockbusters, an ability that accompanies his eclectic body of work to this very day.
מעניין שראית את הפרק/סרט בערוץ 1. לא ידעתי ששידרו את הסידרה (‘שם המשחק’? – היה מתאים יותר ל’איזור הדימדומים’ – שאגב גם בעיבוד הקולנועי שלו, שפיל’ השתתף).
אגב קליפ ביוטיוב שעלה לאחרונה, מספר ששפיל’ שקל להפיק המשך ל’אי.טי’, עם סיפור הרבה יותר מפחיד… אבל בלי כוונה אמיתית, אלא רק כדי להיפטר מחוזה עם אולפן. הרעיונות שבתסריט הפכו בהמשך לשני סרטים אחרים – ‘גרמלינס’ ו’פולטרגייסט’…