מאת חגית בת-אליעזר
"פסטיבל הסופרים הבינלאומי ירושלים" התקיים בתאריכים 25-28.5.2016
זוהי השנה החמישית שבה מתקיים פסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים, המפגיש סופרים ישראלים עם סופרים בולטים מרחבי העולם. במשך ארבעת ימי הפסטיבל מתקיימים עשרות מפגשים ספרותיים, סדנאות, סיורים ומופעים כמפורט בתוכניה:
http://mishkenot.org.il/writersfestival/wp-content/uploads/2016/05/fest16_tochniaMail_04.pdf
הגעתי לשני אירועים בשבת 28.5 בבוקר. בשעה אחת-עשרה נמלא האוהל המרכזי של הפסטיבל בשוחרי ספרות משכימי-קום, כשעל הבמה המרווחת מוקפת הפרחים שני העמיתים המתעמתים א.ב. יהושע ורובי נמדר, כשהמנחה הסמכותית מיה סלע שומרת על לפיד הוויכוח. הרקע למפגש הזה, שנקרא "שיחת פיוס" הוא התבטאותו הביקורתית של א. ב. יהושע כלפי יהודי התפוצות בשיחתו עם ניקול קראוס בפסטיבל הסופרים 2014. כעת נפגשו לעימות דינמי ומרתק.
רובי נמדר − סופר ישראלי החי מזה שנים בארצות הברית, אשר הרומן רחב היריעה שלו, "הבית אשר נחרב", יצא בכנרת זמורה ביתן ב-2013 וזכה בפרס ספיר לשנת 2014 − שהתייצב מול א. ב. יהושע, סופר ומסאי שכתב עשרות יצירות סיפורת וספרי עיון.
במשך שעה כל אחד מהסופרים השמיע דעות מנוסחות ומנומקות היטב ואף משכנעות, שמיד גררו אי-הסכמה ודעות-נגד מצד בן שיחו. כל משך ההיסטוריה של אלפיים השנים האחרונות היה קיום יהודי בארץ ישראל ומחוצה לה בחלוקה זו או אחרת. מאז הקמתה של מדינת ישראל – האם ליהודים סיכוי להפוך לעם ככל העמים – בעלי שטח וריבונות?
בשנת 1980 פרסם א. ב. יהושע את ספר העיון "בזכות הנורמליות: חמש מסות בשאלות הציונות", אבל עבר זמן מאז – יותר ממחצית חיי מדינת ישראל. "האם נכון לדבר עכשיו על א-נורמליות או אפילו על אב-נורמליות או על 'בגנות הנורמליות' כהתרסה נגד שמו של הספר הידוע?"– תוהה רובי נמדר ומוסיף: "עמים נורמליים לא עוסקים בנורמליות".
לא. ב. יהושע דימוי מקורי וציורי: "הזהות היהודית של היהודי בתפוצות היא חלקית במובן הזה שהוא בעצם מכוון על עוצמת הווליום שלה". על כך עונה רובי בתמונה משלו: "היהודים בארץ הם כמו דגים באקווריום: יהדותם שקופה, אינם עוסקים בה, בזמן שיהודי ארצות הברית הוגים שעות נוספות בתודעתם היהודית, הנירוטית המסוכסכת, והיא כִּשְׂאוֹר שמתסיס את העיסה של הספרות".
וכשהשיחה הגיעה לנושא הספרות, לבּוּלי יש ודאי מה לומר: "ספרות טובה נכתבת גם בארץ בתוך הלאומיות − בתחום החברתי, העירוני, הסוגיות המקומיות האלה נדונו אף על ידי חכמי התלמוד". ובהמשך ישיר בולי העלה את השאלה המוסרית של שותפות פוליטית-חברתית ותחושת אחריות על מהלכי הממשלה לרבות המלחמות, שמהן פטורים יהודי התפוצות. "אבל במקום אחריות חד משמעית עם כל הכובד שלה, יהודי מחוץ לישראל חש בלבול, אי נוחות עד כדי נתק", אמר רובי נמדר.
וכך הם היו יכולים להמשיך – שני המלומדים בולי ורובי, המנוסים בוויכוח הזה, שהתנהל כבר על גבי העיתונים, מומרצי הנחייתה של מיה סלע, להנאתו של הקהל שנפל בקסמם של שני הסייפים המפולפלים.
בעיני רוחי הם היו כשניים שמקפלים שמיכה: מתרחקים כדי למתוח אותה ואז פוסעים זה לקראת זה, מפגישים יד ביד − יד ביד ונפגשים במבט. כך גם הוויכוח ביניהם ופגישתם בחריפות המחויבות לספרות ולחברה − הכי רחוק מהאדישות.
השעה תמה, הסופרים ירדו מהבמה לקראת חבריהם, ועיתונאים הפנו אליהם שאלות אישיות. האנשים החלו לזרום אל מחוץ לאוהל בדרכם לאירועים הבאים בתוכנית הפסטיבל העשירה.
וגם אני הלכתי ליעד הבא – דרך גן הפסטיבל המואר ומאוורר בצהרי ירושלים האביביים עם בית קפה וסניף "צומת ספרים" מאולתרים – לאולם ג'ינוגלי לשיחה בין שתי סופרות:
שלי אוריה צילום: T Kira Madden
שלי אוריה – ישראלית המתגוררת בניו יורק. ספר ביכורי סיפוריה "ניו יורק 1 תל אביב 0" נכתב באנגלית ויצא לאור בארצות הברית בשנת 2014, וכבר תורגם לעברית והתפרסם בארץ.
וצרויה שלו – אחת הסופרות הישראליות המצליחות ביותר בחו"ל, תחת הכותרת האופנתית "אהבה והעיר הגדולה".
השיחה בין השתיים הייתה דואט מתוזמן ומתוזמר בניצוחו של אריק גלסנר – סופר ודוקטור לביקורת ספרות. אני מתפתה להשוות בין שני המפגשים. אפילו צורת הישיבה שונה: אריק גלסנר ישב בקצה השלישייה והשאיר את הבנות יחד בלא חשש, שלא כמו בשאלות ההיגיון שבהן יש להעביר זאב וכבש (ולפעמים גם כרוב) את הנהר בסירה אחת מבלי שייטרפו או ייאכלו. אריק נהנה בחברתן של שתי המפליגות שלו. הוא פתח בדברי השבח לרומן "חיי אהבה" של צרויה שלו, משנת 1997, אשר הביא לה פרסום ישראלי-עולמי. הוא העיד כי קרא אותו לאחרונה בשנית, ואז ציטט מדברי איריס – הגיבורה של הרומן החדש "כאב" משנת 2015: "המציאות משחררת והפנטזיה משעבדת".
"'כאב' דומה במידה מסוימת ל'חיי אהבה', הגיבה צרויה. "בשניהם המתח הוא בין המציאות לפנטזיה. הפנטזיה מוגדרת וקבועה, ובכך היא משעבדת. המציאות מציעה אפשרויות ואף מחייבת לבחור מתוכן". צרויה מדברת בקול ענוג-מלטף חולמני-מכשף.
קולה של שלי חדש לי, וקצב דיבורה מחייב ריכוז-יתר. היא מגוללת את עלילת הוצאתו לאור של ספרה, והיא שונה כל כך ממה שקורה בארץ – ויש בה סוכן ותחרות של הוצאות וזכייה כמעט פנטסטית בחוזה עם הוצאה יוקרתית. ועוד חידוש אמריקאי בדבריה – תת-סוגה של הסיפור הקצר –linked stories − סיפורים מקושרי דמויות, קטעי עלילה –"סיפורי זיקה" – כהצעת התרגום היצירתית של צרויה.
תל אביב – העיר הגדולה של ישראל, הייתה גיבורת השיחה. היא קצת גדולה על מידותיה של איריס "השכונתית" – גיבורת "כאב" של צרויה, אריק גלסנר שיתף בחוויות תל אביב משלו, אך עבור שלי אוריה העיר מתגמדת לעומת ניו יורק, שבה מרגישים בבית היא וגיבורי סיפוריה מורכבי הזהות − מהגרים, חלקם ישראלים. הביקורת האמריקאית סקרנית לגבי הסיפורת של שלי. אומרים עליה שהיא "אינטנסיבית ומושכת, כמו הצליל המפתיע והמטריד שעולה מכלי נגינה שבו מנגן מוזיקאי שהחליט לבחון טריטוריות חדשות"– כך אני קוראת במאמרה של מיה סלע – המנחה של מפגש הבנים שקדם לזה של הבנות – שהתפרסם בעיתון הארץ בסוף נובמבר 2014. הכול משתרג כמו ענפי עצים או שורשיהם: רובי מהעימות עם בולי בא לאירוע הבנות המשתלבות בריקוד קולותיהם המהיר-אטי חליפות, והתיישב בשורה האחרונה באולם, כמו איש כחול מסיפור אחר בסיפור של הגיבורות הירוקות.
ההצלחה באה אל צרויה שלו עם פרסום 'חיי אהבה', כשהיא כבר בת 40, לאחר הבחירות הגורליות בחייה, לדבריה. הטיסות לחו"ל, הראיונות באנגלית, הפרידה מהילדים והתמעטות שעות כתיבה, כפועל יוצא של הפרסום הבינלאומי – הכבידו עליה. אך היא הצליחה לכתוב עוד ארבעה רומנים בתוך אווירת התהילה, וכולם על משפחות אומללות, על מה שחסר − אך לאורך הספר צרויה שלו מובילה את גיבוריה לצמיחה, ואף מעניקה להם תקווה לעתיד לפני שהיא עוזבת אותם.
אנחנו – הקהל הקשוב, הנהנה – נצא לדרכנו עם הזיכרון של מופע משולש דינאמי-משולב ועם הסקרנות כלפי הסיפורת העברית-אנגלית של הסופרות.
פסיפס ציורי מאוד של סופרים המקבלים חיות בפני עצמה באמצעות תיאוריה של חגית.
קראתי ונהניתי גם. תודה לסופרים, ליקום תרבות, ולך, חגית.