מאת יואב איתמר
אתחיל בסקירה קצרה על הסרט “רגשות מעורבים”. בימוי, תסריט וצילום: גיא דוידי (2016)
מיד ירד אל השוק לקנות
קצת רגשות מעורבים
אך מכיוון שאין סחורה כזאת
פרצה תגרה עם הרוכלים.
(משינה, “שלג צח”)
כשלמדתי אצל גיא דוידי, התאהבתי בתחום עריכת הווידאו, כי העניין הזכיר לי את משחקי הלגו האינסופיים ששיחקתי בילדותי. קניתי ספר של עורך אנגלי, שכתב שבסרט טוב, על כל שוט שמופיע על המסך יש לפחות כמה עשרות שנשארים על רצפת חדר העריכה, ובתור מי שהשתתף בסרט (אני מבליח להרף עין, פעמיים, וקולי נשמע עוד פעם אחת, ובצדק – כי אני לא הסיפור) אני יכול לומר שבחומרים שגיא אסף, על אף דייקנותו המוצהרת באיסוף החומרים, היה יכול לעשות עוד תשעים סרטים לפחות.
הבחירה של גיא שמה בצד את כל מה שהיינו מצפים מסרט של תלמיד על רבו. מי שלא יודע מיהו אמיר אוריין, ספק אם ילמד עליו הרבה מהסרט. מי שלא מכיר את שיטת אוריין (המעגל הפתוח) יתרשם ממנה אך מעט. הסלבריטאים שלמדו אצלו כמעט ואינם בסרט. תלמידים דתיים שביקשו ללמוד אצלו אינם מאוזכרים. הסרט, שרוב רובו מורכב מחומרים שצולמו להערכתי עד שנת 2010, מספר סיפור של כיתה אחת מני רבות של אמיר אוריין, שיוצאת נגד המורה שלה, שהוא איש עקרונות, שלא הולך אחרי רבים להטות.
אין ספק שהיו ושיהיו רבים שהבחירה הזו תרגיז אותם, גם בקרב אוהביו של אמיר. הסרט מתמקד באמיר ובחייו בצל שלוש המלחמות שעברנו, הרס בניין “החדר”, מות כלבו שהיה לו כאח, אבל מעל לכל, החשיבות של סרט זה היא ברוח השורה עליו. רוח המבשרת אופטימיות והמשכיות. גיא דוידי אמר מעל הבמה עם סיום הסרט שהוא אופטימי שהפך לפסימיסט, אולם אין הדבר כך, כפי שעולה מהסרט. זהו סרט מלא בתקווה, שמוכיח שיש עתיד לרוח ולהומניזם בישראל
לכבוד הסרט, להלן ראיון שקיימתי עם אמיר אוריין לפני כשנתיים, וראה אור בגיליון “מקף” מספר 5 בנושא “משפחה”
יואב איתמר: רבים כבר כתבו על תאטרון “החדר”, אבל אני רציתי לתקוף את זה מזווית אחרת, מהזווית של חיי משפחה. אתה היית סוג של ילד פלא, כלומר התחלת בגיל שש-עשרה את הרומן שלך עולם התאטרון.
אמיר אוריין: “אני לא זוכר אם הייתי ילד פלא, אבל אני על הבמה מגיל שש-עשרה. בגיל שש-עשרה שיחקתי בהצגת הילדים “כיפה אדומה” בפני קהל של עולים חדשים, ילדים. אני הייתי הצייד, הדמות הטובה שמצילה את כיפה אדומה. וכשהצלתי את כיפה אדומה, בהצגה הראשונה בנהריה, באולם של שבע מאות מקומות, פרצו שבע מאות ילדים אל הבמה בשאגות של ‘הללו’, ‘בראבו’, ‘יחי’, ו’הורה’, וגם ‘הידד’, ו’האח הידד’ בסגנון הימים ההם, וגם נשאו אותי על כפיים. אחר כך שיחקתי ב’הבימה’. הייתי ‘ילד-הבימה’, התרוצצתי שם. אחר כך סירבתי לתפקיד ראשי ב’הבימה’, דברים שלא עושים אותם היום.
זה סיפור בפני עצמו. סירבתי לתפקיד ראשי ב’הבימה’ כי אמרתי, לתדהמתם, שהמחזה לא טוב . למי אכפת אם המחזה טוב או לא? נותנים לך תפקיד ראשי ב’הבימה’ – קח אותו. אבל הוא באמת לא היה טוב. נתנו את התפקיד למישהו אחר, ההצגה רצה ארבע פעמים. זה לא סימן טוב או לא טוב לגבי המחזה, זה רק אזכור. האם הייתי אידאליסט? בגיל שש-עשרה פגשתי במאי אירופאי שבא לישראל, שמו היה ז’אן או יאן קריסטוף, הוא הקים קבוצה של שחקנים, אני הייתי הצעיר ביניהם. יום אחד הוא חזה עתידות לכל אחד, ולי הוא אמר: ‘אתה אידאליסט וכל החיים תסבול בגלל זה’. סוף ציטוט. אסור להגיד דברים כאלה למישהו בן שש-עשרה! זהו. זו הייתה נבואה שהכריחה אותי להגשים את עצמה. אחר כך הייתי בטלוויזיה, ברדיו, בזה, סרטים, פה, שם. עד שעזבתי את הכול, כי אמרתי שאני חייב לממש את הייעוד שלי כאדם. כלומר, צריכה להיות איזו משמעות לקיומי בעולם, מעבר לאגו המתנפח על במה או מול מצלמה. נקודה.
יואב איתמר: אבל בוא נלך טיפה אחורה, ואחר כך נלך טיפה קדימה. מאיזה בית אתה בא?
אמיר אוריין: מאיזה בית אני בא? אני בא מבית של אנשים עובדים, קשי יום, שאמרו שללמוד זה הכי חשוב, ורצו שאני אגשים את מה שהם לא השיגו. בית עני למדי, וכנראה לא הגשמתי את משאלותיהם. הם לא ממש הבינו מי אני, או מה אני ואיך אני, איך אני מתנהל בעולם, כנראה שהייתי שונה ומוזר מפני שמורה אחד אמר עליי שנפלתי מכוכב אחר. טוב, אז אם נפלתי מכוכב אחר אז החיים הרבה יותר קלים, אני לא מחויב למה שכל מה שאנשי הכוכב הזה עושים. אני יכול לעמוד מהצד ולהצטרף או לצאת לפי רצוני, שהרי נפלתי מכוכב אחר. זה דבר שני שאסור להגיד לילד. אסור להגיד לו ‘אתה אידאליסט וכל החיים תסבול מזה’, וגם שהוא ‘נפל מכוכב אחר’. הוא עלול לממש את זה.
יואב איתמר: האם אתה רואה באמנות שלך אז סוג של מרד או רצח אב?
אמיר אוריין: כן, הלוואי. רצח אב הוא דבר חיוני באמנות. בלעדיו אי אפשר להתקדם בעולם, בתרבות, ביצירה האנושית. במידה מסוימת כן, אני חושב שיש ביצירות שלי רצח אב, בכל אופן רצח אב במובן של סמכות דיכוי. לא כל אב ראוי לרצוח אותו. אני מדבר באופן מטפורי, כיצירה, אבל בהחלט כל אב ספרותי, דכאן, עריץ, וכולי וכולי, ראוי לרצח על הבמה.
יואב איתמר: מה היה באמת טיב היחסים שלך עם אבא שלך?
אמיר אוריין: אבא שלי היה אדם מאוד מופנם ומאוד מרוחק. כשהיה ילד, הוא היה צריך בגיל לצאת לעבודה בגיל ארבע-עשרה ולפרנס את המשפחה בתור אח בוגר. האחים הקטנים שלו המשיכו ללמוד והוא פרנס את המשפחה כולה. זה עשה אותו אדם שקט, מופנם, עם רגעים של התפרצויות זעם בלתי נשלטות, חלקן עליי. היום מדברים על זה שאסור להכות ילדים. אז הכו ילדים כדרך שגרה, כל הילדים הוכו בדור שלי, זה הדור של אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא הדמות שסימנתי אותה שנים רבות כעריץ. אחר כך עשיתי אנליזה עצמית והגעתי אל המקום שבו אני יכול לסלוח לו ולקבל אותו. והיום הוא נשאר כצללית דו ממדית של אב דכאן, אבל אני יודע שזו גם כן צורה של אשליה, ואת האבות הדכאניים שלי אני הולך למצוא במציאות במקומות שבהם הם באמת נמצאים ומשפיעים לרעה על האנושות, כמו למשל מפקדים בצבא, בוסים דכאניים, ראשי ממשלות מטופשים, וכהנה וכהנה.
יואב איתמר: האם זה אומר שחיפשת לעצמך אב רוחני במקום האב שנתפס כדכאן?
אמיר אוריין: לא, אף פעם לא חיפשתי אב רוחני. זה מעניין, אני חשבתי על זה. הרי אנשים מצהירים על אבות רוחניים שלהם. אני לא חושב שיכולתי לתת אמון במישהו בתקופה שהייתי צעיר. למשל, אני מהר מאוד, מהר מדי, הפכתי לכוכב טלוויזיה, ולא יכולתי להתמודד עם זה, ולא היה מישהו שיכולתי להתייעץ איתו. אני חושב שהיום המצב הוא הרבה יותר נוח וקל. אבל אז, 100% רייטינג היו מתכון לשיגעון – הרי אפשר להשתגע מזה. ולא היה שום אב רוחני שאפשר היה לשאול אותו, כי לא היה לי אמון באבות. עברו הרבה שנים עד שמצאתי את האב הרוחני שלי בתוך עצמי, ומצאתי את המנחה האישי שלי בתוך עצמי. זה דבר שדרש כמובן עבודה ולימודים. אז כששואלים אותי מי היה האב הרוחני שלי אני נכנס למבוכה, כי לא נעים לי לומר שאין לי. הרי לכולם יש.
יואב איתמר: אבל במידה מסוימת מה שהוביל למהפך, או לשינוי בחייך, הייתה מלחמת יום הכיפורים.
אמיר אוריין: אתה רוצה שאני אספר על זה?
יואב איתמר: בהחלט.
אמיר אוריין: או-קיי. במלחמת יום הכיפורים נסעתי עם קבוצה של אמנים, מרצים, בימאים ואנשי קצין חינוך ראשי. רדפנו אחרי היחידות, כדי לנסות להגיע אל החיילים ולשעשע אותם, או לפחות להעסיק אותם בשיחות של לאחר הקרב. ותמיד הגענו או לפני הקרב או אחרי הקרב. לפני הקרב אין זמן לשיחות נפש או לשעשוע. אחרי הקרב ישנים. ככה שהרבה לא עשינו, אבל ראינו את המלחמה והיינו בתוכה. לילה אחד באנו למוצב מצרי כבוש על ידי הצנחנים הישראלים, ואמרו לנו: ‘טוב, חבר’ה, לכו לישון, אין מה לעשות’. אבל אי אפשר היה לישון בגלל שהנותבים רצו, ופצצות נפלו מסביב, ודברים איומים, ואנשים נפצעו, וליל סיוטים. שכבתי על האדמה והסתכלתי לשמים. הנותבים חלפו מעל הראש, ואמרתי לעצמי שאם אני אצא חי מהמקום הזה, החיים שלי כבר לא יהיו מה שהיו. אחרי המלחמה חזרתי לתל אביב, ובהדרגה חיסלתי את עסקיי התאטרוניים. הלכתי ללמוד באוניברסיטה, פתחתי מתנ”ס, מקלט – הוא נקרא ‘מקלט פתוח’ – בבית שבו גרתי ברחוב הרב קוק, במרתף, שהיה מקלט בזמן מלחמת השחרור. פתחתי שם מועדון לילדי הסביבה, הבאתי אנשים מהצפון ומהדרום, מה שנקרא ‘צפונים’ ו’דרומים’. היו מדריכים לילדים ובערבים התקיימו הרצאות. זה נמשך שנתיים עד שקרסתי, ונשאר מזה דוקומנט, ספר כזה, שבו הצעירים מתעדים את מה שעשו במקלט הפתוח. זה היה לדעתי המתנ”ס ראשון הבלתי תלוי במוסדות. אני תמיד עובד, משתדל לעבוד, בלי תמיכה מהמוסדות. המוסדות צריכים לתמוך, אבל יש גם זכות שלא להיתמך. אז המהפך בחיי, מלחמת יום כיפור, היה, אני חושב, מהפך אישי, אבל זה גם מהפך לאומי וחברתי באותה תקופה. הרבה אנשים התחילו לחשוב את עצמם מחדש כבני אדם פרטיים או כישויות חברתיות.
יואב איתמר: אז זה אומר שיש פה גם מדינה כאם, ופרידה ממנה, מהמדינה.
אמיר אוריין: זה מעניין מה שאמרת. מהמדינה? משום מה אני תופס את המדינה כישות גברית, משום שהיא נשלטת על ידי גברים בדרך כלל. בעברית מדינה זה בלשון נקבה, אבל יש פוטנציאל דיכוי רב במדינה, בין אם היא גברית או נשית. לא נפרדתי מהמדינה, אני חושב שהידקתי את הקשר שלי עם המדינה דרך המאבק בדיכוי שהיא מסמלת.
יואב איתמר: כן, מעניין. ויש פה עוד רובד – למעשה ניסית להיות מעין אב חלופי לילדי השכונה שמן הסתם באו גם הם מבתים הרוסים.
אמיר אוריין: נראה שכן.
יואב איתמר: ולמעשה ניסית להיטיב את מצבם באמצעות האמנות?
אמיר אוריין: גם באמצעות האמנות, אבל בעיקר באמצעות סיוע למה שקורה להם בחיים, בלימודים שלהם. ישבו ועשו איתם שיעורים, עשו איתם הצגות. כן, נכון, הייתה פינת חי עם עכברים כאלה קטנים שהביאו אותם וטיפלו בהם.”
יואב איתמר: ההתנסויות שם בעצם הובילו ליצירת שיטת המעגל הפתוח?
אמיר אוריין: אני לא זוכר מתי נולד ‘המעגל הפתוח’, אין יום אחד. אני חושב שהעבודה השיטתית, התפיסה האמנותית המוגדרת כ’המעגל הפתוח’, התגלגלה לאורך השנים משאלות פשוטות יומיומיות, מהתבוננות באנשים ובהתנהגויות שלהם, הגלויות והמכוסות, ומהר מאוד הבנתי שיש לפחות שני רבדים בהתנהגות – זו הגלויה, וזו המרומזת על ידי שינויים קלים, גם פיזיים, בדרך כלל פיזיים, וניחוש ה’מה קורה’ ברבדים הפנימיים של ההתנהגות. אלה המכוסים, הסמויים מן העין. כלומר, מה אדם עושה, כי הוא צריך לעשות, למשל לנהל שיחה עם בני שיחו, ומה קורה לו בזמן שהוא עושה את זה. זה מעניין מאוד. ובתחום הבמה, מדובר במקום שמאפשר בדיקה של התנהגות אנושית בצורה מובחנת יותר, מדוקדקת, עם כניסה לפרטים קטנים. כשחקן ראיתי שחלק ניכר מזמנם, השחקנים עסוקים בייסורים אישיים ובהתלבטויות הרות גורל בקשר למשפט זה או אחר שהם צריכים לומר, או ג’סטה זו או אחרת שהם צריכים לעשות על במה. ואמרתי לעצמי, למה לסבול, איך אפשר לעשות את הדברים כך שהם יעשו בכיף, או לפחות בעניין, בסקרנות, מה צריך להתקיים? לימודי הפסיכולוגיה והפסיכודרמה עזרו לי מעט להגדיר דברים, אבל דווקא הניסיון האנושי הבימתי הוא זה שעיצב אותם בסופו של דבר לתנועה שבין היסטוריה לחוויה אישית, שזה הקונספט או הרעיון המרכזי של העבודה השיטתית של המעגל הפתוח. אז מתי זה נוצר? פתאום ביום אחד אמרה לי אשתי השנייה – היי, יש לך שיטה. אמרתי, אה, כן? היא אמרה – כן. אז מה עושים? אז תכתוב את זה. ואז גם היא למדה והשתמשה בעקרונות של העבודה השיטתית, ויישמה את זה גם היא בעבודה עם התלמידים שלה.
יואב איתמר: אבל פה נשאלת השאלה, בעצם – ברגע שפיתחת שיטה, נהיית מורה. ובתור מורה היית בעצם סוג של אב, או אב רוחני, לקבוצה של שחקנים. למעשה נוצרה המשפחה, משפחת תאטרון “החדר”, שיש לה גם סט של עקרונות, ושכל מי שרוצה להצטרף אליה צריך גם לחתום על מסמך.
אמיר אוריין: “איזה?”
יואב איתמר: לפחות כשאני התקבלתי, חתמתי על מסמך של “לא לעשות רע”.
אמיר אוריין: יש משפחת תאטרון החדר – התברר שהיא משפחה, היא לא הוגדרה מראש כמשפחה, לא הלכנו להקים משפחה, לא הלכתי להקים משפחה, אבל עבדתי עם אנשים ונוצרה אחוות יוצרים ופתאום זה נראה באמת כמו משפחה, משפחת תאטרון החדר, אבל אנשים לא צריכים לחתום על שום דבר. מי שבא לקורסים למשחק או בימוי חותם על הסכם, אבל זה הסכם לימודים, זה לא איזשהו הסכם שמחייב אותו בהגדרה משפטית כ’איש המשפחה’, חס וחלילה. אנשים באים לתאטרון החדר ומשתתפים בפגישות המליאה ואף אחד מהם לא חתם על שום הסכם, והם חלק מהמשפחה. כל מי שרוצה יכול להיות חלק ממשפחת תאטרון החדר, וזה רחב מאוד היום, כי בינתיים גם כל מי שמקבל את האיגרת – הניוזלטר של תאטרון החדר, גם מוגדר כאיש המשפחה, משום שהוא מקורב לחוג ולתכנים שלו. כל אחד, מי שבא ברוך הבא, ולא מחזיקים אף אחד בכוח, אתה יכול לבוא וללכת מתי שאתה רוצה.
יואב איתמר: מה אתה אומר לאלה שקוראים לך גורו?
אמיר אוריין: הפירוש של גורו זה מורה, אז אני מורה, בסדר, אתה רוצה לקרוא לי גורו, קרא לי גורו, זה לא מחייב אותי. לפחות לא כמורה רוחני שמכתיב לך מה לעשות כשאתה קם בבוקר, ומה לחשוב ומה לאכול ומה ללבוש. תשכח מזה, אני לא כזה. אתה תחיה את חייך כפי שנוח לך, תלבש מה שנוח לך, תאכל מה שאתה אוהב. אני ממליץ שתעשה את הטוב בעיני אדם ואלוהים ותהיה אדם הגון, אבל חוץ מזה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אנחנו לא כת. זאת אומרת, אנחנו קבוצת יוצרים שיש לה תפיסת עולם מסודרת שעוזרת לה ביצירה. יש הרבה מאוד אנשים שעובדים על פי התפיסה הזאת, תפיסת המעגל הפתוח, לפעמים שלא ביודעין אפילו, אבל, אין שום כפייה בעבודה. כל אחד יכול להצטרף, לצאת מתי שהוא רוצה, והמעגל הפתוח מעצם הגדרתו בנוי על פתיחות ולא על סגירות ולא על כיתתיות. נשמח לקבל כל מידע או כל תפיסה חדשה שנולדת ונבחן אותה ונראה אותה, מפני שהתפיסה שלנו קודם כל היא פתוחה, ובי”ת, היא כוללת מה שבדרך כלל לא קיים – החוויה האישית המידית של האדם כמרכיב מוגדר, מובחן, מובהק, של היצירה. זה דורש עכשיו הסבר מה זה המעגל הפתוח, מה זה חוויה אישית. אז אפשר להגיד בקיצור שהחוויה האישית זה מה שקורה לנו בזמן שאנחנו עושים את ההיסטוריה שלנו, כלומר, את מה שאנחנו ‘צריכים’ לעשות. החוויה האישית משפיעה על ההתנהגות שלנו בכל רמה שלה, בכל רמה גלויה שלה, אז צריך להתחשב בחוויה האישית הפנימית. והתנועה בין הפנים ובין החוץ היא זו שיוצרת הרמוניה אמנותית, וגם הרמוניה אנושית. זה במשפט אחד, מורכב.
יואב איתמר: בסופו של דבר בחרת לא להביא ילדים לעולם.
אמיר אוריין: אני לא מגדיר את זה ככה, פשוט אין לי ילדים, נקודה. האם בחרתי? כנראה בחרתי. בכל אופן, זה לא משהו שמעסיק אותי, אני יכול לטעון שיש לי המון ילדים בעולם, שהם התלמידים שלי, אבל הם תלמידים שלי ולא ילדים ביולוגיים שלי. הם ילדים רוחניים שלי, בסדר, הם לא חייבים לי שום דבר, וכל מה שאני חייב להם זו הנחייה, דרך של עבודה יצירתית. עושים אצלנו עניין גדול מאוד מילדים. אנחנו חיים בחברה דתית ושמרנית. אני חושב שהרבה יותר חשוב להיות אדם הגון מאשר אבא לעשרה ילדים שמתפזרים לכל רוח, ולפעמים עושים דברים בעייתיים. להביא ילדים לעולם זה צורך ביולוגי, זה צורך גנטי, נקרא לו, והמטרה היא להנציח את עצמך. אני לא חש צורך להנציח את עצמי. אם אני רוצה שמשהו יישאר אחריי, אני אנסה לדאוג שיישאר משהו אחריי, בין כה וכה כבר משהו נשאר אחריי, כי עשיתי כבר כמה דברים בחיי, שאני גאה בהם. אני שמח מאוד בילדים שיש לתלמידים שלי, אני בכלל גאה בהם. אני שמח עם ילדים. לא יותר מדי, אני לא יוצא מהכלים, אני לא נופל על הרצפה ומיילל יללות שמחה וצובט תינוקות, אבל אני מקבל את רוח הדברים, ולי אין ילדים. ולהפך, זה מעולם לא הפריע לי ממש. מתי זה מפריע, כשאנשים שואלים אותי למה אין לי ילדים. נו טוב, אתה צריך למצוא איזו תשובה שתניח את דעתי, תניח את דעתם, ולא תפחיד אותם, את השואלים.
יואב איתמר: גם היצירות שלך הן ילדיך.
אמיר אוריין: אפשר לומר, בסדר, זה לא בדיוק כמו ילד ביולוגי בשר ודם, אבל זה סוג של שריטה בהיסטוריה. הרי מה הורים רוצים, להשאיר שריטה בהיסטוריה, שתלך ותתגלגל עד סוף כל הדורות. אבל זה אף פעם לא מתגלגל עד סוף כל הדורות. אימפריות קמות ונופלות, וכל מה שנשאר מהם זה סימנים באבן, שמות חרוטים פה ושם.
יואב איתמר: בהקשר הזה יש לך גם סוג של סגירת מעגל, וכוונתי לספר שאתה כותב על הילדות שלך מן הפרספקטיבה של כל התובנות שצברת במהלך חייך.
אמיר אוריין: זה ספר שאני כותב אותו כבר עשר שנים. הוא התחיל בסיפורים קצרים על הווי הבית שבו גדלתי. דמויות בתחילת ואחרי מלחמת העצמאות, תחילת שנות החמישים, ומה קורה בהיסטוריה הפנימית והחיצונית שלהם ביחס לחברה שהם חיים בה. ואז פתאום חלמתי חלום שהפך להיות עילה לעבודת חלום שמתגלגלת עכשיו להיות פרוזה ספרותית דינאמית, מבוססת על חלום אחד, שמגלגלת את החיים שלי. אני כותב מדי פעם, אין לי הרבה זמן לכתוב. זה מסוג הדברים שהולכים ומתגלגלים בלי סדר יום. לא קבעתי את מהלכי הספר, איפה הוא יתחיל ואיפה הוא מסתיים, הוא כתוב באופן אסוציאטיבי, ועל כן אפשר לכתוב אותו עד סוף כל הימים.
יואב איתמר: זה סוג של “בעקבות הזמן האבוד” שלך.
אמיר אוריין: או-קיי, אבל אני לא עושה השוואות.
יואב איתמר: בכל מקרה, כשאתה מסתכל עכשיו אחורה, מהן התובנות שלך?
אמיר אוריין: “התובנות ביחס למה?”
יואב איתמר: ביחס לכתיבה, ביחס למה שאתה עושה כשאתה מתעד את מה שהיה.
אמיר אוריין: אני לא יודע מאיפה לאחוז את השאלה הזאת.
יואב איתמר: שמעתי ממך כשהיינו פה את הפרק על הילדות.
אמיר אוריין: זה חלק, מה ששמעת זה חלק מהפרק על הילדות.
יואב איתמר: אז איך הילדות נראית עכשיו לאור הניסיון שלך?
אמיר :הילדות היא נושא לבחירה, כלומר, הגדרת הילדות היא דבר שמשתנה. עד כאן זה בנאלי ומובן מאליו. אני לא יכול להגדיר את הילדות שלי במשפט אחד או ברעיון אחד, ואני חושב שאנחנו לא יכולים כבני אדם להגדיר את הילדות שלנו במושג כולל אחד. ואנחנו מבקשים לעשות את החיים שלנו קלים יותר, או-קיי – ‘הייתה לי ילדות טובה’, ‘הייתה לי ילדות גרועה’, ‘הייתה לי ילדות קסומה’. אבל הילדות והעבר, כמו העתיד, הם סיפורים שהולכים ומתפתחים ומשתנים מרגע לרגע. לדוגמה, התחלתי לכתוב משהו שנראה לי עצוב ופתאום אני חושב שהוא מצחיק ואולי אפילו משמח, ומגלם תובנות. פרופסור קרייטלר מאוניברסיטת תל אביב, עשה פעם מחקר על זיכרונות עצובים מילדות מאושרת. כי בשעתו הילדות נחשבה לתקופה המאושרת בחייו של האדם, עד שבאה הפסיכולוגיה וגילתה את ההפך. עכשיו אנחנו יודעים שהיא יכולה להיות גם מאושרת וגם מייסרת. התובנות משתנות, כי העבר משתנה כמו שהעתיד נתון לשינויים. היום אנחנו יודעים את זה, זאת באנאליה, וטוב שכך, כדי שלא נכניס את החיים שלנו למגירה אחת, זה מסוכן מדי.
ראו גם:
תמרות עשן בין צפון לגולן – אלי אשד משוחח עם אמיר אוריין
אמיר אוריין ב”דני וגיל במסע בלתי רגיל”
אמיר אוריין בתאטרון:
ורד זינגר על “היטלר” של אמיר אוריין
קדשה וקדוש: טרילוגיית הצגות של אמיר אוריין
