אמיר אוריין יצר גירסה שהיא לחלוטין שלו של סיפור “הדיבוק ” שלאמיתו של דבר אין לה קשר מיוחד לגירסה המפורסמת של ש.אנסקי .
אלא שהצופה בהצגה שיוצרת לכאורה רושם של גירסה “משכילית ” של המחזה של אנסקי עלול להגיע למסקנה שיש לה גם משמעויות אישיות עמוקות עבור היוצר עצמו .
החלק הראשון המתאר את ההצגה
וכעת התרשמותי שלי מההצגה:
“הדיבוק בחדר ” “ אינה כלל גירסה חדשה של ההצגה של אנסקי אלא היא מחזה מקורי של אמיר אוריין על אותו הנושא המבוסס לדברי אוריין על תחקיר מקיף ביותר אולי חסר תקדים בעמקותו של כל הנושא ובין השאר מתבסס על פרוטוקול אמיתי של “גירוש דיבוק ” מהמאה ה-19 אותו פרוטוקול שעליו התבסס גם ש. אנסקי כאשר יצר את מחזה “הדיבוק ” שלו” .
מה נשאר מאותו פרוטוקול במחזה של אמיר אוריין ? זאת שאלה גדולה מאוד .הרושם שלי הוא שלא הרבה אם בכלל. כל ההצגה נושאת רושם אישי מאוד. מסופקני אם נשארו יותר מכמה משפטים מהפרוטוקול המקורי אולי גם זה לא .כל השאר הוא פרשנותו המיוחדת מאוד של אמיר אוריין לאירוע של גירוש “דיבוק ” שמן הסתם לא התרחש מעולם אבל בהחלט צריך להתרחש .
הדיבוק על פי אמיר אוריין היא הצגה מדהימה בהשקעה של השחקנים במה שהם עושים על הבמה כל כולה של ההצגה היא במאבק בין הרב בגילומו של אמיר אוריין ובין הדיבוק שאינו אהובה של האישה כמו בגירסה של אנסקי אלא אבי החתן .וזהו דיבוק ליברלי המודע לכל מה שקורה בעולם ומנסה להביא אותו אל החשיכה של העיירה והישיבה .כך שאין בהצגה זאת את הרומנטיקה האפלה שיש בהצגה המקורית של סיפור האהבה הגוברת על המוות. ועל המאבק בה של החיים.המאבק כאן הוא אינטלקטואלי לחלוטין .וזה מוסיף משהו ליצירה אבל גם גורע מעוצמתה הדרמטית בהשוואה לזאת של ש.אנסקי
אם נרצה זוהי מעין גרסה “משכילית ” אנטי רומנטית של הדיבוק המקורי זה שכתב ש. אנסקי בראשית המאה ה-20.
החסרונות : בהצגה יש משהו מתחכם ומתוחכם מדי,. למשל, יותר מדי נאומים בפי מוכת הדיבוק המסכנה… והרוח כנושאת ההומניזם – עושה רושם מעט מלאכותי בזמנים אלו , וכבר אמרנו – אפילו מיושן.
ישנה תחושה של התחכמות יתר, מלאכותיות-מה וארכנות יתר בקטעי הפתיחה וברפליקות של מוכת הדיבוק.
המעלות: משחק טוב עד מצוין, והמחשה יוצאת מהכלל של הסכיזופרניה והבלבול של האדם ה(פוסט) מודרני.
בהצגה יש מאבק בין שני כוחות מנוגדים לחלוטין השמרנות הריאקציונרית של הרב לעומת הפתיחות האינטלקטואלית ניתן לאמר אפילו הסקרנות של הדיבוק.
הסגירות השמרנית של הרב מומחשת בצורה יוצאת מהכלל עבור הצופים בפתיחה של ההצגה שבה משך דקות ארוכות הצופים יושבים בחום הכבד של חדר קטן וצופים באדם בטלית ( אמיר אוריין ) שרק מתפלל אולי במשך עשר דקות שלמות אולי רבע שעה .
מדהים איזה כבוד רוחש היוצר לחומר שלו והכמות העצומה של המידע שלמד על מנת להביע את סלידתו מהאנשים שאותם הוא תוקף בהצגה בשם ערכי תרבות ההשכלה והרציונליות .
אבל..יש בהצגה גם משהו עמוק יותר שאולי גם אמיר אוריין היוצר לא בהכרח מודע לו .
השחקן גיבסון מזמין את הצופים ביראת כבוד לפגוש את “הרבי” וכמדומה שיראת כבוד כזאת קיימת לגבי אמיר אוריין המורה בבית הספר למשחק גם במציאות.
כפי שאמרה לי בת זוג לצפייה שאמרה לי שאמיר אוריין האיש עורר בה “יראה”.
לדעתי אפשר לראות במחזה גם משל ואליגוריה עם גם לא בהכרך מודעת לא רק על המאבק בין האמונה החשוכה ובין התרבות המודרנית הליברלית אלא גם על השחקן ששקוע כל כך בעולמו הפנימי וההגותי ובתפקיד שעליו לגלם עד שהוא שוכח לחלוטין שיש גם עולם בחוץ.
ראו גם
יואב איתמר על “הדיבוק ” של החדר”
דיבוק צא!: ההיסטוריה והפרקטיקה של הוצאת דיבוקים
/
