מאת אבי גולדברג
צעדת האחד במאי, שנות החמישים
ההליכה הקבוצתית היא האנטי-תזה להליכה המהורהרת הפילוסופית שמטרתה "ניקוי ראש", או טיהור הראש ממחשבות מטרידות ופינוי מקום למחשבות חדשות.
אין אירוע מלכד חברתית יותר מאשר צעדות המוניות כמו "צעדת ארבעת הימים" שהתקיימה בעבר, או צעדת יום ירושלים שהגיעה בעקבותיה. בצעדה יש משום דבק חברתי, התלהבות, שירה והתלהטות חושים המגיעה לקתרזיס. מדובר במפגן של אחדות ושל השתייכות לקבוצה לאומית, בהליכה פוליטית, באמירה חברתית ולא אישית. הליכות במסורת טיולי ארץ ישראל התקיימו כבר בחלק הראשון של המאה העשרים, והן נועדו לקרב את הצועד לארצו מולדתו. ביטוי מוחלט להליכה "פטריוטית" מעין זו הוא השביל הקרוי "שביל ישראל", המושך אליו אלפי אוהבי הארץ.
כוח הקבוצה, הרגשת האחדות והשיתוף ששואב הצועד מהמוני הצועדים עמו, שולל בהכרח את יכולת ההרהור והפרטיות. כבר לא מדובר בהרגשת התעלות פרטית שאליה יכול להיסחף ההלך בבדידות הדרך, וזו גם לא בחירה אישית של הדרך המטאפורית, כבשירו הידוע של רוברט פרוסט:
הדרך שלא נבחרה
שְתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בְּחֹרֶש צָהֹב
וַחֲבָל, לֹא יָכֹלְתִּי לִבְחֹר בִּשְתֵיהֶן
וְעָמַדְתִּי, טַיָּל יְחִידִי, לַעֲקֹב
בְּמַבָּט מְלַוֶּה הָאַחַת, מִקָּרוֹב
עַד רָחוֹק, עַד עִקּוּל, עַד הָאֵין;
בַּשְּנִיָּה אָז הָלַכְתִּי, כָּמוֹהָ נָאָה,
וְאוּלַי מְשַכְנַעַת יוֹתֵר, מִי יֵדַע,
כִּי הָעֵשֶׂב עָלֶיהָ אוּלַי לֹא נִרְמַס;
אֲבָל עֵת שָלַחְתִּי מַבָּט מְהֻסָּס
הֵן נִרְאוּ מְכֻסּוֹת בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה
(תרגום: חגי רוגני)
גם צעדות למען מטרות חברתיות − כמו הצעדה שארגן מרטין לותר קינג, המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, או כפי שנקרא "המצעד הגדול לוושינגטון" – "The Great March on Washington", היו מעשה פוליטי, במקרה של הצעדה הזאת: למען שוויון זכויות לשחורים בארה"ב. הצעדה התקיימה באוגוסט 1963, היא אורגנה על ידי קואליציה של ארגוני זכויות אדם ושימשה ציון דרך משמעותי וסימבולי במאבק התנועה לזכויות אזרח בארה"ב . במצעד השתתפו בין 200,000 ל-300,000 איש. נאומו של מרטין לותר קינג, "יש לי חלום", בפני מאות אלפי הצועדים שהתקבצו יחד, דומה לדינאמיקה הקבוצתית שהופעלה על מאות אלפי בני ישראל שיצאו בצעדה הראשונה המאורגנת ממצרים לסיני.
ההליכה המשותפת של מאות אלפי בני ישראל והערב הרב שיצא עמם, שימשה לטקס השבעה המוני. תחת ההשפעה הקבוצתית המאחדת, קיבלו על עצמם אלפי הצועדים במעמד הר סיני את הדת החדשה ממשה מנהיגם, ללא שיקול דעת אישי וללא האינטימיות של פעולה רוחנית מרוממת. כפי שנכתב, תחת הרושם העז שהותיר בצועדים היושב במרומים הם קראו פה אחד: נעשה ונשמע.
גם הצעדות המפורסמות של המנהיג ההודי מהטמה גנדי שהחלו ב-1904, הן מעשה חברתי פוליטי מובהק. גנדי השתמש ברגליו לצורך יצירת מודעות − הוא ביקש להסב אליו את דעת הקהל. לאחר מכן, בצעדה בנובמבר 1913 כפעיל חברתי בדרום אפריקה, הצטרפו אליו אלפים בודדים ובהמשך נסחפו אחריו המונים רבים. מאות אלפי בני אדם הצטרפו אז ל"צעדת המלח" המפורסמת, הצעדה לדנדי בהודו, בשנת 1930. בצעדות אלו של מחאה פוליטית סבילה, לא נמצא את שאר הרוח מהסוג שלו זוכה המטייל המתבודד. מדובר בטורבינות ענקיות המייצרות אנרגיה אנושית ובאחדות צועדיה מעניקות כוח חברתי שלכל אחד מהם לא היה כיחיד. הצעדה של ויקי כנפו ממצפה רמון הייתה צעדה חברתית מודעת שיצרה הזדהות ציבורית, אבל לא הצליחה לשנות את יחס השלטון כלפי תושבי העיירות הקטנות, שבר שאותו ניסתה הצועדת והמצטרפים אליה לשנות.
הצעדה לרומא באוקטובר 1922 נשארה בגדר איום. מוסוליני המנהיג הפשיסטי ידע לנצל את פחד השלטון מההמון הצועד, לובשי חולצות שחורות שיחידיו מוותרים על שיקול דעת ומתמסרים לפסיכולוגיה הקבוצתית. האיום על ממשלת איטליה כי שלושים אלף לובשי חולצות שחורות מתומכיו של מוסוליני יעלו בצעדה על הבירה וייטלו את השלטון בכוח, די היה בו כדי להביא את המלך הרפה ויטוריו עמנואל למסור את מפתחות השלטון למוסוליני. זיגמונד פרויד בספרו "פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני", עמד על אובדן יכולתו של היחיד, האינדיבידואל, לקבל החלטות ללא השפעת "צו העדר" במצבים שבו הוא נמצא בתוך ההמון.
Pilgrim progress מאת ג'ון בוניין, מהמחצית השנייה של המאה השבע-עשרה, היא יצירה ספרותית שבה מתוארת צעדה אלגורית, צעדה ממין אחר. היצירה שנכתבה בתקופה שבה אנגליה ידעה תסיסה דתית, מטאפיזית − בדומה לזו שעברה היהדות באותה עת עם התנועה המשיחית של שבתאי צבי ונתן העזתי − משתמשת בהליכה של המאמין הבורח מהרוע וצועד בנתיב המכשולים לעבר הטוב, אל המקום השמימי.
האלגוריה רחבת היריעה היא יצירה דתית פשטנית בעיקרה, המדברת אל הרובד הבסיסי ביותר של המחשבה האמונית ומעניקה לאתרים ולצועדים שמות סמליים. המקומות ועוברי האורח נושאים שמות בעלי משמעות רוחנית, והצעדה היא מטאפורה לדרך שאותה צריכה לעשות הנפש של המאמין, מהרע שבעולם הגשמי שבה היא נמצאת אל הטוב המטאפיזי. מעבר של ההלך מהמקום הפיזי לאתר השמימי הוא מוטיב בנאלי, ולמעשה מדובר בחזרה למוטיבים הלקוחים מהספרות הנוצרית הרליגיוזית ובעיקר מהעיר השמימית האוגוסטינית.
מי ששם ללעג יצירות ספרותיות מסוג זה וגם דרכי מחשבה פילוסופיות חילוניות באשר להשגת האושר, היה וולטיר בספרו "קנדיד", שגיבורו עוזב את אחוזת אדוניו דמוית גן העדן, ועובר בדרך החתחתים של עולם מושחת.
קנדיד עובר מסע הפוך מאשר קריסטיאן, גיבורו של ג'ון בוניין. זהו מסע לאיבוד התמימות, מסע שסופו אינו בעיר שמימית אלא בהכרה כי העולם שכאן הוא אכזר ומציאותי מאוד.
הליכתו של קריסטיאן היא התקדמות בדרך פיזית ריאלית, אך כאמור הנה אלגוריה להתקדמות רוחנית להכרת הטוב, להכרת האל הנוצרי. קנדיד מאידך הולך מהטירה המוגנת שבה החל את חייו הנעימים אצל מיטיבו, אל העולם האמיתי. קנדיד הוא האדם הראשון היוצא מגן העדן את הארץ האכזרית, ארץ הקיום האנושי. אלה הן שתי הליכות מנוגדות.
מאז הליכתו של הגלילי הצלוב בדרך הירושלמית, הוויה דולורוזה, התפתחה המסורת הנוצרית של הליכה מייסרת בעקבותיו של הצלוב ישו, או הליכות אל הקדושים הנוצרים באשר הם. עליות לרגל אינן עוד נחלת העבר.
מזה שנים קיימת חזרה − come back − של ההליכה האמונית שבעצם מעולם לא פסקה, והיא הולכת ומתגברת בכל רחבי העולם הנוצרי. אתרים מסורתיים כמו סנטיאגו דה קומפוסטלה כבר זוכים לאלפים רבים של צועדים, וחברות מסחריות, בתי מלין ומסעדות, רק ממשיכים להתרבות על הנתיב הסוחף עוד ועוד צועדים. אולם גם אתרי אמונה, קברי קדושים ואתרי נסים אחרים, הופכים למקור הליכה וצעידה המונית של מאמינים וסקרנים.
היינריך היינה, המשורר היהודי המומר, כתב את הפואמה "העלייה לרגל לקוולר":
בחלון עמדה האם
במטה שכב הבן.
"אינך רוצה לקום, וילהלם,
בתהלוכה להתבונן?"
"חולה אני כל כך, אמא
שלא אראה ולא אשמע:
על גרטכן המתה אני חושב
ולבי על כך דואב."
"קום, לקוולר אנו יוצאים
טול ספר ומחרוזת תפילה
שם תרפא לך אם האלוהים
ללבך החולה תביא גאולה."
מתנופפים דגלי כנסייה
שירי כנסייה שרים
שם בעיר קלן שעל הריין
הצועדים עוברים.
האם מצטרפת להמון
את הבן היא מובילה
היי ברוכה מריה,
שרים שניהם במקהלה"
כך פותחת הפואמה של היינה (בתרגומה של ענת פרי), שאולי יש בה ציניות ואולי התרגשות דתית אמיתית, את תיאור העלייה לרגל לכנסייה במערב גרמניה, לא הרחק מהגבול ההולנדי, כנסייה שהפכה בתוך מאות שנים למוקד חשוב המושך אלפי מאמינים בנתיבים המוליכים אליו. אתרי עלייה לרגל עתיקים באנגליה, סקוטלנד, אירלנד וסקנדינביה זוכים לעדנה מעורבת. הם משרתים צורך דתי ומאידך מאפשרים להולכים שאינם חדורי אמונה דתית להשתמש בדרכים אל אתרי פולחן כדרכים לחזור אל הטבע. אולם אליה וקוץ בה, הפופולאריות של דרכים אלו הופכת את ההליכות לצעדות חברתיות ולמעשה קהילתי. אין לשכוח שהצעדות הרוחניות הללו הן "צאצאי" הצעדות הפרועות בהשראת האפיפיורים המיליטנטים של המאה השתים-עשרה, שדחפו מאות אלפי מאמינים נוצרים למסעי צלב. אלה היו מסעות מלחמה לכל דבר, ביזה והפקרות בחסות נציגו של האלוהים הנוצרי עלי אדמות מרומא, השולח מאות אלפי מאמיניו למסע מזרחה אל עבר הקבר הקדוש.
