"ללכת ללכת", חלק רביעי: ההליכה הפילוסופית בטבע

שני פילוסופים, אפלטון ואריסטו, צועדים אגב התפלספות. ציור מאת רפאל

מאת אבי גולדברג

חלק 1 בסדרה

חלק 2 בסדרה

חלק 3 בסדרה

השיטוט והשיח הפילוסופי הולכים יד ביד מאז ומתמיד. אפלטון ותלמידיו ניטשה וגוסטאב מהלר, מצאו בתנועת הגוף − בטיול הרגלי תוך כדי הרהור או בשיח בשניים − דרך ואמצעי לרגיעה ולניתוק מהסביבה ואפשרות למיקוד המחשבות. קאנט היה ידוע בשיטוטיו הקבועים, ועליהם נאמר כי תושבי קניגסברג יכולים לכוון את שעוניהם על פי המועד המדויק שבו חלף על פניהם בטיולו היומי. הא"רי ורבי נחמן הברסלבי מצאו בטבע, בקרבה לאילנות, מקור השראה וקרבה לבורא.

הגות הטבע והחירות של דיוויד תורו השפיעה רבות על תפיסת רבים את החברה האמריקאית. שתלמידיה השכילו ליישמה בפועל ולהגן על אמריקה מפגעי המהפכה התעשייתית ומהעיור. בהגנה נחרצת על ערכי טבע, ניסח תורו ברשימה ארוכה את תפיסת עולמו באשר להליכה, "walking": (הרשימה הופיעה בספר "וולדן וכתבים אחרים").

כבר בפתיחה לרשימה הארוכה, המפליגה בשבחי ההליכה, הוא כותב:  "בחיי פגשתי רק אדם אחד או שניים שירדו למשמעות אומנות ההליכה, כלומר אנשים שהליכות  או שיטוטים היו עבורם sauntering , מילה שמקורה באנגלית של ימי הביניים ומשמעותה הליכה ובקשת צדקה בדרכים, בתואנה של עלייה לרגל לארץ הקודש. A) la saint terre), אולם בניגוד לעולי הרגל קיימים המשוטטים בדרכים, נוודים, חסרי בית שהמילה sauntering תתאים להם בהיותה גם משורש ,sans terre חסרי בית, אלה שחיים בנדודים, אלה שבמשמעות החיובית של המונח  הם אנשים ללא בית קבוע, כאלה שמרגישים בבית בכל מקום שאליו נושאות אותם רגליהם."

תורו, איש הטבע בן המאה ה-19, אינו מצליח להבין את המסתגרים מאחורי ד' אמות ביתם, שלעומתם ההלך הוא כמי נהר החותר אל הים. עבור תורו בהליכה יש עומק רליגיוזי, מעין עלייה לרגל או מסע צלב. ההליכה האמיתית עבור תורו היא מסע של שינוי טוטאלי, לא שיטוט מעגלי, מסע שבו אתה נפרד מקרוביך מביתך והולך הלאה לתמיד מסביבת מגוריך ונותן עצמך לכוליות הטבע, למקרה.

הצורך להלך כל יום, הדחיפות לעזוב את אזור המגורים ולשוטט בטבע היער, הליכה המשחררת אותו מדאגות היומיום, מקום וזמן שבה הנפש והגוף נמצאים יחד מרוכזים באחדות ההליכה בטבע. תשומת הלב כולה היא לפרטים, לעצים, לבית חווה באופק ולגדר מטה ליפול. יש בהם משום קיום חווית החיים בהווה, כאן ועכשיו. השחרור ממחשבות העבר או בספקולציות על אודות העתיד והאחיזה בדרך ונופיה היא פילוסופיה שתורו רואה כעיקר בדרך החיים הנכונה.

ההליכה של תורו היא הקוטב הנגדי להתיישבות העירונית, להיקבעות, שממנו גם נובע הניוון והרוע. וכפי שהוא מסביר על מקור המילה האנגלית village  − הכפר המרכז הקהילתי שבו בתים, חנויות וחיים בורגניים המתרחקים מחוויית הטבע וההתמזגות בו תוך הליכה הוא ב-villa הלטינית שצאצא נוסף שלה הוא ה-Villain הנבל הממקם עצמו בישובים ולא בטבע.

ז'אן-ז'אק רוסו, שהגותו יכולה למקם אותו עמוק בתוך פילוסופית הטבע, התמקד ב"חיים הטבעיים" בעבר ההיסטורי, שנשללו מהחברה האנושית המודרנית. רוסו כתב בערוב ימיו את ה"וידויים", ספר אוטוביוגרפי, חשיפה עצמית מביכה אך ראויה להערצה בשל כנותה. הכתוב בספר מתאים יותר לספת המטפל בן המאה העשרים מאשר לתקופה שבה הכתיבה המעודנת הסלונית הייתה הבון-טון בצרפת המשכילה. בהמשך ולקראת סוף ימיו כתב את "הדיאלוגים" ואחריהם את  ההזיות של מטייל בודד (תורגם לעברית בהוצאת "כרמל" ותורגם בידי אירית עקרבי). רוסו שעשה ברגליו אלפי קילומטרים בצעירותו כשעזב את ביתו בשוויץ ונדד לצרפת, מעלה בספרו האחרון הזיות של משוטט בודד, סדרה של הרהורים, רשמים והגיגים, הבאים בעשרה טיולים רגליים שאותם הוא עורך בפריז וסביבותיה. בניגוד לשבחי ההליכה של תורו, הרואה בהליכה עצמה דרך חיים, צורך פיזי נפשי שאין בלתו, אצל רוסו משמשים הטיולים האחרונים מצע להרהורים, להתעלות נפשית, לרוגע פנימי שבו הוא יכול  לדווח לעצמו על כל תחלואי החברה שבה הוא חי, ועל עצמו. הטיולים הפילוסופיים של רוסו הזקן, שמיד לאחר הטיול העשירי נפח נפשו, הם מסכת של חשבון נפש של פילוסוף, סופר ממורמר שכתיבתו הפוליטית תשפיע לאחר מותו רבות על צרפת והעולם. מודר ושנוא ונרדף בארצו ובעירו היה רוסו, שמצא מקלט בטיולי שוטטות אחרונים.

אמנם הוא משבח את הטיולים כזמן איכות להרהורים להזיות, כלומר לחקירה פנימית, אינטרוספקציה − וללא הפרעה חיצונית, אך נדמה שהוא מפוכח מאוד באשר לערכה של ההליכה כשהיא נעשית בקונטקסט הנכון. לגביו, איש מלא אכזבות ותסכולים, נותרה ההליכה מפלט אחרון. אין הוא יכול (לפחות לדעתו) לקיים מגע עם החברה הסובבת אותו בגלל הסלידה ממנו, שהיא נחלת הכלל. לכן ההליכה היא מזור ומרפא, ביטוי להתנתקות ומימוש של מצבו החברתי. הוא נזכר בתקופות שכוכבו דרך כשהיה סופר מבוקש, כשיצא לטיול טבע מאחוזת מארח אציל. לא היה בשיטוט מעין זה כל ערך, באשר מוחו המשיך לקדוח בעניינים החברתיים שהשאיר מאחוריו באחוזה שאליה ישוב. רק עתה עם זקנתו, עם ויתורו המלא או הדרתו מחיי החברה, הוא מצליח להפיק מהטיולים את הרשימות שהשאיר לנו, על אף שהוא מצהיר שהרשימות הן כמו ההרהורים בינו לבינו, בניגוד להרהורים של מיכאל דה מונטניין לפניו שנועדו לשמש לקחים לחברה, לקוראים. אגב, מונטניין כתב את הגיגיו ואת המסות שלו בחדר נמוך תקרה בראש מגדל שבנה בפאתי אחוזתו.

מטייל ידוע אחר היה רוברט לואיס סטיבנסון הצעיר. האיש הצעיר נזקק בעצמו לטיול של "ניקוי ראש" עקב אהבה נכזבת לגברת אמריקאית נשואה. הוא בחר לצאת לצרפת, אזור שהכיר מקריאה של רשומות היסטוריות על המלחמות העקובות מדם בין התושבים הקתולים לפרוטסטנטים. הייתה זאת תקופה עקובה מדם צרפתי שהקול השפוי היחיד שמצא לו אוזניים היה זה של מיכאל דה מונטן שהתגורר מערבה משם באחוזתו, וכתביו נועדו להכניס קצת רגיעה שלווה פילוסופית וסובלנות בין הפלגים הניצים.

הוא בחר באזור נידח בדרום צרפת, cevennes. באזור סלעי זה התחוללו במאה ה-16 קרבות עקובים מדם בין צרפתים קתולים לשכניהם שבחרו בכנסיה הרפורמית. בשנת 1897 בחר סטיבנסון הצעיר לרפא את נפשו בטיול בנוף הפראי, כשהוא מסתייע בחמור הנושא את צרורותיו. במשך שנים-עשר יום של מסע הררי בנוף קדומים, שהיום הוכרז כשמורת טבע, חצה 190 ק"מ. הסופר ג'ון סטיינבק ראה בפרוזה של המשוטט הצעיר יצירת מופת, ואכן זה היה פרי ביכורים של אחד מהסופרים המצוינים בשפה האנגלית.

את רשמיו פרסם בספר (1879):

Travels with a Donkey in the Cévennes

עד לפני שנים ספורות היה חבל הארץ הנידח הזה בדרום צרפת מקור לחוקרי טבע ולתושבים מועטים, אך בעשור האחרון החלה תנועה של "צועדי בעקבות סטיבנסון" לכבוש את השבילים ההרריים. בצומת הדרכים בעיירה puy לא הרחק משם,  מתרכזים עולי הרגל בדרך המפורסמת של צליינים לקומפוסטלה, בדרכם למעבר בהרי הפירנאים.

עוד משורר שעסק בהליכה באינטנסיביות היה וולט ויטמ שנחשב כיום ל"ביאליק"  של השירה האמריקאית

על וולט ויטמן  נאמר  אחרית דבר מאת עודד פלד לספר עלי עשב:  "אלוהים של ויטמן קרוב לתפיסה הבראהמינית, הווה אומר – תודעת-על קבועה, מוחלטת, חובקת-כול, יסוד-היסודות שכל הדברים נובעים ממנו ויכולים לקוות לשוב אליו. אפשר, לפיכך, לראות בוויטמן מעֵין מיסטיקן חילוני, צליין ההופך את ההליכה בדרכים, את סיפור חייו, את שירתו, את המצב האנושי בכללותו, לסָאגָה רוחנית."

וולט ויטמן, ראה בהליכה במרחבי אמריקה, בהיכרות הבלתי-אמצעית של שדותיה, איכריה, תושבי משכנות העוני והפרוורים, את הדרך לחיים מלאים כוליים. שירתו מתארת את הדרך וההתקרבות המיסטית לאל תוך כדי תנועה. אי אפשר היה לתאר את שירתו הגדולה אם הייתה נכתבת מחלון חדרו.