מאת נח אנגלהרד
בני אדם כותבים שירה. משונה השירה, ומשונים בני האדם. מיליארדי שנות יקום ואף שיר לא נכתב על הקיום ביקום – והנה מופיעים בני אדם, והנה מופיעה שירה על הקיום ביקום. הרי אף העץ העתיק בחורף קיים ביקום, אך בשונה מבני אדם תודעת העץ לא תשתנה גם אם נכה בו, גם אם נכה בו עם היקום כולו. כיום, לאחר התפתחות כמותית ממושכת לאורך ההיסטוריה, אנו עדים בזינוק איכותי: בני אדם לא רק מודעים לקיום ביקום, אלא גם לאפשרות הרחבת גבולות הקיום והכרתו. כעת כל החלטה היא בעלת ערך לקבוע כיצד ייראו צורות החיים הבאות. משום כך, שורות אלו חייבות להיכתב. אני מביט בדפי השירה העברית – ומשום כך, שורות אלו נכתבות מעצמן. מחובתנו כבני אדם לבחון עתה את מעמדן של השירה היקומית והשירה הקיומית – ולהראות עד כמה הן עקרוניות ביחס לצורות שיריות אחרות, לאור החיים עצמם.
לאורך ההיסטוריה פסע האדם אל מחוץ לטבע הדברים. תחילה, בעוד שבמצב הטבעי־מיתי האדם הבין את עצמו כחלק מהטבע ופעל לפי חוקיו, כינון המנגנון הדתי הבחין בין היחיד לטבע, או בין הסובייקט לאובייקט. בהמשך, עם הרפורמציה, החילון, והאינדיבידואליזציה בעת החדשה, יצא האדם אף ממסגרת זו, ויצר את התנועה הלאומית ואת מסגרות המדינה המודרנית. מסגרות אלו, המקיימות מודל מבוסס־יחיד, אף הן נזנחו לאחר שתי מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה העשרים. תהליך ההתבדלות הביא לכדי קריסת החברה המודרנית, ויחד איתה את קריסת האדם. מהלך דומה ניתן למצוא באדם עצמו. התינוק מזהה בשלב מסוים כי הוא ישות עצמאית, מופרדת מן האם. התבדלות זו מביאה אותו, כמו במקרה ההיסטורי־חברתי, לידי בדידות. מתוך ניסיון לחזור אל הטבע (החברה או רחם האם), האדם המבוגר (היסטורית או ביולוגית) מחפש את חידוש הקשר אל הקיים.
השירה הקיומית מביטה אל הקיים בתחינה וכיסופים. אחרי שהוקא מכל המסגרות הקודמות, המשורר הקיומי מישיר מבטו אל דבר בודד הנמצא לנגד עיניו ברגע זה. שכן, קיומו של דבר אינו מעיד בהכרח על קיומו של דבר אחר, קל וחומר על דבר שעוד לא קיים. אזלת ידו של המשורר הקיומי מונעת מכוליות הקיים להופיע לפניו, ועליו לוודא את קיומו של כל דבר בנפרד. דוגמה לכך ניתן למצוא בשורותיו של המשורר הקיומי שגיא אלנקוה: “הַחֲפָצִים מְלֵאִים בְּעַצְמָם / שׁוֹכְנִים בִּמְקוֹמוֹתֵיהֶם / מִתְבַּסְּמִים מֵרֵיחוֹתֵיהֶם / הַמְשֵׁכְּרִים. / הַמִּטָּה מְרִימָה / וּפוֹרֶשֶֹת אוֹתִי, / הַכִּסֶּא מְקַפֵּל אוֹתִי, / מַקְּשֵׁי הַמִּקְלֶדֶת / מְצַיְּצִים וּמְנַגְּנִים / אוֹתִי, / אַךְ אַנִי, / לֹא בּוֹקֵעַ מִמֶּנִי / קוֹל. / אַנִי הֶמִיָתָהּ שֶׁל הַדְּמָמָה. / צְלִילַי / רֵיקִים” (מתוך אפור נוצץ, הוצאת ‘אפיק’).
לעומת זאת, השירה היקומית שואפת לפרוץ את גבולות האדם והקיים. לאחר אלפי שנים בהם קיווה האדם להשתחרר מכבלי הביולוגיה, חל שינוי במאה העשרים. תודעת המשורר היקומי צומחת מקרקע מדעית שמכירה באפשרות ממשית של שינוי. לכן, מאמץ המשורר היקומי פאתוס משיחי. רטוריקת כתיבה כמו־דתית משמשת אותו לדחיפת צורת הקיום של הכאן ועכשיו הלאה, אל יציאה מגבולות הקיים. כזהו למשל שירו “נשיקה באוויר” של המשורר היקומי יואב עזרא: “הַפִּתְרוֹן לַכִּיבּוֹּש הוּא כִּיבּוֹּש הֶחָלָל / הָלְאָה הָלְאָה / הַחוּצָה / מֵהַגְבוּלוֹת הַצָּרִים / שָׁלוֹם אֶזְרָחִים עוֹיְנִים / חַיּוֹת אָדָם / הָמַּמְלָכָה מְתַעֲתַעַת בַּחַלּוֹנוֹת / הָאֶזְרָחִים בַּכִּידוֹנִים / אָז נְשִׁיקָה בָּאֲוִיר לָכֶם / לִפְרֵדָה מִתְאָרֶכֶת / לְשָנִים” (מתוך יואב עזרא, הוצאת ‘הבה לאור’).
בין השירה הקיומית לשירה היקומית מתקיימות שתי נקודות השקה. ראשית, לאחר שהמשורר הקיומי מוודא את הקיים היחידני בחדרו, הוא ממשיך באופן דומה עד להבנה של המכלול כקיים. כלומר, הוא מגיע לנקודת המוצא של המשורר היקומי. מנגד, גם אפיונו האחדותי מוליך את המשורר היקומי בתורו אל נקודת המוצא של המשורר הקיומי. התפיסה הנאיבית נידונה לקריסה לפרטים. המשורר היקומי דורש על אופני הקיום השונים, עד כדי צמצום לקיום היחידני שהתחיל ממנו המשורר הקיומי: הכסא, המיטה, קיומו הגופני וכו’.
מקורו של המעבר בין הצורות מעיד על המתח הפנימי בכל אחת מהן. בשירה הקיומית המתח הוא בין בדידות לתוקפנות, ובשירה היקומית – בין נאיביות למשיחיות. ראשית, לשם חזרתו אל הקיים, נאלץ המשורר הקיומי לוותר על בידולו. יחד עם זאת, וחשוב מכך: שאיפה זו אינה אפשרית. במהלך תהליך הבידול חלו תמורות בקיים – האדם לא יכול לשוב אל המצב הקדם־מודרני מחד, ולא אל רחם האם מאידך. כלומר, חידוש הקשר אל הקיים אינו אפשרי מעצם טבעו. על כן, מפתח המשורר תרעומת, ובלאו הכי גם תוקפנות. באופן דומה, תפיסתו הנאיבית של המשורר היקומי. החברה דוחקת אותו בסיווג של שוטה, או לחלופין ילד שאוהב לצעוק לאמא “אני המשיח”. ההלקאה העצמית תביא אותו לחדרו בבית הוריו, כאמור, נקודת המוצא של המשורר הקיומי. שם הוא יבחן את הקשר אל הקיים היחידני. ראשית, את קיומו הגופני, ובפרט את איברי הרבייה: אפשרותו הביולוגית לקיום חדש.
המשורר היקומי הוא נאיבי ומשיחי כפי שהשירה נאיבית ומשיחית בכללותה, והמשורר הקיומי בודד ותוקפני כפי שהשירה בודדה ותוקפנית מיסודה. שכן מעצם טבעה השירה מצויה בתוך גבולות – היא נמצאת במרחב החורג מהשפה הרגילה, אך תמיד מקנאה בה ובתיפקודה השזור בפעולות החיים. אמנם השירה יכולה להעלות רגשות ומחשבות, ואף להניע לפעולה, אך אינה מבצעת באופן ישיר דבר בעולם. זוהי הדיאלקטיקה והמתח בשירה: היא לעולם תשאף לפרוץ את גבולה, על אף אי־האפשרות הנעוץ בטבעה. השירה אינה פועלת בחיים, אלא כותבת חיים. בזכות הגבול, שירה היא שירה.
לאור זאת מתחדד יותר מכל הצורך בשירה יקומית ובשירה קיומית – הצורות היחידות החוזרות שוב ושוב חבולות לאחר מאבק לפרוץ את הגבול אל החיים. בכך, הן הרי משמרות את המתח, בין השאיפה לבין אי־האפשרות, המדגיש את הגבול עצמו. מכאן מתגבש אף חסרונן של צורות שיריות אשר עורכות חלוקות פנימיות בתוך הקיים ללא להשכיל להביט בו ראשית כל כפי שהוא כקיים. הן יישארו לעד בתוך החלוקות הפנימיות ובלאו הכי יהיו עקרות מכל אפשרות לניסוח צורות קיום טובות יותר. והרי אלה שטוענים כי שירתם צלחה ופרצה את הגבול, אינם אלא התפתחו מעברו השני, ואין להם דבר עם שירה. תקיעת דגל בחלל אינה מעידה על התרחבות השמש, אלא בעיקר על עיוורון.
ראו גם:
