קריאה בספר “ספינות של קרבה” \ רווה שגיא (“עם עובד”, 2015)

מאת מירב גולן

רווה שגיא, 1972, יליד גבת (עמק יזרעאל). ספריו הקודמים: “הכנות לנדידה”, “ביום שאחותי נעלמה” ו”כל הדרכים”. “ספינות של קרבה”, ספרו הרביעי, הוא ספר סיפורים קצרים, חלקם הקטן סיפורים שמי שעוקב אחריו ברשת החברתית זוכר אותם, סיפורים שהיו מלווים בצילומים של רווה עצמו.

יש בגרות ובשלות בקובץ הסיפורים החדש של רווה. המשפטים ארוכים יותר, רווה כותב באמת מה שהוא אוהב ואיך שהוא אוהב. הוא שונה מספריו הקודמים, אך לא שונה בלפיתה הזאת שצובטת אותך בין החזה לסרעפת ומקשה על הנשימה (כי גם בספריו הקודמים, לפחות ב”כל הדרכים”, רווה יודע לטלטל). מצד שני, יש בספר הזה קריצה הומוריסטית, ופנינים בלתי נשכחות כמו ב”בגוף שלה אין שום גרם של נכון ולא נכון, רק מתיקות אכזרית של הרבה לא נורא” (מתוך: “פיצי”, עמ’ 52). רווה מתאר את החיים כמו ציור או צילום. הוא רוקם מילים שהנפש מתרחבת לעומתן, כמו ב “אחרי שהשיחה נותקה המשיך לעמוד במטבח והחזיק בשפופרת הטלפון בין הכתף לצוואר עוד דקה ארוכה, כאילו אם ישהה את השבתה למקומה יוכל לאחוז במילים שעדיין נתלו מאזנו, כמו חוט שנפרם ממגבת ישנה” (מתוך: “כמו חוט שנפרם ממגבת ישנה”, עמ’ 57).

רווה כותב על שגרת החיים, על יחסים בין אדם להוריו, בין אדם לבן זוגו (אשתו, חברתו, מאהבתו), בין אדם לילדיו ובין אדם לעצמו, ובעיקר על מה שביניהם, על המובן מאליו – שכבר לא יכול להיות מובן מאליו, על הכאב, הרגשות הפועמים – אך אלו האמיתיים. רווה לא מצייר את החיים בוורוד, אלא נוגע במה שאנחנו מסרבים להכיר, בכל מה “שנרקב ותוסס מבפנים מתפורר ומתכלה” (עמ’ 92), כפי שאחת הדמויות אומרת ב”כמו שצריך”. ברוב סיפוריו רווה מפרק לגורמים את מערכות היחסים המורכבות בין בן לאמו, בין הורה לבתו, בין גבר לאישה – נישואים, חברות, ומשולש רומנטי – כותב על האכזבות, אמון, בגידה, אך מאחד את הכול מחדש בראייה מאוד מיוחדת ומקורית. יש איזושהי מעגליות בסיפורים – הסוף מחזיר אותך לנקודת ההתחלה. בסיפור “חדר חושך” מיטיב רווה להגדיר את מערכת הנישואים בראייתו המפוכחת: “בתמונות מהחתונה הם נראים כמי שהחיים תיכף עומדים לקרות להם, שהעתיד הוא מה שירצו והעבר עדיין אינו מחלה חשוכת מרפא” (עמ’ 134). הקובץ מדבר על מערכות יחסים ובעיקר על ספינות של קרבה, Relation-Ships, ובסיפור “ספינות של קרבה” יש לזה הסבר מאוד מקורי ומקסים.

אני חושבת שב”בודהה” מיטיב רווה להגדיר את המוטו שלו לאסופת הסיפורים ולכתיבתו: “… אבל אנשים בכלל והגינונים שלהם כשהם בחברה גרמו לי תמיד אי נחת ואיזה רצון סדיסטי לטלטל את עולמם שלהם באיזשהו גילוי מחריד” (עמ’ 126-7).

זהו ספר קטן בפורמט (173 עמודים של כל טוב) – וטוב שכך – שמתאים לימי החורף הקרים, להתכרבל ולחמם את הגוף, כי גם אם יש תחושה דיכאונית (קארבר כבר אמרנו?) במעטפת, הרי שרוב סיפוריו של רווה מסתיימים בקריצה, או כפי שרווה מתכוון אליו: רק אל תרחמו עליי, אני יודע גם לעשות מכל זה הומור.

נסחפתי אחר הסיפורים הקצרים האלו, ולא יכולתי להניח את הספר מהיד, משתי סיבות עיקריות: בסיפורים כמעט ואין שמות, הם כתובים בגוף שני יחיד – בשלושה מהם גוף שני יחידה (!!), אין זמנים ואין רישומי מקום – מה שמגביר את התחושה שרווה כותב לכולנו ועל כולנו, וזאת כבר הסיבה השנייה: רווה נוגע בחיים האמיתיים של כולנו, לטוב ולרע. בעיקר ברע. וזה טוב. כל כך טוב!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × 2 =