מאת ד”ר מלי רול
קריאה בספר “ילדותו של ישו” מאת ג’ון מקסוול קוטזי, הוצאת “עם עובד”, 2015.
ספרו של ג’. מ. קוטזי, ילדותו של ישו (2013), שתורגם לעברית ב-2015 על ידי אברהם יבין, עוסק בגעגוע של מהגרים לעברם במצב של תלישות וניכור. את הקונפליקט שבמוקד הספר, בין האילוץ לקבל זהות חדשה לבין הגעגוע לזהות המקורית הנעדרת, ניתן לקשור גם למציאות העכשווית המתהווה בימים אלה לנגד עינינו, שבה פוקדים גלים של מיליוני פליטים את גבולות אירופה. ברומן זה, מתמקד קוטזי באירועים הפוקדים מהגר אחד, בשם סימון, וילד המתלווה אליו, בשם דויד. השניים מגיעים יחדיו לעיר פליטים בדיונית, בשם נובילה.
סימון הוא גבר כבן 45 המגיע באניית פליטים לנובילה עם דויד בן החמש. במהלך הרומן לא נזכרים פרטים על חייהם הקודמים של השניים, מלבד העובדה שסימון מחליט לקחת את הילד תחת חסותו, ולסייע לו בחיפושים אחר אמו שעקבותיה אבדו. בחלקו הראשון של הספר עסוקים דויד וסימון בהתבססות במקום החדש ובחיפוש אחר האם האבודה, ואילו בחלקו השני של הספר, כאשר האם כבר נמצאה, מנסים השניים לשמר את התחושות ואת הרצונות שנשארו בזיכרונותיהם מחייהם הקודמים. כמו ברבים מספריו של קוטזי, הגיבורים מחפשים בעברם את הסיבות לתחושת חסר מעיקה בהווה, אלא שהפעם נאלצים הגיבורים להתמודד עם העבר במקום שמתנהל כמרחב ללא זיכרון.
התייחסות לסוגיית הזיכרונות מן העבר מופיעה גם במאמר של קוטזי Confession and Double Thoughts: Tolstoy, Rousseau, Dostoevsky’ [i], שפורסם ב-1992, ובו הוא עוקב אחר המשמעות הכפולה שניתן לייחס לזיכרונותיהם של המספרים בווידויים מאת אוגוסטינוס הקדוש, בווידויים של ז’אן ז’אק רוסו, בווידוי הנוסע בסונטת קרויצר מאת טולסטוי ובווידוי של גיבור כתבים מן המרתף מאת דוסטוייבסקי. הוא עוקב אחר זיכרונותיהם של מספרים המתוודים בכתבים הללו על עבירות שביצעו בעבר ומזהה במונולוגים שלהם עקבות ורמזים לתשוקות מודחקות שהניעו אותם לבצע את אותן עבירות מבישות. הרמזים שקוטזי מפענח אינם ידועים למספרים, כך שהמונולוגים שלהם מעידים על “עיוורונם” ליצר הטבוע בהם והוא מניע אותם לחטוא. הם גם “עיוורים” להקלה שהם חשים מחשיפת אותו סוד מביש (Shameful secret). קוטזי חושף בווידויים השונים נטייה מולדת להפר חוקים ולהסתיר אותם בבחינת סוד מביש, רק כדי לקבל סיפוק מהבושה ומהחרטה שמציפה אותם כאשר הם חושפים אותם ברבים.
לפי קוטזי,ההנאה מביצוע עבירה נובעת מהצורך בחרטה ובהכאה על חטא ובקבלת מחילה. זהו צורך נוצרי בהבעת חרטה על חטא ובקבלת מחילה וסליחה, שבא לידי ביטוי בווידוי של אוגוסטינוס הקדוש. קוטזי מציין בהקשר של אוגוסטינוס הקדוש – :He wants to know what lies at the beginning of the skein of remembered shame. הוא מזהה בווידוי של המתוודה הנוצרי הראשון על גניבת אגסים שביצע בילדותו תשוקה לגלות את מקורותיה של ההנאה מבושה. עם זאת, על-פי קוטזי, הפיתוי לחטוא ולגלות את העבירה הוא תהליך מעגלי ואינסופי. שהרי, לפיו, חשיפת החטא או הבעת החרטה על ביצועו אינם מסתיימים במחילה סופית, אלא הם מעוררים בושה נוספת, המצריכה מצידה וידוי נוסף. הצורך בחשיפת הבושה אם כן אינו בא על סיפוקו, והוא מניע את האדם לחטא נוסף ולווידויים נוספים בעקבותיו.
העיסוק במקורות החטא ובמקורות הבושה והחרטה עובר כחוט השני גם בספר חרפה שבגינו זכה קוטזי בפרס הבוּקר. הגיבור בחרפה מתוודה בתוך נפשו על אונס שביצע כיוון שאינו מוצא סביבו אוזן קשבת. התשוקה “לחצות את הקווים” ולהתחרט על מעשיו אצל גיבור חרפה נבחנת על רקע מציאות קונקרטית בדרום אפריקה של האפרטהייד, אולם בילדותו של ישו נבחנת התשוקה כזיכרון מן העבר במקום שאין בו עבר כלל.
החיפוש בעבר קשור הפעם לילד דויד המתואר כישו התם המחפש את אימו מריה. בבחירת הכותרת ילדותו של ישו, מרמז קוטזי לרעיון המופיע כבר בממואר ימות החמה (2009), שבו שוקל המספר, בן דמותו של קוטזי עצמו, “לעשות את ישו מדריכו.” (שם, 20). ימות החמה הוא השלישי בטרילוגיה האוטוביוגרפית של קוטזי, הכוללת גם את נערות (1997), ואת עלומים (2002). באוטוביוגרפיות הללו מעלה המספר בזיכרונותיו את הקונפליקט שחש בין הסלידה שלו משיח ההפרדה הגזעית ששרר בדרום אפריקה, שבה נולד וגדל כאדם לבן בימי שלטון האפרטהייד, ובין כמיהתו לשוב למשפחתו ולשורשיו. הוא מעלה בזיכרונותיו גם את הבושה התוקפת אותו על עצם כתיבתו, שאותה הוא רואה, כפי שניסח זאת בעצמו, כשפיכת “רגשות על הנייר”, כלומר כפעולה שבה הוא מגלה ברבים את המבוכה שלו לנוכח ערכי משפחתו בדרום אפריקה. [ii]
הדיסוננס שנוצר מניתוק “מגנטיקה משפחתית” ש”עיוורת” לאלימות הטבועה בה, מופיע שוב בילדותו של ישו, אבל הפעם לא בז’אנר אוטוביוגרפי, אלא כדיסטופיה אלגורית המתארת מקום שבו מכחישים עבר. אם בימות החמה נזכרים פרטים מעברו של המחבר ג’ון קוטזי, הרי שבילדותו של ישו לא נזכר שום עבר. דויד הילד – ללא עבר – מייצג באופן אלגורי את ישו – וכך מתווסף לרומן רובד אידאי. הילד מתגלה כבעל נפש טהורה, אך חסרונה של אמו פוגם ביכולתו להשתלב בחברה.
האידאה של האינדיבידואל נבחנת בין היתר בהקשר של קבלת הפנים לה זוכים השניים בהגיעם לנובילה. דויד וסימון נקלעים למצב שבו “האיש שליד השער מצביע להם על בניין נמוך, שרוע, לא רחוק” (עמ’ 5) ועליהם למהר כדי “להירשם לפני שנועלים שם את הדלתות עד מחר” (שם, 5). אנה, פקידת הקבלה במרכז הקליטה, מתייחסת אליהם בקור ואינה מצליחה לארגן להם חדר ללינת לילה ראשון. הביורוקרטיה הקפקאית שהם קורבנותיה באה לידי ביטוי בעובדה שהשניים לא מוצאים את האחראית על מפתח החדר המוקצה להם ונאלצים ללון בחצר ביתה של אנה תחת כיפת השמים. המצב האבסורדי ממשיך כאשר מתברר בלילה השני שדלת חדרם במרכז לא הייתה נעולה, כך שהחיפוש אחר המפתח היה מיותר.
העולם הקפקאי של “מחיקת האדם” משורטט בהגיון בנוסח בקט, כאשר אנה מסבירה כי “רוב בני האדם כשהם מגיעים לכאן לא מעוניינים בקשרים הישנים שלהם” (עמ’ 27). המקום, אם כן, מיועד לאלה הנוטשים את עברם וגם לאלה שננטשו על ידי אותו עבר. אך סימון ודויד מחפשים את העבר הזה ומסרבים לוותר על צללי זיכרונות מחייהם הקודמים בדיוק כמו שאר גיבוריו של קוטזי. דויד וסימון מתעקשים להיזכר במה שהיה, אלא שבנובילה אי אפשר לשוב ולהתאחד עם הדמויות שהיו קרובות אליהם כי אבדו עקבותיהן.
למרות שסימון משתלב כסוור העוסק בעבודה סיזיפית בנמל ומצליח “לא ליפול” (שם, 19) הוא חש רעב, סחרחורת ועייפות. גם דויד רעב ומחפש את אמו למרות שהוא “לא מכיר אותה בשמה” וסימון מסביר לאנה: “היה לו מכתב כשבא לאנייה, אבל הוא אבד…המכתב היה בנרתיק שהיה תלוי על הצוואר של הילד, החוט נקרע המכתב אבד. חיפשו אותו בכל האנייה. כך נפגשנו דויד ואני אבל המכתב לא נמצא”. ועוד: “המכתב נפל לים והדגים אכלו אותו” (שם, 37).
בעולם שבו מאמינים אך ורק ב”ניסיון לתקן את החסר אצל הפליטים” חש סימון שהסובבים אותו הם “אנשים בלי דם ובלי תשוקות וסגפנים” (עמ 40). העולם הזה מחייב הסתפקות במועט לשם הישרדות. זהו עולם ללא ערך עצמי, ללא שם וללא ייחוד.
בעולם כזה מרגיש סימון שהוא לא “יכול לחסום את הקול המאיים שמשמיעים הגלים כשהם נחבטים בצד המזח השמנוני”(עמ 52). הפחד מנפילה בגרסתו הנוצרית והאקזיסטנציאליסטית בנוסח אלבר קאמי אינו מרפה גם כאשר אלברו, חברו לעבודה של סימון, מבטיח לו: “אם במקרה תחליק ותיפול, אתה לא תטבע, מישהו יציל אותך. אני אציל אותך. הלוא בשביל זה יש חברים.. אני זורק לך חבל” (עמ 52).
אותו פחד משתלט על סימון גם כאשר נמצאת באורח לא הגיוני אישה בשם אינס שתהיה אם לדוויד. האם החדשה מתגלה כבלתי כשירה לגדל את הילד. היא מונעת ממנו להיפגש עם סימון ועם חבריו ומסרבת לשלוח אותו לבית הספר. היא מעודדת אותו להתנהג בילדותיות, מסיעה אותו בעגלת ילדים ומבטיחה לו שיוכל להיכנס בחזרה לרחם שלה ולהיוולד מחדש. כשסימון מביא לילד ספר בשם דון קישוט, בוחר דויד לקרוא לפי תמונות ולא לפי אותיות. הוא מסרב לקבל הדרכה בקריאה ובכתיבה ובתורת המספרים ומתגלה כמי שאינו מוכן לתקשר. מסתבר שאהבת האם אינס אינה מפצה על החסר של שנותיו הראשונות. כאשר דויד מגיע לבסוף לבית הספר, הוא מסרב להשתלב בו, ובעקבות כך מחייבים אותו ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד. חוקי העיר מתגלים כחוקים הדומים לאלה ששולטים במרחב המתואר ברומן 1984 מאת ג’ורג’ אורוול, וכך נאלצים השלושה לברוח ממנה למקום אחר.
בעולם מסויט כזה שמכחיש את העבר ומתעלם מאינדיבידואליות נבחנת הדמות הספרותית כיציר דמיון שבאמצעותו ניתן להתבונן בנפש ילד מהגר, שהיא רכה עדיין, ומולו ניצב “סדר חברתי” הנשלט על ידי סוג של שלטון טוטליטרי. ב”מעבדה” כזו משורטטת התסבוכת של אדם פרטי המתגעגע למשפחתו ולמולדתו בעולם של עקורים.
החרדה של סימון מנפילה מתגשמת הלכה למעשה כשהוא נופל לים ונפצע במקום עבודתו בנמל, ואלברו חברו מציל אותו כפי שהבטיח בעבר. אלא שמבעד לאחווה ולעזרה ההדדית הגלויה לעין נחשפת כוונה סמויה לנטוש את סימון במוסד סיעודי בעודו נעזר בכיסא גלגלים. אירוע הפציעה של סימון נקשר לסוגיית נטישת אדם קרוב בזמן צרה, והוא חושף את פגיעותו של האינדיבידואל: סימון נהפך מנותן חסות לדויד לנכה הנזקק לחסותו של הילד הקטן. המצב הספציפי הזה מאיר את סוגיית הנאמנות לזולת בשעת צרה כראשיתה של תחושת בושה האופפת רבים מגיבוריו של קוטזי. בין יתר יצירותיו נקשרת סוגיית הנטישה גם למספר ג’ון, שהוא בן דמותו של המחבר והסופר קוטזי בימות החמה, שעוזב את אביו החולה. אלא שבילדותו של ישו קורה נס: הילד דויד בורח מבית הספר המיוחד שאליו נשלח ומגיע לבקר את סימון בבית החולים, ואילו סימון אינו מגיע למוסד סיעודי כפי שהוצע לו על ידי הסובבים אותו. הוא מצליח להשיג מכונית מאחיה של אינס ולנסוע עם דוויד ואינס ובוליבר הכלב האלזסי אל מחוץ לעיר נובילה ולהציל כך את “משפחתו” החדשה.
שאלת הנאמנות לאדם נזקק שעלתה בימות החמה שזורה גם בחיפוש ובמציאת של דמות האם כפי שהיא מתרחשת בספר ילדותו של ישו. השאלה של קשר דם זוכה לתשובה אפשרית של בריחה משותפת עם אנשים שנקשרו זה לזה באורח אקראי. כך, משרטט הסופר קוטזי את סוגיית הקונפליקט שנוצר עקב נתק ממשפחתו. אין הוא מציע איחוי סופי ומקל אלא איחוי של חשיפה, אשמה ובושה שמניעים את האינדיבידואל לבחור שלא לנטוש.
סימון בוחר להגדיל את מספר האנשים הנמצאים תחת חסותו. הוא אומר: “אנחנו נמצא את מרכז השיכון ואנחנו נציג את עצמנו לפני שולחן הקבלה… אתה ואינס ואני…”(עמ 320). בניגוד לעלומים ולימות החמה נבחנת כאן אופציית הבחירה במשפחה גם אם המציאות ארעית ואקראית. האופציה של נאמנות לאדם אחר מתגשמת דווקא בזמנים שחלים בהם שינויים, כלומר דווקא במצב שבו מצד אחד, ההווה עלול להיעלם ולא להותיר עקבות או זיכרון ומצד שני, הוא יכול להתקיים בצורות חדשות. בהווה פגיע כזה שבו מתפקדות הדמויות בילדותו של ישו מציע קוטזי מעין “תיקון” או נחמה המבוססים על מחויבות הדדית כאחד הערכים המחיים את רוח הרפאים של זיכרון העבר. עיקרה של הרוח הזאת הוא האהבה לאחר שמייצגה הוא ישו.
‘Confession and Double Thoughts: Tolstoy, Rousseau, Dostoevsky’ in:
Doubling the Point: Essays and Interviews, ed. David Attwell (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1992) ISBN 0-674-21518-4, p-259-293
קוטזי עוקב אחר הבושה שמניעה את הווידויים מאת אוגוסטינוס הקדוש ומציין שהתשוקה לבושה מביאה לצורך להתוודות ואילו הגילוי שבווידוי מחזק את הבושה, כך שתהליך הבושה ותחושת החטא ותהליך חיפוש מקורותיה הוא אינסופי.
He wants to know what lies at the beginning of the skein of remembered shame, what is the origin from which it springs, but the skein is endless, the stages of self-searching required to attain its beginning infinite in number.” p 259
בארכיון שבו שמורים כתבים של קוטזי שבטקסס קיימים מסמכים שבהם מציין קוטזי את בעיית הסיום של הווידוי בספרים. הבעיה אינה רק טכנית אלא גם מהותית.
Michelle Kelly: ‘J. M. Coetzee, Autobiography, and Confession’
Michelle Kelly: ‘J. M. Coetzee, Autobiography, and Confession’