מיכאיל גרובמן הוא אחד האמנים הבולטים כיום בעולם הדובר רוסית, אף כי הוא מתגורר בישראל. בארץ הוא גם מוכר כעורך של כתב העת הספרותי ברוסית "זרקלו", שאותו הוא עורך עם אשתו. גרובמן פרסם שני ספרי שירה בלתי שגרתיים שתורגמו לעברית, שכמו יצירותיו האמנותיות, מצטיינים בהומור הקודר שלהם. להלן מניפסט אידאולוגי -אמנותי שלו

מאת מיכאיל גרובמן (תרגמה מרוסית: דינה מרקון)

רוח רפאים של שלילה עצמית יהודית מדדה בעולם וטורדת את המוחות הרופפים.

יהודים מנסים לשכנע את כולם שאין להם תרבות משלהם, ושבמקרה הטוב היא בבחינת נספח חינמי לעניינים מקומיים בטהרתם.

היינריך היינה – איזו הלצה גרמנית חביבה. את ההלצה הזאת נאלצו הגרמנים להסתיר מפני עצמם במשך שתים-עשרה שנים תמימות, ולטשטש את האמת במריחת דם יהודי על פניה.

האמנות היהודית חומקת בלתי נראית בין קרוביה ואינה שומעת את לחש הצללים: בני אדם, אנחנו כאן, כאן, אנחנו כאן.

לכולם מותר לא להידמות זה לזה ביצירתם מבחינת הסגנון והאופי, לכולם – פרט ליהודים. אולי מפני שכך יהיה יותר קל לגרור אותם החוצה ממעונותיהם?

ועם זאת, יהודי הוא ברייה מסתורית. מכאן – הציפייה שיהיה באמנות שלו משהו יוצא מגדר הרגיל, חדשני. כל מקום שתביט – תראה אצבע משולשת.

אך ברגע שתופיע באופק, תגיח מבית הכנסת אישיות דגולה, ראויה לספר ההישגים של האנושות – מיד יימצא לה מקום של כבוד בשורות הראשונות של הלאום השליט. יסירו ממנו את הקפוטה, יקצצו לו את הפאות – וכל זאת כדי להלל ולרומם את תרבות הילידים המקומית. והיות שתמיד יותר כדאי להיסמך על הרוב, סביר להניח שהוא ייכנע לפיתוי.

אולם יהודי, גם אם הוא תולה לו צלב על הצוואר – אינו אלא יהודי, ואין זה משנה כמה פרצופים שאולים מזקנות רוסיות הוא יאמץ לעצמו. את היהדות שלו הוא נשא, ונושא עד עצם היום הזה, בכיס היהודי המוצנע ביותר, שהרי אם הוא יהודי, לא תעקור אותו מההשתייכות הזאת אפילו במֶלקַחַת.

בריחה מהיהדות של עצמך היא מאורע שלא לפי כוחות אדם, המסתיים לעתים קרובות בניוון הפרט.

אבל נחזור לכבשים שלנו: הגיעה העת לשים קץ לוויכוחים הטרחניים על כך, במי יש לראות אמן יהודי ולמי הכניסה למקום הקדוש המפוקפק הזה אסורה.

אמנים רבים יוצרים בתחומי הנושא היהודי ומתייחסים בעניין עצום להוויה היהודית, זאת שכמעט חוסלה על ידי הנאצים. איסוף כל מרכיבי חייו של העם היהודי הנו עניין מבורך.

אך האם זה עושה את האמן אוטומטית לאמן יהודי?

לא ולא. תמטיקה לבדה אין די בה כדי שיופיע מה שאנחנו מבינים כאמנות יהודית. רמברנדט חי בתוך הגטו וצייר יהודים, אלכסנדר איבנוב הציג יהודים על בדי הציור שלו במשך שנות חייו הארוכות באיטליה. דוגמאות כאלה הן רבות לאין מספר. הנושא היהודי לא ניתק את האמנים האלה מהשתייכותם התרבותית והלאומית.

היום הנושאים היהודיים מזמן הפכו אצל האמנים לקיטש סנטימנטלי מסחרי. הנושא היהודי באמנות נעשה דוחה במידה כזאת, עד שדי לנקוב בשמו – וכל הסיכויים הם שאיש לא ירצה לראות יצירה כזאת בגודל טבעי.

את תפישת הנושא כגורם מרכזי יש להרחיק מהגיגיו של האמן היהודי.

מהי אז, אם כן, הפעולה הממקדת? רכיב נרטיבי יכול להתקיים בתוך היצירה היהודית, אבל הוא מתחיל לעשות את המוטל עליו רק אם הוא מובנה עמוק בתוך השפה הסימבולית. עם זאת, אינו חלק מהתהליך, הוא מצוי מעל לקרב האיתנים, הנו זָרָז אבל לא משתתף.

שליטה חופשית בסימבוליקה המופיעה במהלך יצירת העבודה הכרחית לאמן, והאינטואיציה היא הגורם העיקרי שמוביל אותו במבוך זה של מינוטאורוס. המחשבה נעשית הדמות המרכזית בהתפתחות האירועים, והמשימה המורכבת ביותר, בסיכומו של דבר, היא פענוח הסימנים, ההקבלות והאסוציאציות שהופיעו. ואז אפילו הנרטיב הידוע והעוצמתי ביותר (התנ"כי, נניח) מתחדש ללא סוף ומתוודע אל עצמו שוב ושוב מבראשית.

מונותיאיזם, מזוכך מקישוטים אליליים, אינו מאפשר ליישן אותו ברכּוּת, לערסלו במעשיות מזרחיות.

פעם ניצלה ביזנטיון הודות לפרספקטיבה הפוכה, למוסכמות הצבע  ולסימטריה – היום זה האל"ף-בי"ת של האמנות בת זמננו, אבל לא כולם מבינים אותו וממשיכים לגרור את סביבתם הממשית אל תוך האמנות בדרך אשלייתית.

אשליה – זאת קניית שליטה על העולם הגשמי.

אשליה – זאת צבירת הון קפיטליסטית.

והעולם גדוש ומלא ביצורים שעדיין לא נקראו בשם, בהגדרות לא מובנות, בשאלות שעוד לא הוצגו.

הדמיון היהודי תובע מהאמן יותר מאשר יצירת מקור בעירה סנטימנטלי המחמם את הגוף.

אמן בן זמננו חי בתוך יער ובוכה שאין לו חומרים כדי לבנות בית. והרי הציוויליזציה היהודית בנויה על הצגת השאלת הנכונות, ומעניקה לתשובות חירות אינסופית.

החירות האינסופית הזאת מאפשרת לנו להתמקד בכל עמדה של קיומנו, ואנחנו בחרנו בדבר שבלעדיו לא יוכלו להתקיים שום יצירה, שום חיפוש – זהו צחוק.

אנחנו חיים בתקופה שנעשים בה מעשי זוועה מחרידים! איך אנחנו, בני אדם, שרדנו בתנאים כאלה? מה הציל אותנו מפני ניוון? ימינו-אלה הם לא רק ימים של קניבלים, העידן הזה הוא במידה רבה אף עידן הצחוק. עבודות של אמן צריכות להימדד על פי אחוז הצחוק הנוכח בהן.

צחוק – זאת תקשורת עם הדומים לך.

צחוק נסתר – זאת תמיד חידה.

צחוק גלוי – זאת קומדיה.

הצחוק הוא סם מַרפא, הוא משחרר הן את הגוף והן את הנפש.

הצחוק חיוני בכל מקום, בכל מעשי ידי אדם.

הצחוק הורס אשליות.

צחוק – זה שוויון של בני האדם בפני החוק.

צחוק – זה החוק.

צחוק – זה האושר, שכל בני האדם מחפשים אחריו ללא הצלחה.

צחוק לדידו של אמן – זה אותו מרכיב המדביק יחד תמונה, פסל, מיצב, מיצג או תהלוכה עייפה, או עצובה, או שמחה, או אבסורדית ביותר.

צחוק – זה אוונגרד.

צחוק – זה חיים.

צחוק – זה סימן היכר הכרחי של האמן היהודי והאמנות היהודית.

21 באפריל 2014

ראו גם:

"בוקר בוקר אני קם לצוד אנשים", שיר מאת מיכאל גרובמן

דניאל עוז על "החרות מגיעה ערומה" של מיכאל גרובמן

אלי אשד על הסימבוליזם המאגי של מיכאיל גרובמן

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 2 =