קריאה בספר “מכתב לביאליק” \ רינת פרימו (איורים: אבי עופר, עריכת הלשון וניקוד: סיגל גפן, הוצאת “ידיעות ספרים”, 2015)

מאת ורד זינגר

על פניו נראה הספר “מכתב לביאליק” כמחווה למשורר הלאומי. ביאליק לא היסס להשתמש במילים “גבוהות” כשכתב לילדים, דבר המביא את גיבורת הספר, לילי, לידי מבוכה ובלבול. אך בזכות הבלבול הזה היא ממריאה למחוזות יצירתיים ייחודיים – וזהו המסר הגלוי, אל “תנמיכו” את השפה כשאתם פונים לילדים. בקריאה שנייה מתברר שמדובר בספר מורכב בהרבה, שמסריו הסמויים חשובים לא פחות.

לילי, תלמידה באחת מן הכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, לומדת בכיתה את השיר “קן-ציפור” מאת חיים נחמן ביאליק:

ברם, לילי לא ממש “לומדת” על אודות השיר. כך נפתח הספר: “לילי לא הייתה מרוצה בכלל. אתמול לימדה אותם המורה את השיר ‘קן-ציפור’ שכתב חיים נחמן ביאליק. המורה כתבה את השיר על הלוח ואמרה לכולם ללמוד אותו בעל-פה ולצייר ציור”. המורה לא באמת מלמדת את השיר. היא איננה מתעכבת על משמעותן של המילים בשיר. היא איננה מעוררת דיון בכיתה. במילים פשוטות שמשמעותן, לכאורה, תמימה, פותחת פרימו את הספר בביקורת נוקבת על מערכת החינוך.

המאייר אבי עופר משתף איתה פעולה בעדינות ובהומור: המורה נעולה בנעלי עקב ולבושה בבגדים בעלי הדפסים בולטים וצבעוניים. הופעתה מוקפדת מאוד. הילדים היושבים מאחוריה בצורת ישיבה מסורתית, מאוירים, לכאורה, ברישול. הם נראים מטושטשים. בגדיהם פשוטים, נטולי הדפסים, דהויים משהו. התלמידים, ללא ספק, אינם במרכז העניינים. דמותה הצבעונית והמוקפדת של המורה − היא-היא הנמצאת במרכז.

אבל לילי, כיאה לגיבורה אמיתית, הופכת את הלימון ללימונדה משובחת. כשהיא מתיישבת לצייר את הציור שעליה לספק כשיעורי בית, ברור לה כשמש מה תצייר − את הַהַסְפֶּנְתָּעִיר שיש בכל ביצה של הציפור של ביאליק. מכיוון שהמורה לא הסבירה את משמעות שלוש המילים הללו, הן התחברו למילה אחת, אניגמטית ומסתורית. לילי בטוחה שההספנתעיר היא חיית פרא, כי בשכונתה לא פגשה חיה כזאת מעולם.

יצירתיות אמיתית מתפתחת על קרקע המציאות, וזו גדושה במאפיינים מקשים ומכשילים הבונים את האמן. לילי, כדרכו של אמן אמיתי, בוחרת בדרך לא פשוטה, מקורית וייחודית. בעוד שאר הילדים, כפי שנגלה בהמשך, בוחרים לצייר ביצים וציפורים, לילי פוסעת בנתיב משלה − שונה ומבריק. מוחה הפורה מדמיין כיצד נראה אותו הספתעיר.

האיורים הקסומים מסייעים לקורא הצעיר להתחבר אל מראהו האפשרי של היצור המסתורי הזה:

אך לילי היא ילדה, וככזו היא זקוקה עדיין להכוונה ולעידוד. בצר לה היא כותבת מכתב לביאליק, ובו היא מבקשת ממנו לתאר לה את ההספנתעיר, כי היא איננה מכירה חיה כזאת. לילדה הזאת חשובה לא רק חירות המחשבה − אלא גם הדיוק. בשולי המכתב היא מציינת את רצונה להפוך גם היא למשוררת כשתגדל. לילי משלשלת את המכתב לתיבה, וכך תם לו הפרק הראשון. הספר בנוי כרישומון, טכניקה שאיננה שכיחה בספרות הילדים. הקורא הצעיר זוכה כאן ליחס מכבד גם מבחינת המבנה והאיורים, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הלשון והסגנון. במובן הזה, מקיים את הספר את האמרה “נאה דורש – נאה מקיים”. כאן המקום לדון בשמות גיבורי הסיפור: שמה של המורה הוא אלינה, רמז לכך שהיא נושאת את כאב שתי המולדות. שמה של הילדה הוא לילי – סוג של פרח, שושן, שם בלתי שגרתי לילדים שנולדו בארץ. וניצן, מן הסתם, נפתח אט-אט, ממש כמו העובדת המסורה ניצן שנפתחת בפני לילי ומעניקה לה מטוּבה.

הפרק השני אפוא עוסק בניצן העובדת בבית ביאליק בעבודה פשוטה ונטולת זוהר − היא מנקה אותו מדי יום. ובכל זאת היא אוהבת את העבודה הזאת. גם היא, כלילי, בוחרת לראות את החלק הבהיר שבתמונה. “גם היא כתבה לפעמים שירים”, מתארת אותה יפה פרימו, “וידעה שהמילים הנכונות הן כמו פרפרים שמרחפים מעל המשוררת או המשורר. צריך להיות מאוד מרוכזים כדי לתפוס אותם בעדינות ולהעביר לדף בלי לפגוע בהן” − זהו תיאור עדין ומרגש, צלול כמו שיר. כשניצן (המאוירת בצבעים רכים ועדינים כפי שמאוירים בספר הילדים, בניגוד, כאמור, לדמות המורה שצבע בגדיה בולט ומודגש) מרימה מהרצפה את מכתבה של לילי, שהגיע בדרך לא דרך אל רצפת הבית, היא כמעט הולכת למסור אותו במשרד. אבל משהו פנימי בה מזהה את הדחיפות הטמונה במעטפה: “היא התחילה ללכת לכיוון המשרד שנמצא בתוך הבית כדי לתת להם את המכתב, אבל אז חזרו רגליה מעצמן לשולחן הכתיבה של ביאליק”.

החלק הילדי שבניצן, זה שמעולם לא כבה, מנבא, מן הסתם, את עתיד התשובה העשויה להגיע מהמשרד − שם, ודאי, יושבים מבוגרים כמו המורה שביקשה מתלמידיה לשנן את השיר בלי לדון עליו, בלי להבין אותו באמת. ברגע של תבונה, תושייה וחמלה, מחליטה ניצן לעשות מעשה. היא כותבת ללילי תשובה המתמצתת את כל סדנאות הכתיבה כולן: “אני חושבת שכל מי שקורא או שומע שיר יכול להחליט בעצמו על מה הוא מספר ואיך נראים הדברים שהוא מספר עליהם. אולי תחשבי, תדמייני ותחליטי בעצמך איך נראה הספנתעיר? ואז הוא ייראה בדיוק ככה. ואם תשתמשי הרבה בדמיון שלך, אני בטוחה שתגדלי להיות משוררת נהדרת. זה אימון מצוין”. בסוף המכתב מוסיפה ניצן שגם היא רוצה להיות משוררת. היא פונה אל הילדה בגובה העיניים, באופן בלתי אמצעי. ניצן, המנקה השקטה, היא גיבורת-העל בסיפור הזה.

בפרק השלישי מקבלת לילי את המכתב מניצן. לאחר האכזבה הראשונית (“למה ביאליק לא ענה בעצמו? מי זאת בכלל ניצן? ולמה היא לא כותבת לה איך נראה הספנתעיר? מה זאת אומרת להשתמש בדמיון שלה? ואם היא תצייר לא נכון?”) היא מגלה את העוצמה שקיבלה לידיה בעצם האישור לתת דרור לדמיונה (“אולי היא תמיד ידעה, אבל חיכתה שמישהו יגיד לה כי לא הייתה בטוחה”). בביטחון ובהתלהבות היא מציירת, בתשוקה.

בתבונה רבה מצייר אבי עופר את רגע ההתפעלות של המורה והתלמידים מהציור של לילי: הזווית שבה הצייר צייר את הדף לא מאפשרת לצופה לראות את הציור עצמו. העובדה שהציור עצמו לא מופיע, מעניקה מקום לדמיון של הקורא הצעיר. נוסף על כך מגדילה נקודת המבט את הדף, שנדמה כענק (גם באופן בר קיימא וגם באופן מטפורי).

בתערוכת הציורים היו כאמור המון ציפורים, המון ביצים − אבל רק הספנתעיר אחד.

סופו של הסיפור מצחיק ומדויק. המורה מלמדת עוד שיר של ביאליק, “מקהלת נוגנים” (“יוסי בכינור”). לילי, שאוהבת מאוד גם את השיר הזה, שוב מחברת, מבלי משים, שתי מילים לאחת – והשאר, היסטוריה. כדי לא להרוס את ההפתעה לא אספר אילו מילים מהשיר התחברו הפעם למילה אחת ומסתורית, אבל מה שברור ללא כל ספק הוא שלילי כבר קיבלה שיעור חשוב ביצירתיות וביוזמה − לא ממורתה, לא מהוריה, אלא מעובדת ניקיון צנועה ורגישה, שלימדה אותה שיעור שלא יסולא בפז.

הסופר עמוס עוז אמר פעם כי כדי להיות סופר אתה זקוק לשלושה דברים. לפצע − כדי שתהיה סיבה לכתיבת סיפור, לסבתא − לשם המורשת, ולגג − בשביל החלומות. “מכתב לביאליק” מוסיף לרשימה עוד דבר אחד: מבוגר אחראי.

ראו עוד:

רינת פרימו בלקסיקון הספרות העברית החדשה

2 תגובות

  1. “הי ורד ! – ותודה. לא-קראתי הכל. אבל מספיק, כדי לא-לתת את הספר הזה לילדים. הוא ממש מכשול לעירונים מחורבנים
    שלא ראו קן של ציפור, ולא אפרוחים חיים. חבל על הנייר..
    . /” 18.6.15. (C). אלגל.

  2. דליה,

    תגובתך תמוהה בלשון המעטה ויותר משהיא מבזה את הספר, היא מבזה אותך. אם לא תנמקי בפעם הבאה מילים כגון “מכשול לעירונים מחורבנים” ו”חבל על הנייר” – תגובתך תימחק לאלתר.

    ולענייננו, הספר הזה עושה בדיוק את ההפך – מקרב הן את ביאליק והן את עולם החי (והדמיון) גם לעירוניים (אפילו למחורבנים מביניהם) וגם למושבניקים (שכחבריהם העירוניים המחורבנים מבלים, מן הסתם, את מרבית זמנם מול המחשב).

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − תשע =