מאת אביבה זרקה *
דמדומי חודש הספר והקריאה הם הזדמנות נאותה לקרוא להשבת גיבורות ספרות שהוזזו מקִדמת רשימת הקריאה של ילדי ישראל: אן שירלי ובילבי בת גרב. האחת איננה נלמדת כלל בתכנית הלימודים, והאחרת – נתונה לבחירת המורה. והנה ייתכן שניצני שינוי בעניינן נראים בפתח.
אז למה שיחזרו?
בעידן שבו משתלטות גיבורות יפות מראה על המסך, דומה ששתי הגיבורות שלפנינו מציעות מודל נשי אחר, שמורכב ממאפיינים כמו טמפרמנט, יושרה, הומור ומוסר גבוה, מאפיינים שאפשר להכלילם כגבריים משהו. הנטייה להשתלח בחברות כנסת שלא חוששות לומר את דברן, מזרזת את מידת נחיצותה של שיבת הגיבורות הללו.
מודל נשי אוטונומי ואינדיבידואלי
אשתקד כתבה ציפי גורן באתר "מאקו" (9.6.2014) כי "הטירוף והאומללות" השולטים בדמותן של אן שירלי ובילבי בת גרב, יתקשו לעבור היום את אישורן של הוצאות הספרים. בצדק מצרה על כך גורן − ההתייחסות הזאת לצמד גיבורות עצמאיות וחינניות כאל צמד מטורפות לכאורה, מתעלם מיכולתן לסלול לעצמן דרך חיים חדשה, על אף נסיבות חיים קשות. יתרה מזאת, הוא דוחק הצדה בעטיו מודל נשי חי ובועט. כזה שבשל נחישותו מונע מאיתנו לראות נכוחה את הממד המוסרי שבו, ומותקף כלא יאה, כלא נכון, כלא נשי, בהיותו אולי אוטונומי מידי. אינדיבידואלי מדי. אולי גברי מעט, כבר אמרנו?
יתומות נחושות, שונות, מצחיקות וכנות
אן שרלי ובילבי בת גרב היו יתומות מאם. כך או אחרת הן גילו דרך להתמודד עם אבדן דמות נשית כה חשובה − היכולת ליצור במקומה דמות נשית עצמאית עם שונות רבה ונחישות שמספיקה לפחות לשתיים. כזו שמתווכת בטמפרמנט ומתובלת בהומור. כמו זו של אן שרלי שמטיחה בבכי ובעוז בפני גברת ריצ'ל לינד שהיא גסת רוח ולא מנומסת בעצמה, משום שכינתה אותה כחושה, פשוטה וג'ינג'ית. בכך היא מעוררת במרילה, האישה שאספה אותה אל ביתה, כעס על חוצפתה, אך לאחר שנזכרה זו בעלבון ילדות אישי, גם ב"תשוקה עזה לפרוץ בצחוק".
וכשבאים השוטרים לקחת את בילבי לבית היתומים, היא משחקת איתם תופסת כי "זה פשוט כיף". למרות מעשיהם, היא מכבדת אותם בעוגיות זנגוויל.
אן שרלי ובילבי נעדרות מתכנית הלימודים
ואולם, למרות פעילויות מבורכות שנעשות לעידוד הקריאה במשרד החינוך, הן בקרב מפקחי המקצוע והן בקרב הפיקוח על הספריות, יצירות שבילבי ואן שרלי עומדות במרכזן – הוזזו משום מה מקִדמת הבימה. הן אינן מופיעות לא בתכנית לעידוד קריאה פעילה שבמסגרתה ילדי ישראל בוחרים מתוך רשימת ספרים נתונה את מצעד הספרים האהובים עליהם, וכמעט שלא בתכנית הלימודים. היצירה "בילבי" שכתבה אסטריד לינדגרן מצויה רק ב"מעגל השני" בתכנית הלימודים בספרות לבית הספר היסודי. כלומר, אין היא יצירת חובה שנתפסת כ"נכס צאן ברזל", והיא נתונה לבחירת המורה בלבד. היצירה "האסופית" שכתבה לוסי מוד מונטגומרי איננה מופיעה בתכנית כלל וכלל.
ניצני שינוי?
ההתעקשות הזאת איננה מיותרת. במחקר שפרסמו בשנת 2012 ד"ר דלית שמחאי ויהל אס קורלנדר התברר כי אף שבני נוער סבורים שהפמיניזם רלוונטי, הם מתלבטים לגבי דמותו. התחושה היא שבילבי ואן שרלי עדיין לא נדחקו ממש, והמודל הנשי שהן מציעות קורץ בכל זאת. בשנת 2014 דמותה של בילבי זיכתה תלמידת תיכון שכתבה על אודותיה עבודת גמר בפרס לעבודות גמר מצטיינות מטעם מכון "ואן-ליר" (גילוי נאות: כותבת המאמר בדקה את העבודה, אך לא הייתה אחראית למתן הפרס). כותרת העבודה הייתה: "שודדת יבשה: קריאה מגדרית ביקורתית בספר בילבי". נימוקי השופטים למתן הפרס ראויים כאן לציטוט: "עבודתה מציעה מודל של חיים אמיתיים, לא של גיבורת על המנסה להציל את העולם, ולא של נערה יפיפייה, אלא של ילדה אמיתית, עצמאית, זקופת קומה ומלאת חוש הומור, עוצמה וממשות".
לכן, לא כדאי לדחות על הסף את המודל שמציעה בילבי. כי הוא לא רק מלא חיים, אלא גם אוטונומי ומוסרי: מצפוני, עקרוני ואתי. כי בילבי איננה רק ילדה מצחיקה שלובשת שעטנז של בגדים ומחזיקה סוס במרפסת כדי שלא יפריע בסלון. היא גם ילדה שסבורה שבבית הספר אין לעסוק רק בשאלות כפל וחילוק − כלומר, במספרם של התפוחים שזללו ילדים כאלו ואחרים − אלא יש לבחון בו שאלות חשובות לא פחות, כמו באשמת מי כואבת להם הבטן, ומהיכן הם סחבו את שסחבו?
יתרה מזאת, בילבי היא ילדה שדואגת שלממד המוסרי באישיותה תהיה השפעה על העולם. משום כך היא נרתמת לעזרת ילד המוכה בידי חמישה אחרים. ולא רק לעזרתו היא נרתמת, אלא גם לעזרת ילדים הלכודים בעליית גג בוערת, שאת חייהם היא מצילה תוך טיפוס מחוכם ומלא יזמה והומור על עץ, שעה שמתחתיו עומדת דבוקת אנשים בוכייה וחסרת מעש. היא מתנהלת בפעולות אמיצות שמאפיינות את אישיותה, ושבאמצעות הצחוק, האמפטיה, ההומור והנחישות, מתפשטות בדרך כה טבעית לחמלה כלפי האחר, שהוא אני.
לינדגרן, א' (2009). בילבי גרב ברך (משבדית: דנה כספי), אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
מונטגומרי, ל' (2011). האסופית (מאנגלית: טלי נתיב-עירוני). ירושלים: כתר ספרים.
