בתמונה: הרמן מלוויל

רינה פלג כתבה מחקר על חייה של קלורינדה מיינור, ראש כת נוצרית שהתיישבה בארץ ישראל באמצע המאה התשע-עשרה, באזור שהיום הוא שכונת מונטיפיורי בתל אביב. הסופר האמריקאי הרמן מלוויל ביקר בארץ ישראל באותם ימים, ותיאר את קלורינדה ביומנו.


לימים יכתוב מלוויל את ספר המופת “מובי דיק”.


לאחרונה ראו לאור  בעברית שני ספרי מסעות באיי הים הדרומי שכתב מלוויל: “מארדי” ו”טאי פי”.


רשימות המסע של מלוויל לים התיכון ולארץ ישראל פורסמו באנגלית לראשונה בשנת 1935. גרסה ערוכה וחלקית של הטקסט בתרגום לעברית של יגאל חיימוביץ פורסמה בשנת 1981 בספר “נפלאות ארץ הקודש“, שתיאר חוויות של סופרים שונים מארץ ישראל במאה התשע-עשרה.


כאמור, ברשימה זאת מתארת רינה פלג פרשייה ספציפית מהמסע – את מפגשו של הסופר עם אנשי הכת של קלורינדה מיינור, באזור שלימים יהפוך לשכונת מונטיפיורי בתל אביב.


מאת רינה פלג

בשנת 1857 יצא הסופר הרמן מלוויל למסע בן שבעה חודשים באזור הים התיכון, על מנת להתרפא בגוף ובנפש. הוא הגיע לארץ ישראל בינואר וסייר ביפו, ירושלים ים המלח ורמלה.

הלב נחמץ מאדישות הטבע והאדם“, כתב מלוויל, “לכל מה שהופך את המקום הזה קדוש לנוצרים. עשבים מכסים את הר ציון; זה לצד זה בשוויון נפש מופיעים צלי כנסייה ומסגד, ובהר הזיתים עולה השמש מדי בוקר, חסרת עניין, מעל כנסיית העלייה… איזו תחושה, להיות מרומה בירושלים”.

הרמן מלוויל ביקר ביפו וב”הר תקווה” לאחר מותה של קלורינדה מיינור וטייל בפרדסי התפוזים, מלווה בגברת ויליאמס המבוגרת. בני הזוג סאונדרס סיפרו לו את ההיסטוריה המאכזבת של “בית הספר לחקלאות עבור יהודים”.

וכך הוא כותב: “…מר סאונדרס הוא מכונאי מקליפורניה, אשר בריאותו רופפת בגלל האקלים… גב’ סאונדרס, אישה מעולה בהרבה מובנים… הם נשלחו למצוא בית ספר חקלאי עבור היהודים, אולם נכשלו וזאת, לפי דבריה של גב’ סונדרס, בגלל שהיהודים מעמידים פנים שהנושא נוגע ללבם, מקבלים בגדים ונעלמים…. גב’ סאונדרס לומדת ערבית מאחד השייח’ים, והפכה למרפאת חולים לעניים. בתם הקטנה מתגעגעת הביתה ואילו הוריה מצפים בסבלנות רבה לבואו בשנית של המשיח.”

מלוויל מציג עמדה הטוענת כי אין סיכוי להפוך את היהודים לחקלאים. ראשית, מכיוון שרוב ארץ יהודה היא מדבר, ושנית, משום שהיהודים שונאים חקלאות. לטענתו, כל החקלאים בפלסטין הם ערבים, והיהודים חוששים לצאת מחומות הערים בגלל הרדיפות הזדוניות של הערבים והתורכים. מלבד זאת מספרם כאן קטן, והם מפוזרים בארצות שמארחות אותם. איך יגיעו לכאן? רק באמצעות נס.

סאונדרס לוקח את מלוויל לחוותו של וולטר דיקסון, שבה הוא חי עם אשתו, שתי בנותיו ובנו. מלוויל מתאר את וולטר דיקסון כ”ינקי טיפוסי ויסודי בן כשישים, בעל זקן מזרחי ארוך, לבוש במעיל ינקי כחול עם חזייה שייקרית. את אשתו של דיקסון תיאר מלוויל כ”ליידי מזדקנת, מכובדת במראה“.מלוויל הוזמן אל ביתם שנראה כחצר אסם ושוחח עם הדיקסונים על עבודתם.

מלוויל התעניין אם ההתיישבות ביפו היא הרפתקה חולפת או התיישבות של קבע ושמע מדיקסון כי “במידה של עקשנות התיישבנו על אדמת ציון התיישבות של קבע“.

בניסיון להבין את הרעיון המנחה את הקבוצה שאל מלוויל אם הדיקסונים מעסיקים יהודים ומדריכים אותם בעבודת החקלאות. תשובתו של דיקסון, כפי שהיא מובאת ביומנו של מלוויל, מעידה על דעה קדומה ומוצקה לגבי שכניו היהודים: “לא, אינני יכול להרשות לעצמי להעסיק אותם. אני עובד בעצמי עם בני (חתני). לבד מזאת, היהודים הם עצלים ולא אוהבים לעבוד”.

מלוויל לא הרפה: “האם אתה מחפש דרך לעשותם עובדי אדמה?”

דיקסון השיב: “זהו זה! על הנוצרים ללמד אותם טוב יותר. העובדה היא כי הגיע זמן הגאולה והנוצרים הנדיבים חייבים להכשיר את הדרך לשם כך”.

דיקסון הזקן נראה כאדם בעל אנרגיה פוריטנית עם שיגעון ייחודי ונחוש לבצע את מעשהו האבירי בכל מחיר. הגברת דיקסון, לעומת זאת, לא נראית כמי שמחבבת את הרעיון, אך מקבלת עליה את הגזירה. כל היוזמה נראית מלנכולית ומגוחכת קמעה“, קובע מלוויל.

באשר לקלורינדה (שאותה הוא מכנה בטעות מיס מיינוט) הוא כותב: “אישה  עם אנרגיה קנאית, רוחניות”. [1] הוא מספר על היותה הראשונה ללמד את היהודים חקלאות, ועל כך שממנה קיבלו האחרים השראה. אולם בשיחה עם הקונסול הנרי ווד (Wood) משנה מלוויל את התרשמותו ומזכיר במסתוריות גילוי מוזר שנאמר על ידי ווד לגבי “חייה הנסתרים” של גב’ מיינור.

מלוויל אינו מרחיב כאן, אולם מעיר כי גם ווד וגם לורד נאפייר חשבו כי היא הייתה “אישה מטורפת”. לדעת קרייגר לא נוכל לדעת במה האשימו את קלורינדה, אך ייתכן והיה לכך קשר למערכת היחסים הסודית בינה לבין ג’והן בויד, המלווה שלה במסע הראשון. הקשר הזה נראה לא חוקי בין אם הם קיימו מגעים מיניים ובין אם לא[2].

ייתכן שההאשמות התייחסו לניהול לא תקין, ואף על סף המעילה, של כספי התרומות. מעל לתכתובת הקשורה לסכסוך בארטאס מרחפת השאלה האם יש להטיל ספק ביושרה של קלורינדה מיינור. ייתכן וזו הסיבה שכשעברה ל”הר תקוה” הבטיחה מיינור לתורמים פוטנציאלים דיווח מלא ומדויק על גורל תרומותיהם.

רשמי המסע בירושלים ובארץ ישראל השאירו רושם עמוק בנפשו של הסופר. עם שובו לארה”ב הוא חיבר בשנת 1867 פואמה ארוכה בשם “קלארל”, שבה תיאר בצורה בדיונית את החוויות שחווה ואת האנשים שפגש בארץ הקודש. אולם מלוויל לא התכוון לפרסם את רשימות המסע שאסף במחברותיו, והן פורסמו רק שנים רבות לאחר מותו, כשהפך לאחד מגדולי סופריה של ארה”ב.

ראו גם:

“חלוצה אמריקנית בארץ הקודש” – רינה פלג מספרת את סיפורה של קלורינדה מינור

שום ארץ אינה יודעת לחסל ציפיות רומנטיות במהירות כמו פלשתינה”: תרגום של יוני רז פורטוגלי לרשמי המסע של מלוויל

הרמן מלוויל שוב על הגל בשפה העברית

מה מצא הרמן מלוויל בירושלים?

כנס מודרני של חוקרי הרמן מלוויל בירושלים


[1] Yothers Braian, The romance of The Holy Land in American Travel Writing 1790-1876 Ashgate 1988

[2] Kreiger Babara,  Goldman Shalom, Divine Expectations, OHIO 1999

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 3 =