אינציקלופדיה ברחוב - תצלום: בני דקל NRG

המדיום הוא הספר – על ההווה והעתיד של הספרות

רציתי לפתוח בתמונה הזו – כי היא מייצגת את תקופת המעבר בין העידנים שבו אנו נמצאים. בראשית העשור כשהתופעה התחילה ראיינה כרמית ספיר ויץ  את פרופ’ אורציון ברתנא יו”ר מועצת הספריות החדש דאז  וזה מה שהיה לו לומר:

“הוצאת כרכי אנציקלופדיה והנחתם על המדרכה, על גדר או רחמנא לצלן על פח האשפה היא מעשה לא תרבותי ולא אסתטי שמזלזל בספר, ויש בו אפילו משהו לא מוסרי, אנחנו עם הספר. הבסיס של היהדות הוא ספר, והאמונה היהודית היא שהעולם נברא במילה. אין תחליף לדיבור. מצד אחר, זה לא מנוגד לרעיון המקורי של האנציקלופדיסטים, שחשבו שיש מידע כלל עולמי שמן הראוי לרכז ולאסוף, ועל סמך המידע הזה התרבות תצעיד את עצמה קדימה בצורה שכלתנית. יש מידע, והוא נמצא במחשב ובספר האלקטרוני. אנחנו צריכים להשלים עם המידע שדרכי ארגונו, העברתו והשגתו משתנות. זה טבעי ואפילו חיובי… המערכת נעשית יותר ויותר מסחרית וצינית והמטרה היא כמו בג’ודו. להשתמש באנרגיה הזאת כדי לשמור על הערכים”.  (NRG 6/6/2010)

מהם אותם ערכים שעליהם מדבר ברתנא?  עד המאה ה-21, על אף כל השינויים שעברנו, התרבות הייתה מוכוונת “תרבות ספריה”. אומנם היו רעיונות ואיזכורים לאפשרויות אחרות ולספרים שניבאו את קיצה של תרבות הספרייה. למשל  היו דיסטופיות שצפו את העידן שלנו,  כמו פרנהייט 451 של ריי ברדבורי שבהם תפקידם של הכבאים היה לשרוף ספרים ו1948 של אורוול שבו ויסטון סמית’ נאבק על מציאת בדלי התרבות שהמשטר דיכא, עולם אמיץ חדש של האקסלי שבו הפיתוי בעונג ולא באיום משחית את החברה והתרבות, אבל אלה דיסטופיות שהודפסו ,בראש ובראשונה בספר.

הספר היה כפוף לכללים וערכים מסוימים, קדושת הטקסט והכתוב, מכונת זמן, אולי בדומה לגולגולות שעליהן שבטי פראים היו ישנים בלילה (גם אני מודה שאני בתור ילד, הייתי ישן על ספרים בתקווה שהחוכמה שבהם תדבק בי)  ספר הפך להיות ייצוג של מהות העם היהודי, וגם של הדת הנוצרית עד שבאסלאם הוא כונה “עם הספר” וגם באיסלאם  היו קבוצות שהתייחסו לספר כייצוג של האלוהים, השבועה על ספר התנ”ך בבית המשפט האירופאי והאמריקאי למשל הופכים את הספר לאבן בוחן ואמת מידה, גם אם טקסית.  עצם העובד ה שאדם בוחר לתעד את חייו בספר, או תובע על הכתוב בספר, כל אלה מלמדים מהם הגבולות הערכיים, הדתיים והמשמעותיים שאנו מייחסים לספר או פחות ייחסנו עד המאה ה-21. את המוחשי, החלפנו באמורפי.

אבל  אני רוצה להדגיש  ממד אחר: מחברי הספרים מאז ומעולם היו כפופים לביקורת. פטרון, לא רק מימן כלכלית, הוא גם שמר על הספר והם נאלצו להגיש לו את ספרם לביקורת. שייקספיר כותב על ממלכת דנמרק כי לו היה כותב על ממלכת אנגלייה, ראשו היה נערף. עד היום בספרים דתיים עדיין יש הסכמות של רבנים, אבל בעת העתיקה ההסכמות הללו שמרו על הספר מפני השמדה, והביקורת על הספר, על אף ערכיה המשתנים, קבעה אם הספר יכנס לקאנון, ישב על מדף סמוי מעיני הציבור או גלוי, אם הוא ישב במחסן, או אם הוא לא יהיה. עדות לתהליך זה יש בספרים בתנ”ך שלא הגיעו אלינו, או בדיונים על הכללת ספר קהלת בתנ”ך. ספר קהלת נכלל לבסוף, משום שראשיתו בדברי תורה, ואחריתו בדברי תורה אם כי לכל קורא בן ימינו ברור שזוהי תוספת מאוחרת ומודבקת.  כניסת עידן השיעתוק הטכני הביאה בסופו של  דבר להפצת ידיעת הקרוא והכתוב, ליצירתן של הוצאות ספרים שהיוו שחקן חוזר ששמר על זכויות הסופרים ולהפיכת הצנזורים והמבקרים לחלק מהזרע של הספר – מטאפורה נאה אם נחשוב על העובדה ששלושת חלקי הזרע האנושי היו למעשה שלושה אורגניזמים נפרדים שנאבקו זה בזה.

תרבות “ההצבר” כפי שאני קורא לה שהחליפה את תרבות הספריה, איננה זקוקה לכל זה בגלל שבין שתי אצבעות, אם ארצה אני יכול להחזיק כיום את כל ייצוגיה של תרבות המערב.

מאפייניה, היא אקטיביות לעומת פסיביות, ערך נמוך לעומת גבוה, נגישות לעומת אטימות, גמישות לעומת נוקשות, קוטן לעומת גודל וחוסר מוחשיות ופגיעות מסוג שונה.

כשאני מדבר על ערך מבחינת מחיר והדפסה, גם העלות של ההדפסה וגם הערך הגלום בשיווק הספר כמוצר שהוא חריג – רודדה לכדי קובץ קול או קובץ טקסט, שכופה עליך את היותו, בניגוד למשל לספר המסורתי שדרש ממך הפעלה אקטיבית של שורות הקוד כדי לחוות אותו,  שאיננו נבדל מכל קובץ קול או טקסט אחר במחשב. איכותו יורדת, משקלו קטן, אמצעי הייצור הופכים להיות פשוטים יותר, עד שכיום אנו יכולים להכיל את מה שנתפס בעבר כאלוהי ולייצרו במו ידינו ובביתנו (לכל היותר במכון הצילום הסמוך)

מה הפסדנו בכך –  הפסדנו את האסתטיקה ואופני הסידור המסורתיים – וזה לא בהכרח רע, מחקרים שבעבר לא היו יכולים להתבצע, או שנעשו בשטחיות, כמו מחקר שקראתי לאחרונה שניסה לנתח את השתנות אורכי הכותרים והז’אנרים ברומן האנגלי בין אמצע המאה ה-18 לאמצע המאה ה-19, או מחקר שביקש לבדוק את האופן שבו התחלפה ההוצאה להורג להגלייה לאוסטרליה בענישה בבית הדין של לונדון, לא היה יכול להתבצע בטכנולוגיה הישנה, אבל הוא מנוון במידה מסוימת את החוקרים, או משחרר אותם לעיסוקים פחות טכניים מצד אחד, כמו שהציור השתחרר למחוזות דימיוניים כמעט מרגע שהופיעה המצלמה. הספר החדש משלב אנשי מקצוע חדשים כמו מתכנתים בעולם הספרות ומבטל את הגבולות בין האימאג’ והטקסט ונותן לתנועה בספר משמעות חדשה, אבל בעצם ביטול הגבולות, המדדים של איכות, או ערך, שומרי סף  וכל אותם צנזורים של ערך וטעם אובדים גם הם או נעשים פחות חשובים, המשקל שלהם והדינוזאוריות שלהם הופכת להיות בעוכריהם, המחסנים שלהם והסטגנציה שלהם מסרסת הלכה למעשה את תרבות הכתיבה כי המו”לים אינם מטפחים דור חדש של כותבים, אלא חוגגים את מי שמצליח בכוחות עצמו.

הספר תוך עשור התקדם ממה שהיה התקליט לMP3, אלא שבבלי דעת, אנחנו מפקירים את התרבות שלנו בידי שומרי סף חדשים: יש שני פרויקטים גדולים כיום של אמזון ושל גוגל למחשב ולהשתלט על אמצעי השיווק של כל ספר שהיה מעולם, כאשר עוצמה זאת תהיה בידיהם הם יוכלו הלכה למעשה להשפיע על חופש הדיבור והקניין ועל החרויות הדמוקרטיות שלנו. למעשה זה כבר קרה. אמזון עשתה זאת בכך שמחקה מהקינדלים את הספר 1984 שהופץ באופן שהפר זכויות – גם נושא הפרת הזכויות או זכויות וחובות ישתנה בעתיד כשמה שהיה נכס בעבר יהפוך לנטל בהווה ובעתיד. גוגל הציבו להם למטרה לסרוק כל ספר שיצא מעולם – אבל הנגישות והגיוון יכול להביא לניוון עד כדי כך שתרבות התאגיד גם תוכל למחוק, לעוות לשנות ולמחוק את הטקסטים היסודיים ביותר שלנו, ואז נזדקק לאותם זכרנים המופיעים בפרנהייט 451 שיקדישו את חייהם ללימוד בעל פה של טקסט, אם לא לחזור לעידן שבו חלקי פסוקים היו כתבים על עצמות ואבנים. הויתור על תרבות הספרייה הוא אימוץ תרבות התאגיד, ובתרבות התאגיד אנחנו עלולים להחליף דיכוי אחד באחר, אין זה משנה שזוהי המגמה העולמית בכל תחום, לבד – התאגידים הללו יוכלו להציב בפנינו תנאים כלכליים שעלולים לשים לאל את מהפכת המדיום החדש, ולהחליף מוסרות של עץ במוסרות של ברזל.

מה עוד נתנה לנו תרבות הספרייה – היא נתנה לנו אשלייה פוזיטיביסטית של ידע – היו לי שעות של הנאה בקריאת ערכים באינציקלופדיה אביב בדרך לערך שהייתי צריך – ואת האשליה האקראית של הדיפדוף, האקראיות של השיטוט כמו הפלנר של  וולטר בנימין, אבל גם נתנה לנו את יכולת הסיווג והדיפדוף אל מקומות שאליהם לא היינו  מגיעים לעולם. ברשת הספריות הציבוריות של ניו יורק יש את אותו מספר ספרים כמו בספריית הקונגרס או בספריית הארוורד, ועכשיו היא נמצאת בסכנה. אתם יכולים לשאול למה זה חשוב, אבל בתור מי שנשוי לספרנית אני יכול לומר לכם שספרייה היא מקום מפגש ובינוי תרבות, גם אם מי שנכנס בשערייה לא פותח אפילו ספר אחד. היא מקום שיוויוני לחשיבה ודיבור, היא מרכז תרבות, היא יכולה להיות הרבה מאוד דברים, ולמשל רק בימים האחרונים ספריית בית אריאלה הוכיחה זאת בהקצאת שטחים נרחבים משיטחה ללימוד, לחדרי עבודה של אמנים, ועם פועלה המתמשך בתחום התרבות. הספריה יכולה להיות המקום שבו עדיין נוכל לצאת ממגבלות הטעם שלנו – ולדפדף. הספר לעומת המגילה, על אף היותו טכנולוגיה טובה יותר, נתקל בקשיים הנוסטלגיים שחשו הרומאים ביחס למגילה.

טיפלתי בתפקיד הספרייה, אולם מהו בעצם תפקיד ההוצאה לאור במאה ה-21 ובהמשך? לפני חמש שנים לערך נדרשתי לסוגייה הזאת כשהוצע לי להיות העורך האחראי בהוצאת גוונים. בעיני הוצאה צריכה להיות בית ועד לחכמים – המקום שבו היוצר משייף את מיומנויות הכתיבה והגרפיקה ובאתר שבו תכננתי פעם יהיה לזה דגש צריך לחשוב על מסלול שבו גופים מסחריים – וקיימים גופים כאלה, ישתתפו במימון ובתמיכה בכותבים ובשיוף מיומנויותיהם.

האם בעלי המקצוע יתפוגגו? אולי תהיה להם פחות עבודה, אולי הם יעברו לארצות אחרות באותו האופן שסרטי מכונות הכתיבה מיוצרים בסין, אבל שום דבר לא באמת נעלם.

מה בנוגע לכתב היד? כתב היד בדומה לנגינה בכינור או בפסנתר הוא חיוני ונדרש לפיתוח מיומנויות שכליות מסוימות, והוא מסייע לנו להתרכז הייתי רוצה לקוות שהוא לא ילך לאיבוד, אבל אנחנו עוברים לתקופה יותר ויזואלית ואולי כמו הספורים במסופוטמיה הוא יהיה מיומנות נרכשת שאין לה שימוש מעשי ויתפוגג אבל אז אנחנו נמצאים בסכנה של כיבוש על ידי תרבות התאגיד.

מה יעלה בגורל הטיוטות – יש אפשרות לשמר אותן, אבל אני לא מאמין שזה משנה עד כדי כך אם כי יש לזה ייצוגים גם בויקיפדיה ויש אפשרות לשמר טיוטות בוורד, יתכן שבעתיד לא נזדקק לכלי הזה כדי להבין  איך חושב היוצר – לא מן הנמנע שנוכל לחדור לשכל היצירתי בזמן אמת כך שהמשמעות של מה שאנו קוראים לו טיוטה תשתנה מאוד. אחרי הכל הטכנולוגיה שואפת

מה עם טווח הקשב של הקורא – מורה שאני מכיר שאלה את תלמידיה אם הם קוראים יותר ספרים או רואים יותר סרטים והם צחקו לה בפנים – בעולם שבו יש כל כך הרבה הפרעות קשב וריכוז קשה לדבר על הספר בצורתו הקלאסית או על קריאה במובנה הקלאסי ואולי הקריאה במובנה הקלאסי לא הייתה נפוצה כמו שאנו חושבים, יתכן שהעתיד הוא יותר ויזואלי מאשר מילולי אם לשפוט מרדיט אינסטגרם וכו’.

האם הערכים שלנו לגבי הספר ישתנו – מאוד ברור שכן, אם כי יכול להיות שלמעשה תהיה התקה – האלקטרוני יחליף את המודפס, הגם שבחברות מסורתיות, כמו הדתית והחרדית התהליך יהיה איטי יותר.

צריך לדבר על ערך הסינגולריות והחד פעמיות – אולי דווקא בעולם שבו השיכפול לא מהווה בעיה – דווקא לחד פעמי יהיה ערך יותר גבוה ויותר חשוב. – יכול להיות שתיווצרנה שתי תרבויות תרבות של פלבאים ותרבות אצילית של חד פעמיות, דווקא בגלל טבע האדם.

השינוי יבוא מהממשק, מהצורה ומהאופן שבוא אנחנו תופסים את המציאות אולי גם כאן יש חלק לסינגולריות, סיפור שלא יהיה לו בהכרח סוף, כמו שאומרים חלק מהעתידנים, סיפור מתמשך, כבר עכשיו ריבוי החוויה האנושית הביא אותנו להבנה שאושר מזויף איננו טוב פחות מאושר במובנו הקלאסי, שהצלחה איננה רגש שאנחנו יכולים להכיל בתוכנו יותר מיומיים , ועל כן  יש לא חי באושר ועושר עד עצם היום הזה ולכן הערכים שלנו והספרות שלנו חייבים להשתנות.

מבחינה תמטית, הספרות שלנו תשתנה לפי מידת הדמוקרטיה שאנחנו חווים. בסין  למשל אסרו על ספרות של נסיעה בזמן כדי לא לדמיין עידן שבו אין שלטון קומוניסטי, אולם אין לי ספק שהסופרים שם ימצאו את הדרך להתגבר גם על מכשלה זו. דומני שהיה זה וודי גאתרי שהצטלם עם גיטרה ועם הכיתוב, המכונה הזו הורגת פשיסטים. ובכן אני חייב לומר שגם הכתיבה הורגת, הכתיבה הורגת כי היא מכונה של שינוי, היא מכונה של תנועה, כתיבה – כל סוג של כתיבה אוחזת בתוכה רובד של שינוי, הכתיבה לא נמצאת במקום של קפיאה על השמרים.  היא מותחת את ההווה, היא מכווצת אותו, היא מתעללת בו מעצם העובדה שאדם לוקח כל כלי כתיבה בידו ומנסה להעתיק את העולם, היא עשתה זאת עוד לפני שהיו מילים בכלל והאדם הקדמון צייר על קיר המערה את הביזון שרצה לאכול בבוקר והיא תמשיך ותעשה זאת גם בעתיד.

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − 13 =