שמואל דכנר בבית המשפט .צילם אלי דסה.

שמואל דכנר שזכה לכינוי “התמנון התמהוני ” התפרסם כעד המדינה האנונימי במשפט השחיתות הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל ,משפט “הולילאנד” על הקמת מיזם בנייה ענק לא חוקי בלב ירושלים ,  והודה שהוא היה המשחית והמדיח ששיחד אנשי ציבור שונים ובהם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט  ומזכירתו שולה זקן ( שעימה קיים גם קשר רומנטי לכאורה כנראה בעיקר  מסיבות עסקיות אצל שניהם  )   כדי לאפשר את הקמת המיזם. הוא מצא את מותו כנראה כתוצאה מההאשמות שעלו נגדו במשפט .אך לאחר הפסיקה שמצאה את אולמרט ושות’ אשמים בשוחד על ידיו  כפי שטען עלתה בתו על קברו של האיש ששיחד  מספר לא  ידוע של בכירים שונים  בזרועות ממשל שונות  לאורך מספר בלתי ידוע של שנים  ( שפרוייקט הולילאנד היה לפי טענות שונות שהועלו במהלך המשפט  לא הפרוייקט הראשון שבו עסק בשוחד בקנה מידה גדול  אולי גם לא השני או השלישי  ) וזעקה  “אבא ניצחת !” .

אלי שי חוקר את דמותו המרתקת והמוזרה של שמואל דכנר, מזווית לא שגרתית: הוא סוקר את ספרו האוטוביוגרפי  על עברו בזמן השואה         ספר שיצא רק במספר מועט של עותקים שנקרא רק בידי מעטים מחוץ לחוג משפחתו.

שמואל דכנר נזכר

אלי שי

שמואל דכנר ז"ל עד המפתח במשפט הולילנד

צייר גיל ג’יבלי

סקירה על  ספרו של שמואל דכנר (, 1937-2013)   סיפורים וזיכרונות /    כפר שמריהו :   ש. דכנר,   1997.

שמואל דכנר

שמואל דכנר .צילם נהור רהב.

ספרו האוטוביוגרפי של עד המדינה שמואל דכנר  בפרשת ‘הולילאנד’ ‘סיפורים וזיכרונות “ שתואר לראשונה בכתבתו המאלפת של שלום ירושלמי (‘עדות אופי’, מעריב, 7.7.2012) משדרג את דמותו מכלל סיפור חדשותי מרכזי, לדמות ברומאן נוסח בשביס-זינגר. ש”ד לא העלה במקור את זיכרונותיו כרומאן ל’ספרייה החדשה’, או להוצאת ‘קשת’ ועם זאת כדאי לרם אורן לשקול החתמתו לאלתר על הרומאן המשולב הבא. מדובר במחבר מרגש, המסוגל לתאר את הנרטיב היהודי-הישראלי; את הפרק הראשון שלו, העוסק בשואה, כבר העלה על הכתב בחוג המשפחה. את הפרק השני בדמות המאכער הוירטואוזי של מפלצת ‘הולילאנד’ – הוא מסוגל לכתוב באותה פרטנות חושפנית.

התוצאה הסופית תהיה עלילת-העל של השרדן שעבר את השואה ועסקי המעטפות של לופו ואהוד והבוכהלטריה של הקומבינה בלשכה של שולה, קטנים עליו. במקביל כדאי לעורכי-הדין המלומדים מטעם ההגנה לעיין בספרו; אין זה עד שראוי לגחך עליו, אלא לקטן חרוץ של זיכרונות המסוגל לתיעוד פרטני, שיש בו גם מימד של חישוף רגשי ואתי מרגש.

מי אדוני?

צילם יוסי אלוני

יקשה להתעלם מן העובדה שבאותה נקודת זמן שבה עוסק דכנר  בשיחוד נמרץ של בכירי העירייה, הוא נשקע במקביל בשחזור אינטנסיבי לא פחות של זיכרונות השואה בפרק הפורמטיבי בביוגרפיה שלו. במבט מסכם לאחור דומה כאילו האיש יוצא מפרק אחד, שבו הוא מתעד תקופה קשה בגולה ונכנס לפרק שני, שבו הוא שב ומגולל את מהלכי ההישרדות הכלכלית של מי שניתן לתיאור כאשף המעאכריות בעיר-הקודש. בשני השלבים בולטת הנטייה החוזרת לתיעוד מה שניתן לתיאור כשלבים מהותיים מאוד בנקודת המשיק בין הביוגרפיה להיסטוריה היהודית, הישראלית והירושלמית. הפרק הראשון דראמטי וגורלי ועם זאת תפקידו של העד בפרק השני מרכזי פי כמה והאיש, שהחל כמחבר של ספר זיכרונות נידח יחסית בחוג המשפחה (חיבור שאפילו בספריית ‘יד ושם’ אין לו זכר), הופך ל’עד המדינה’ הראשי ולאיטם חדשותי מרכזי. דומה כי זהו אדם המבקש בכל מאודו להעיד על דבר-מה חריג ומרעיש, כאשר העדות אמורה לחלצו מתחושת בדידות קיומית, אך במקביל היא כמו מקבעת אותו בעמדת נבדל קיצונית. מצד אחד יש בו צורך כפייתי לתעד, להעלות זיכרונות, להיצמד לפרטים לבל ילכו לאיבוד. מצד שני תעוקת הבדידות עלולה למשוך אותו לעולם פרטי ונעול של דמיונות. הצד הראשון עשוי לשרת את התביעה במשפט, השני יכול לשמש את ההגנה.

עיון בביוגרפיה מגלה אדם המצליח לשרוד במצבים של עקה קיומית, בדידות וניכור קיצוני, כאשר קרבות ההישרדות הקשים שחווה בשואה עשויים לחזור בהווייתו הנפשית גם בפרק הישראלי בשלבים המאוחרים של חייו. דווקא מתוך כך ניכר אצלו צורך שלא ניתן להתעלם ממנו בשבירה של מוסכמות חיצוניות בדבר מכובדות,  דברים שראוי ומקובל לומר ורצון לחשוף את אחורי הקלעים של הקיום האמיתי, גם אם הוא אוצר מתחמי צל של מבוכה והדחקה.

זהו אדם המסוגל למהלך שברמה ההצהרתית נדמה כ”תמות נפשי עם פלשתים”, או כהודאה בהיותו סדומי בסדום, אך מהנקודה הארכימדית הזאת הוא מסוגל להפוך את התמונה, לצאת בדמות השורד האחרון האמיתי ולחשוף את תהומות השחיתות, שהוא עצמו היה רק בבחינת בורג תאב חיים במרתפה. העדות הכפולה שלו, זו הביוגרפית הכתובה, הנוגעת לשואה המונצחת ב’סיפורים וזיכרונות’ וזו המשפטית שבעלפה הנוגעת למדינת היהודים – מכילה צירוף של יסוד הישרדותי, לצד רצון לחשיפה מוסרית. בסיפרו הביוגרפי הממוקד בפרק הפורמטיבי בחייו, הוא מעיד על רצונו להציב לצאצאיו משהו שיוכלו להזדהות עמו. מדובר במחבר המתורגל בקרבות הישרדות שנערכים במצבים רחוקים מכלל נסיבות אתיות נורמטיביות והעלולים לכפות על כל מי שמשתתף בהם התנהלות בלתי מוסרית בעליל ועם זאת עצם העדות מכילה דבר-מה מרגש שיש בו כדי לטהר.


הרשע הצדיק

צילום אמיר מאירי.

ש”ד מתגלה בספרו כמחבר רב-תחומי רגשני בפרוזה ובשירה, וכך בשעה שהוא משחד ראש הוועדה המחוזית בעירייה, הוא מתפייט בשירים על זקנתו ומותיר את צוואתו הרוחנית לצאצאיו. עד המדינה, יליד צ’רנוביץ אוקראינה, היה כבן ארבע כשמשפחתו גורשה למחנה הריכוז בציבילובקה, טרנסדנייסטריה. בתום מסע נורא ברכבת הגיעו למחנה שבו איבד אמו סופי ואת אחיו הרברט. האח, שהרעיב עצמו מצער על מות האם, מת בגיל תשע. ש”ד נותר מקובע בעמדתו של יתום נצחי ומתוך כך נצמד בכל נימי נפשו לאביו שאליו נותר קשור לעד.

קרבות ההישרדות בשואה כללו חיטוט בבגדים ובחפצים שנותרו ליד גופות יהודים שנקברו בשלג וכל מה שניתן היה להסיר מהם נמכר לאיכרים בסחר-חליפין תמורת מצרכי מזון בסיסיים. מי שהתאמן בקטנותו במחיצת אביו על המסלול ההישרדותי הקשיח הזה, אינו עשוי להתרגש יתר על המידה משיחוד נינוח וצדקני יחסית של איש כלופו.

זיכרונו של הילד בן החמש שימר בפרטנות מרשימה את הווי החיים במחנה ואת הגיחות המסוכנות לציד תפוחים מעבר לגדר. רק הקסם האישי של הקטין שידע לחייך מול החייל הרומני – שנייה לפני שהוצא להורג, איפשר את הישרדותו. הוא נותר עם שלוש צלקות לרוחב הגב ועם אלרגיה לתפוחים שכמעט עלו לו בחייו.

עיון בזיכרונות השואה של ש”ד מגלה דמות של שרדן מובהק, המעצב לו מוסר משל עצמו בהתאם לנסיבות. מות אברום חברו לאחר שנתפש גונב מזון מעורר בו סיוטים. התעמרות של חיל רומני בקטין הנרצח מול עיניו מעוררת בו דחף בלתי נשלט לנשוך את זרועו של הרשע, שכמעט מרסק אותו. הזהויות המקובעות והחלוקות השגורות לשחור-לבן, לטובים ולרעים, אינן עובדות בסיטואציות הללו; הסרן פופסקו – אנטישמי רצחני שאינו בדיוק מחסידי אומות העולם, חולף במקרה בזירת התקרית ומציל את הילד הנשכן. ואילו פרידה אהובתו היהודיה של הסרן, שחולצה על ידו מבית בושת, מתאבדת לאחר שהלה מוצא להורג בידי הרוסים.  הללו משחררים את המחנה, אך הורגים בקרב את קצין האס.אס הטוב – אוברסט נאכטינגל, שש”ד ואביו חייבים לו את חייהם ואת שאריות צלם האנוש שלהם.

ספר הזיכרונות מצליח לשבור את השבלונות החלודות של נרטיב השואה; מפקד יחידת הוואפן אס.אס הוא הצדיק היחידי בסדום, המתגלה כאדם המסוגל להתמלא רחמים ואולי גם כרחמן מטבעו. “אנו עם חולה”, הוא מודה בעדות מצמררת, “אנו פוחדים מהכל ומכולם. אנו רוצחים והורסים מחמת הפחד… אנו פוחדים מכל דבר חי, מכל דבר המתקיים מחוץ להישג ידנו, ואפילו מכל מה ששונה מאתנו. מחלתנו היא מחלה מיסתורית. יותר מכל אנו פוחדים מפני החלשים… פחדנו הופך אותנו לרוצחים”. לקראת הכניעה הגרמנית הוא חש שמצבם אבוד “התנהגנו כאטילה וג’ינג’ס חאן. הפרנו כל הסכם, כל חוק אנושי”. נאכטינגל היה המחסום המגן האחרון שהפריד בין היהודים ששרדו למוות. במפגש האחרון ביניהם אמר לו האב: “תודה שהנך נותן לנו את החיים” והקצין השיב: “אני מאוד מקווה”. בגיל צעיר קלט ש”ד שהמחנות של הטובים והרעים אינם ערוכים על-פי חלוקות ברורות של זהויות לאומיות מוגדרות היטב.

עד המדינה, שכונה ‘התמנון התימהוני’ והפך למעין מאכער וירטואוזי של עסקים שחורים, עבר עוד שלב חניכה חשוב כאשר עבד למימון לימודיו כשומר במוסד פסיכיאטרי שאליו הגיעו ניצולים מעורערים ממחנה יאמפול. “איך זה שאתה זוכר כל שסיפר לך”, שאל הפסיכיאטר, כאשר ש”ד גולל את סיפורו של ידיד המשפחה, ניצול מנותק קשר שנשקע בדיכאון אובדני. “כמעט מידי ערב היה חוזר ומספר לי את שקרה… לכשתגדל אמר … ספר לעולם את שעוללו הרומנים והגרמנים”, השיב. כבר בשלב המוקדם הזה בחייו, הוא מסתמן כעד נחוש, שאין לזלזל כלל בזיכרונו ובדחף המפעם בו למסור עדות, גם אם הדברים קשים ומביכים וגם אם הוא עצמו אינו בהכרח בחזקת צדיק תמים. הצירוף של השרדן בעל התושייה הכלכלית עבר לו בירושה מאביו, ששב בתום המלחמה עם בנו אל בית המשפחה הנטוש בצ’רנוביץ והצליח לחלץ ממנו את המטמון שהותיר שם.  פטירתו של האב שהיה הדמות הדומיננטית בחייו, בשנת 1987, הותירה את ש”ד במצב של בדידות תהומית כרונית, כמי שסוחב על גבו את זיכרונות השואה מבלעדי האיש היחידי שהיה לצידו לאורך כל הדרך.

ש”ד מתגלה בביוגרפיה שלו כאספן של עזרי הישרדות ושל פרטי זיכרון וכאדם שאינו נעדר רגישות פיוטית ואתית. הוא מתאהב בסייח יתום (“אנא, אבא, אל תיתן לו למות, התחננתי. אני מבטיח לדאוג לו”) והוא נזכר בציפורים המרהיבות של אוקרינה.

ולכאורה, על-פי חזון התקומה הלאומית, היה אמור ש”ד להגיע אל ערכת המנוחה + נחלה במדינת היהודים. אלא שתחושת האחרות המהותית שלו, החוזרת בשיריו כמין מאנטרה פרטית במילים “בודד בודד בודד” ואיזו אובסיסיה קיבעונית של צורך בהישרדות, הופכים אותו ליוצא-דופן נצחי. “לא מתערב בין הבריות/ללא שמחת ילדות וחיים/ ולא נכנס לתלם”. העברית נשמעת לו שפה מוזרה, תנועת הנוער מעוותת, השירים המזרח-אירופאיים פרי מורשת מלאכותית מומצאת. הילד מ’שארית הפליטה’ נותר דחוי, בלתי משתלב בחברת הנוער, מסתגר בעולם דמיוני הרמטי.

הדוד ארתור ממריא

הפרק האחרון בספר מוקדש לעלילותיו הרומנטיות של הדוד ארתור שפר, הצונח על ש”ד ואביו באביב שנת 1957, מגיח כעוג מלך הבשן ממונית החונה במפתיע ליד הבית בשיכון-וותיקים בבת-ים. אביו של עד המדינה הבטיח כי בנישואיו השניים יוותר ש”ד בנו היחיד ואת הבטחתו זו קיים, אלא שעתה נוסף למשפחה אחי האם החורגת, פרופ’ שפר – רווק מרשים ורך-לבב המורה לו שלא להיות אידיאליסט המבקש להביא אושר לאנושות ושלא להאמין לאיש ובמיוחד לאלה המציגים עצמם כידידים. הדוד, העובד כרופא מצליח, נוהג לבלות חופשות מיסתוריות תכופות במינכן. בתשובה לשאלה מה יש לו לחפש שם, הוא משיב: “אני אוהב את התרבות שלהם”. דמותו של הדוד חושפת את תערובת הזהויות האינטימית והמתעתעת בסיפור זיכרונות השואה של ש”ד. שלושה ימים לאחר שובו מהחופשה האחרונה במינכן, נמצא מת במיטתו, כשלידו חפיסה ריקה של כדורי שינה. מסתבר שהתאבד לאחר שגילה כי לקה בסרטן ריאות, ואולם בלווייתו היוצאת מחדר המתים של ‘איכילוב’ מתגלות במפתיע שבע מאהבות חשאיות. הבולטת בהן מזדהה כברונית אלסי פון ברטלומיו ריכטר וזו נחשפת כמאהבת הגרמניה הראשית וכאם בתו לורנה.

עד כאן סיפור משפחתי מפתיע, אלא שבהמשך מסתבר שהוא אוצר גם סיפור שואה מהסוג שאינו מסופר במסכתות הזיכרון של בתי-הספר. הברונית אלסי הייתה זוגתו של גוסטב ריכטר, מי שנשלח לשגרירות הגרמנית בבוקרסט כיועץ לענייני יהודים במחלקת הגסטפו שנוהלה בידי אייכמן. גוסטב היה אנטישמי מושבע, גבר דו-מיני שהשביע את תאוותו בנהגו-מאהבו שהסיע אותו בשטחים הכבושים טעוני הטיהור מהיהודים. ריכטר נצטווה לדווח לאיכמן על התקדמותו בפתרון הסופי של הבעיה המטרידה והוא גילה השתדלות בסיוע אנשי ‘משמר הברזל’ של הפאשיסטים הרומנים. הברונית אלסי זוגתו, בתו של גנרל בדימוס ובעל תואר אצולה העובר בירושה, גילתה מצדה בהצתה מאוחרת ששודכה לאיש גס-רוח שעניינו הרומנטי בה מוגבל. היא החלה לתכנן גט, אלא שאז בעקבות דימום פנימי מתמשך, הגיעה למרפאתו של פרופ’ שפר – רופא הנשים שנחשב לרומיאו של בוקרסט, “הגבר שנשים משתגעות אחריו”. הוא היה יהודי וקשיש דיו כדי להיות אביה, אך כשנגע באיבריה המוצנעים חוותה אורגזמה. כשערך לה בדיקה חוזרת לפני הניתוח להסרת הציסטה בצוואר-הרחם חוותה אביונה נוספת מכוח מגע הפלא. אלסי הפכה למאהבת של הגניקולוג שנודע כאיש סודן של נשות החברה הגבוהה והם “נהנו מהשתוללות אינטימית מענגת מכל סוג ומין”. כשנכנסה להריון הציע הפרופסור לבצע הפלה “אם יוודע הדבר לבעלך”, אמר לה, ” יוציא את שנינו להורג”, אבל היא התעקשה לשמור על העובר. גוסטב היה נושא באוזניה נאומים נלהבים על טיהור רומניה מיהודיה. הברונית ניצלה את התלהבותו כדי להשקותו לשוכרה ואז “החלה מפשיטה אותו… והצליחה לגלגלו עליה, כשהיא פושקת רגליה תחתיו… חיבקה אותו חזק ולחשה Oh, mein libeling oh oh oh!

בבוקר משהחל מתפכח שכנעה אותו שבלילה התגלו בו תעצומות און של קזנובה: “לא ידעתי איזה כוחות גלומים בך. גמרת שלוש-ארבע פעמים”. האיש המוחמא היה משוכנע כי זרע תשוקתו הוא שניטע ברחמה והברונית אלסי הכינה אותו לקראת הלידה המיוחלת. מאחורי הקלעים הדליפה לידיעת ראשי הקהילה היהודית את תוכנית הפתרון המתרגש עליהם בניצוחו של בעלה ואלה הפעילו שדולה לדחיית הגזירה. הממשל הרומני אף השתעשע בתוכנית להשיג כופר נכבד בתמורה לאישור על הגירת היהודים. “מה איכפת לכם אם היהודים ייסעו לפלסטינה”, שאלה אלסי את גוסטב בעלה, אך זה נותר נחוש בדעתו שמקומם במחנה הריכוז בבלזץ, שכן איכמן כבר ביצע את כל הסידורים. הברונית שבה למינכן, התגרשה וגידלה את לורנה ובתום המלחמה התחדש הקשר עם הדוד ארתור. גוסטב הפך לפרנואידי לאחר לכידת איכמן. באביב, 82 בעת ביקור בגרמניה במהלך עלעול בעיתון, גילה דכנר כי הוא הורשע בסיוע לגירוש יהודי רומניה.

ראו גם

שמואל דכנר בויקיפדיה

אולמרט ולצדו עד המדינה

שמואל דכנר בימים טובים יותר ולצידו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.צילום יריב כץ.

תגובה אחת

  1. ניסיתי כמיטב יכולתי אבל סגנון הכתיבה של מר אלי שי כ ל כ ך פתלתל ומתחכם וארכני וטרחני ומתיש ומייייגעעעע עד שאי אפשר לחלץ את עיקרי הדברים מתחת לגבב . וחבל .

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × שתיים =