מה קרה לנתן זך?

נתן זך נחשב פעם לגדול המשוררים העבריים בעידן שלאחר אלתרמן.

האם הוא עדיין ?

מה קרה לנתן זך?

מאת יובל גלעד

על "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה" לנתן זך, הקיבוץ המאוחד, 2013

"שיריו שוב אינם כה קולעים/ עקב ירידת כושר הריכוז של המשורר… אתה מהסס לפעמים להגדירם כשירים/ עקב ירידת כושר הריכוז של המשורר" ("שירים שונים").

לא נעים להגיד, אבל מישהו צריך להגיד את זה: ספרו החדש של נתן זך הוא  פשוט מצער.  פזמונים ביוגרפיים שלא עוברים שום טרנספורמציה אמנותית, חולשת דעת  של ממש.

האם זך חזה את עתידו בשיר המוקדם שהובא למעלה? במידת מה, כן. אבל במידת מה, השורשים של השירים החדשים מצויים כבר בראשית כתיבתו של זך. אינני משחטת פרות קדושות, וזך היה משורר גדול, לדעת רבים וטובים. הוא היה מפורצי הדרך למודרניזם בשירה העברית, ביצע חיתוך מרהיב מהמארשים של אלתרמן, אבל בעיית המוסיקה הקלה, מוסיקת החריזה הפנימית האירונית, הייתה שרירה וקיימת כבר בראשית שירתו, וגילומה הגרוטסקי בספרו החדש הוא רק גלגול מאוחר ומצער של מה שהיה כבר בראשית. לא פלא שהצליח כל כך אצל מלחיני מוסיקה קלה – מוסיקת החריזה הפנימית היא עיקר תרומתו לשירה העברית, בצד איזה נוסח אקזיסטנציאליסטי מתון. יש לזך שירים יפהפיים, כמובן, רבים אפילו. אבל האקסיסטנציאליזם של זך תמיד היה נגוע בחוסר עומק מסוים, אקסיסטנציאליזם יד שניה, במידת מה. אילו לא היה זוכה המשורר למעמד האייקוני לו זכה, אולי אפשר היה לוותר על הדברים הבאים. אבל מאחר והשפעתו על שדה השירה העברית מכרעת, ורבים ממשוררי השירה הצעירה של ימינו לוקים בבעיות שאפיינו את שירת זך מאז ומעולם, יש לנסח את הדברים.

אתחיל מהספר החדש, ואעבור בהמשך ל"שירים שונים", כדי להצביע על הבעיות שהיו כבר שם. הספר נפתח במזמור לירוק, לטבע, ויש בו לא מעט שורות נאות, כמו "אל הירוק צומחים ולא באים" או "לאוּת הקיץ הכבדה,/ הריקבון והשרב הורסים אליו/ בצבע לא מוגמר שבו טמון/ הקץ…". אבל בשטף המילולי יש גם לא מעט שורות כ"אבל הרוח כאן היא רוח ערב/ וערב הוא לעולם זמן פרידות/ מאשליות הבל ותקוות השווא…". נכון, אבל למה לשתול קלישאה כזאת בשיר?

הדמות של המשורר-דובר המזדקן העולה מהספר, כמו מכל ספריו האחרונים של המשורר, נוגעת ללב. אבל אלמלא המטען הביוגרפי והמיתוס המסוים שכרוך במשורר, מי באמת היה קורא ברצינות שורות כמו:

"העשן בעינייך",/ הזמר ההוא,/ כמה שנים חלפו/ מאז, את זוכרת?/ "העשן בעינייך"/ אהבתי את השיר… כי העשן ההוא/ יכול היה גם להיטיב/ אילו רק השכלתי/ לאהוב במקום להכאיב.

הסיום א-לה היינה לא מחזיק. מה שהיה פעם אירוניה רומנטית הפך לנוסטלגיה בגרוש. החריזה "ההוא/ חלפו" או  "להיטיב/ להכאיב" מגלמת את הסכנות שהיו קיימות כבר במוסיקליות השירה המוקדמת של זך.

והנה שיר המוקדש לויקי שירן:

כשבאת/ ידעתי מיד שזו את/ שזו לא יכולה להיות לא-את/ כמו שלפעמים אני/ לא לקהל צרכני/ ורציתי להחמיא לך/ אבל המילים נתקעו בגרוני…

אין מי שיעצור את המשורר הוותיק ויגיד לו, אדוני, זה מביך? "כמו שלפעמים אני/ לא לקהל צרכני"? לפני כמה שנים הייתי במופע ג'אז של הסקסופוניסט ג'וני גריפין. לא אחד הגדולים, אבל חייל ג'אז טוב. זה היה שנה-שנתיים לפני מותו. האיש היה רזה, קשיש וכפוף, אבל כשהחל לנגן אפשר היה לשמוע את הרעב שלו למוסיקה, את הכבוד לגדולים שהייתה לו הזכות לחיות בזמנם, את הכבוד לאמנות. קשה לומר את אותם דברים על:

שנים חלפו/ מאז הסרט ההוא/ לא יודע מה לומר לך/ האם חם לך או קר לך,/ טוב מאוד שזה כך,/ הכול כבר נשכח.// אם אפילו לא התחלנו/ את שיכולנו להתחיל/ וכל מה שזכרנו/ לא יוכל להאפיל/ את האז שבחושך…

אפילו אם זה היה פזמון של קרן פלס או מישהו אחר מיבבני רימון זה לא היה עובר. אז מקלאסיקון חי? שורש המחלה, שניתן לראות את ביטוייה בעשרות ספרי שירה עברית, היא בחריזה כ"תירוץ" לשיריות של ה"שיר" – אצל יצחק לאור אפשר לראות את זה בלי סוף, ודאי אצל חקייניו: "כך/ נשכח", "חלפו/ ההוא". לא צריך להוסיף.

אנא, לך אל הנמלה עצל/ במקום להכביר מילים ולהתנצל./ מה שהחמצנו החמצנו לעד/ אתה ואני, כל אחד לבד./ ואל תבוא אליי עכשיו בדמעות/ שאני יודעת שאין לך עוד למה לקוות/ ואתה נזקק למלאכת השיר/ רק כדי להרטיט עוד כמה לבבות.

מה, האירוניה אמורה להצדיק את השורות האלה? האם הן בכלל אירוניות? אירוניה אמורה להיות מרומזת בהגדרה. "עצל/ להתנצל", "לעד/ לבד", "דמעות/ לקוות". מי יכול לבוא בטענות לגרפומן כדורי מנור, אם כך כותב קלאסיקון, ולא משנה גילו? רגע, גם לעמיחי, שמקליד שורות אלה אוהב מאוד, היו שירים חלשים בסוף הדרך, לא? אפילו הרבה מאוד, לא? כן. עמיחי הפך גם הוא לחיקוי של עמיחי בסוף ימיו, אבל עדיין היו שורות חזקות ואפילו שירים שלמים חזקים בספריו המאוחרים, וכמעט לא ירד לרמה שכזאת. במידת מה, המקומיות והספציפיות הגנו עליו.

זך מעולם לא התנתק באמת מהתרבות הייקית, וזאת זכותו. הוא היה ונשאר "אזרח העולם", גם כשניסה, בעיקר מאז "צפונית מזרחית", להיות מקומי יותר (שם הייתה זאת מקומיות אנגלית, אחר כך הגיעו שירים יפים על חיפה). אבל מקומיות מעולם לא היתה הפורטה של זך:

הארץ הזאת קולנית מדי לאוזניי/ ואינני מצליח לשמוע את הולם ליבי/ ולפעמים אף לדעת שעודני חי,/ כשאזני האחת חרשת מרוב צעקות/ ואני שומע בשניה רק חדשות.

נכון, רועש כאן. אבל למה זה שיר? רגע, אולי זאת פרודיה על שפה עיתונאית? אני חושש שלא. זאת שירה עיתונאית, שאפילו איתן הבר יכול להתעלות עליה. זך מרד נגד החריזה האלתרמנית, וצרף לכך נימוקים במסתו הידועה. אבל האם התחליף שלו באמת מרד במוסיקה כדיקטטור שירי?

מה שאדם עובר לטוב ולרע/ והרי כולנו חיים בארץ גזירה/ שניטל עלינו לעבור, מי יותר מי פחות,/ תהיינה מילים אלה כנות לפחות./ האדם מטבעו הוא גם רע וגם טוב/ האדם הממוצע הוא ממוצע לרוב..

אפשר להזדהות עם הדברים, אי אפשר לקרוא לזה שירה:

בכל שבועיים מתאבד חייל/ בכל שבועיים מאבדת המולדת/ חייל אחד שהחליט כי די/ והוא פורש מן הארץ שבה הוא חי./ וזה גורל אנשי צבא/ בימי שלום ולא במלחמה/ ובשל כך נגזר עלינו כאן לחיות/ בין קרבנות חיים לבין התאבדויות.

הספר רווי בשירים עם הקדשות. צורם במיוחד הוא השיר לרבין:

הכתובת כבר על הקיר, אבל סרבת לשמוע./ איש לא מובס שכמותך/ מעולם/ לא אמר נואש,/ במה זכינו, עם מרושע שכמונו,/ לאדם כמותך…

נו, מה יש לומר. הפלקטיות של השמאל מעוכה כולה לתוך כמה שורות. האם העם הישראלי אכן מרושע במיוחד? יותר מהגרמני? יותר מהצרפתי בקולוניות? יותר מחוקי ההגירה אירופה העשירה ונטולת הילדים של ימינו?

הבעיה היא שלא מדובר בהתדרדרות מאוחרת בלבד. שורשי השירים האלה נמצאים כבר במה שנחשב מיטבו של זך, "שירים שונים", אם כי לא עד כדי כך, אז זה היה מעודן יותר, קצת מעודן יותר:

כשהלכה ממני נערתי

כְּשֶׁהָלְכָה מִמֶּנִּי נַעֲרָתִי,

כָּתַבְתִּי פַּעַם,

הָלַכְתִּי לְבֵית-הַקָּפֶה

וְהָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים:

גָּבֹהַ, שָׁמֵן וְרָזֶה

וְלַשָּׁמֵן הָיוּ שְׁנֵי פְּרָחִים אֲדֻמִּים עַל הֶחָזֶה

שֶׁל הַשָּׁמֵן (אַךְ לֹא

שֶׁל הָרָזֶה(

לְמַעֲשֶׁה,

כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, לֹא הִרְגִּישׁוּ בִּי.

יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה:

אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב

וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב

שֶׁרַק רוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת

אוֹ  אֲפִלּוּ לֹא זֶה.

טוב. מה סוד כוחו של השיר המצוטט והנודע? אפשר לומר אירוניה שמסווה כאב פרידה. אפשר לומר אקסיסטנציאליזם, בדמות הסתמיות האקראית של הגבוה, השמן והרזה, משהו קפקאי. נכון. אבל יש לשים לב שהחריזה האווילית של "רזה/ כזה/ חזה/ זה" התגלגלה עם השנים למה שהובא קודם. וצר לי, החריזה האירונית לא מחזיקה את הכובד הקיומי של השיר.

או שיר נודע אחר, "אזרח העולם":

אני אזרח העולם

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם.

אִם לֹא הָיִיתִי בְּכָל מָקוֹם

אֵין זֹאת אַשְׁמָתִי.

כֹּחִי שׁוּב אֵינֶנּוּ אִתִּי כְּמוֹ

שֶׁהָיָה פַּעַם

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם.

הַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי מַזְמִין

מַגִּיעִים דֶּרֶךְ הַיָּם.

הַאִם חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם

עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים סְפָרִים בַּיָּם.

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם

וְחֶפְצִי לְהִשָּׁאֵר כָּזֶה.

אֲנִי אוֹהֵב לַחְשֹׁב עַל עַצְמִי בַּלַּיְלָה

וְלֹא בַּיּוֹם.

אֲנִי אוֹהֵב לַחְשֹׁב עַל נְסִיעָה לְכָל מָקוֹם.

אִם לֹא הִגַּעְתִּי לְשָׁם אֶתְמוֹל

אַגִּיעַ הַיּוֹם…

עבדתי שנים רבות בחנות הספרים "לנדסברגר" ז"ל, של סבתי וסבי. זך היה קונה שם, כך שמעתי. הייקים לא באמת רצו להיות פה. פלסטינה הייתה ברירת מחדל, והם המשיכו להתגעגע לגרמניה המופלאה. זכותם. אבל "אזרח העולם" של זך הפך במידה רבה להיות המוטיב של האינטליגנציה הישראלית: מערבה, מערבה, או בגרסא הגרוטסקית שלה: בני ציפר והאוריינטליזם הקולוניאליסטי שלו, של צרפת הנפלאה, התרבותית, לעומת הלבאנט הירוד, עם הגילויים המפעימים של אירופה בתורכיה, במצרים. בקיצור – אזרחי העולם. ישראל פנקס לקח את רמת ההפשטה הגבוהה של "שירים שונים" ויצק אותה למזרח התיכון, למדינה קטנה לחוף הים התיכון, לשירה מקומית נפלאה. אבל חריזת זך:

שיר ערב

בערב

כשאמרה לי נערתי

לך

ירדתי לרחוב להתהלך

והייתי הולך ומסתבך

ומסתבך והולך

והולך והולך ומסתבך.

שוב, אותו עסק ביש. אירוניה בגרוש, שמשום מה הפכה לקלאסיקה: "לך/ להתהלך/ מסתבך / הולך" וכו'. אז נכון שהשיר בכל זאת מהודק, ויש דרך ארוכה בינו לבין: אנא, לך אל הנמלה עצל/ במקום להכביר מילים ולהתנצל./ מה שהחמצנו החמצנו לעד/ אתה ואני, כל אחד לבד של הספר החדש. אבל האם המרחק באמת כל כך גדול? חריזה פנימית פזמונאית.

כשאמרו לי להתחרט/ כבר לא יכולתי להתחרט./ הלכתי רחוק מדי, אמרתי לעצמי/ ולהם, מכדי להתחרט.// אינני יכול לשוב, אמר המת/ התולעים אינם מניחים לי להתחרט/ וריח האדמה ממלא את נחיריי…

אקסיסטנציאליזם? אולי. קיומיות מעמיקה? לא בטוח.

כמובן שישנם שירים מורכבים ויפים ב"שירים שונים": "איך חלפו הימים", "מאכס מת", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "שיר לילדה משותקת", "עכו לחוף ים", "כניסת המשחיתה לנמל בלילה" ועוד. בשירים אלה המאמץ הלשוני גדול יותר, ואין הסתפקות בחריזה האירונית הטיפשית. אבל זרעי הפורענות המאוחרת נשתלו כבר בשירת זך המוקדמת, בעיקר בשירים שהתבססו על רמת הפשטה גבוהה וחריזה אירונית.

פסק הדין :

גרפומניה בנאלית מביכה.

וראו גם

אלי אשד על היקום של נתן זך