– – – – – – – – – – –
– – – – – – – – – –
'אורפאוס ביפו' 27.2.14 – מאת ענת חנה לזרע
טרם הכניסה לתיאטרון יפו, ברחוב מפרץ שלמה, אני משתהה לרגע אחד בחשכת הערב. גבוה אל מול הים – לרחש גליו תוהה אם כולנו פליטיו – שואפת מעט מן האדירוּת הקוסמית שהוא משכין על פני יבשה, שהוא אוצל עמוק בחול העולם.
שמחת חיים מלוחה נשטפת אל בית החזה, תיאבון לאמנות מתלבֶּה.
שירו של המשורר יובל גלעד יהלום את המעמד:
*
הַיָּם-הַתִּיכוֹן
אֲרוֹן-קֹדֶשׁ
נִפְתָּח לְפָנֶיךָ
כְּשֶׁאַתָּה בָּא
רֵיק מִמַּעֲשֶׂיךָ
חוֹל עֵירֹם
צְמֵא תְּפִלָּה
בִּשְׂפַת גַּלִּים
(מתוך ספרו 'בית-קברות לשירים', הוצאת ספרי עיתון 77, 2009).
תיאטרון יפו ממוקם במבנה שהוקם לפני כ 300 שנה על שרידי מצודה צלבנית, שופץ והותאם להכיל אמנות חיה ואת הצורכים אותה.
מתחת לקמרון התיאטרון הצבוע לבן ידורו הערב בכפיפה אחת שני מיצגי שירה: ערבי ועברי.
המשורר מרדכי גלדמן – עורך ומנחה הערב, מציג את המיצג הראשון:
'שירים בריח רע'
מופע פואטי מוסיקלי של המשורר מחמוד ערישי והמוסיקאי אעדל אמסיס
המשלב מוסיקת עוּד מזרחית ושירה פוסט מודרניסטית ערבית אסלית. ההגשה בחלקה בעברית אך אין מדובר בתרגום אחד לאחד. גלדמן וערישי תרגמו השירים יחדיו תוך שהם שוקדים על שמירת המבעים המילולי והמוסיקלי כפי שאלה מופקים ומושגים בשפת המקור.
שם המופע כשם ספרו הראשון של ערישי (יליד 1988) שיצא לאור ב 2012 בבירות.
ערישי גדל בכפר פרדיס ועבר למרכז לפני שבע שנים. הוא עו"ד בהכשרתו ועובד בארגון לזכויות אדם.
אמסיס נולד ברמלה, מרבה להופיע ביפו ובאזור בלהקות שונות.
השניים מאמינים בדיאלוג ובהשגתו באמצעות אמנות.
הצמד ערישי – אמסיס עולה לבמה,
לכל אורך המיצג ערישי יותר מדקלם מהלב מאשר מקריא מהדף, קולו עולה ויורד, מתחזק ונחלש, מתקשה ומתרכך. אמסיס מנגן על עוּד ודרבוקה, לסירוגין.
אינני דוברת ערבית ולכן מוגבלת בחוויה בזמן אמת ובתאורה כעת, ובכל זאת:
השפה הערבית עגלגלה ומחליקה פנימה בנעימוּת ההתגלגלוּת לצדף האֹזן. ההקראה תיאטרלית, דרמטית ומרעידה. היא כוללת הנפות ידיים כמבע, לעתים עדין, לעתים מלין. השירה מלווה מוסיקלית ועדיין נכָּרות בה מנגינת המלים, מלודיַת ההברוֹת, נעימת המשפטים.
השפה, ההקראה, האינטונציה, השירה – רגשיות מאד. הקראת השירים בערבית רבת עצמה ובמעברים לעברית משהו כמו נשבר חרישית ברצף. אינני יודעת אם בפיו של ערישי או באוזניי שלי. אולי גם וגם. כוחה הטבעי הרגשי וההגיוני של שפת אם.
אביא כמה מן השירים בעברית:
יותר מתשוקה / מחמוד ערישי
שֶׁתִּהְיֶה לְצִדִּי וְאוּכַל לְהַקְשִׁיב לִפְעִימוֹת לִבְּךָ
הַמּוֹדִיעַ שֶׁאַתָּה נִשְׁאָר וְשֶׁתִּקַּח אוֹתִי
בַּיָּד לְרוֹפֵא הַשִּׁנַּיִם.. וְאֶתְעוֹרֵר
בְּבֶהָלָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה לִבְדֹּק הוֹדָעוֹת בַּנַּיָּד
רַק כָּךְ..
וָלֹא – שֶׁיִּשָּׂרֵף הַכֹּל אוֹ יִתְפּוֹצֵץ.
פרשנותי: תובענית האהבה, האהבה טובענית. מי דורש את מי? החיים את האהבה או האהבה את החיים? המשורר מציב תנאי בעיקשוּת, הטוטאליות מצהירה בנחישות: אהבה כזו… וָלא, אין זו אהבה, וָלא, אין אלה חיים. אזי מוטב לשים לה סוף. האם עדיף לו מותה, שמא מתבקש קץ הכל? המעבר בשיר מן הרוך אל הקשיוּת חריף, מסולע ומצמרר. מעניין שהבהלה – הכומסת כדרך קבע קונוטציה שלילית – בכל זאת נצמדת כאן לתנאי, לנדרש, לנחפץ, לנכסף. אם כך המשורר אינו מאדיר את האהבה, ועדיין מתנה חייה – חייו – חיי העולם, בקיומה.
נדמה כי בכח חרדת הנטישה לחבל באהבה.
הלילה שהותרת / מחמוד ערישי
הַצְּלִיל מְצַמְרֵר אֶת גּוּפִי
הַנַּיָּד קוֹפֵץ מִכַּף יָדִי וַאֲנִי לוֹכֵד אוֹתוֹ
בּוֹדֵק אֶת הַמָּסָךְ: מַעֲבִיר אֶצְבַּע עַל גּוּפוֹ וּפָנָיו
מְמַשֵּׁשׁ אֶת שִׁמְךָ
רוֹשֵׁם אֶת שִׁמְךָ
עַל קִיר הַזְּכוּכִית שֶׁל הַמִּקְלַחַת וְצָר עָלֶיךָ בְּאֵדִים
פָּנֶיךָ מְחַיְּכִים
מֵאֲחוֹרֵי הַזְּכוּכִית עוֹלָם הַפֶּרֶא
נוֹעֵץ מַבָּטוֹ בְּחִיּוּכֵינוּ
כַּאֲשֶׁר נָגְעָה יָדְךָ בְּיָדִי וְיָדֵינוּ הִתְלַכְּדוּ
וּפָנַי נָחוּ עַל חָזְךָ
——————
הַסֶּרֶט עֲדַיִן צָפָה בָּנוּ
מָתַי יִתַּם הַלַּיְלָה שֶׁהוֹתַרְתָּ –
כְּבָר נִגְמְרוּ הַסֶּרֶט וְקֻפְסַת הַשּׁוֹקוֹלָדִים –
וְתֹאמַר "בֹּקֶר טוֹב"
אֲנִי נִרְדָּם עַל חֲלוֹמוֹתַי הַקְּטַנִּים –
שֶׁיִּשָּׂרֵף הָעוֹלָם –
וּמִתְעוֹרֵר עִם רַעְיוֹן גָּדוֹל
שֶׁנִּפָּגֵשׁ עוֹד הַיּוֹם.
מתלבט / מחמוד ערישי
הָיִיתִי צָרִיךְ אֶת הַבֶּכִי הַזֶּה, הָיִיתִי צָרִיךְ אֶת הַכְּאֵב הַזֶּה…
הָיִיתִי צָרִיךְ הִתְבּוֹדְדוּת, בְּדִידוּת וְשִׁעֲמוּם-
כָּל זֶה כְּדֵי לְהַחְזִיר אוֹתִי לְעַצְמִי
כָּעֵת כְּשֶׁכְּבָר חָזַרְתִּי
מַה אֶעֱשֶׂה בִּי?
פרשנותי: התלבטות המשורר נחווית ומתוארת כחיבוט, כתעייה וכפקפוק. כבלבול, כהתרוצצות, כחוסר בטחון. עלום שורש הבכי, נסתר מקור הכאב. לא בכדִי.
המשורר נזקק להתבדל כדי להחזיר אותו לעצמו. להחזירו מהיכן? ממה/ ממי? אולי מהאהוב, מן ההיצמדות? אולי מהחברה, מן ההצטופפות? אולי לא ממש חשוב מהיכן, ממה, ממי, כי מדובר בדפוס התנהגותי שסיבתו פנימית.
מה מגדיר את האדם? הוא עצמו או מראת הזולת/ החברה הניצבת מולו?
הוא עצמו. האמנם? החזרה אל האני היא מסע, היא שיבה, היא תנועה והיא מתאפשרת דווקא תוך לבדיות, תוך בדידות, תוך שעמום המשורר, אולי אף תוך שתיקת שפתו המדוברת, לא בהכרח הנכתבת. למעשה שיבתו אל עצמו עוצרת תנועתו, נדודיו, תעייתו. האם היא מספקת, משביעה? או בכלל מונעת, מחסירה? האם יילך שוב לאיבוד? נדמה שהמשורר חוזר חלילה.
כה נבזים הפרחים / מחמוד ערישי
בַּלַּיְלָה אֲנִי מִשְׂתָּרֵעַ בְּמִטָּתִי
מְחַבֵּק בִּזְרוֹעִי אֶת חֲטָאַי וְנִרְדָּם
בַּבֹּקֶר אֲנִי מֵנִיחַ לָהֶם לְהַמְשִׁיךְ בִּשְׁנָתָם
וְיוֹצֵא בְּשֶׁקֶט לֶאֱסֹף חֲדָשִׁים
– – – – – – לֹא כְּמוֹ רְעִידַת אֲדָמָה
שֶׁתְּשַׁנֶּה אֶת פְּנֵי הָאָרֶץ
וְלֹא כְּנָבִיא שֶׁצְּעָדָיו מְלַבְלְבִים
אֶל אֲתָרִים מוֹחֲלֵי עֲווֹנוֹת
אֶחְלֹף מִכָּאן כְּפֶרַח
אֶנְבֹּט וְאֶבֹּל בִּמְהִירוּת
אִישׁ לֹא יִזְכְּרֵנִי וְלָכֵן לֹא אֶשָּׁכַח
אֶחְלֹף כְּעָלֶה הַמִּתְחָרֶה בָּרוּחַ
כְּכַתָּבָה בְּעִתּוֹן לַח הַנִּשָּׂא בְּבֵית שֶׁחְיוֹ
שֶׁל הָרוֹצֵחַ הַשָּׁב מֵהַמִּסְגָּד
וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כִּי אֱלֹהָיו
אוֹהֵב אוּלַי
אֶת חֲטָאַי
כְּשֶׁהֵם צוֹחֲקִים אֶרְאֶה רַק נִיבִים
כְּשֶׁאֵינָם צוֹחֲקִים גַּם אָז רַק נִיבִים
עֲדַיִן לֹא רָצְחוּ אִישׁ
אֲבָל אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בְּסוֹבְבַי
– – – – – – –
מִי רָצַח אֶת כֻּלָּם?
– – – – – – –
אֲנִי מִסְתַּתֵּר בְּמִטָּתִי
וּפוֹחֵד כְּקָרְבָּן מוּעָד שֶׁגּוֹרָלוֹ נְשִׁיָּה
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁסִּפּוּרִי תָּלוּי כֻּלּוֹ בִּשְׁעַת הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל רוֹצְחִי
מִלַּהֲטוֹ הָרוֹמַנְטִי
מַדּוּעַ לוֹבְשִׁים אֶת הַמִּפְלֶצֶת הַזֹּאת
מַדּוּעַ אֵין כּוֹפִים אוֹתָהּ לִלְבֹּשׁ אוֹתָנוּ
בְּיִחוּדֵנוּ, בְּתִקְוָתֵנוּ, בְּזִנּוּקֵנוּ אַחֲרֵי חוּט הָאוֹר וְהַפַּרְפַּר
אֶתְפַּשֵּׁט וְאַשְׁלִיךְ מֵעָלַי אֶת קְהִלָּתִי
וְאָרוּץ עֵירֹם, שָׁקוּף וְדוֹמֶה לְלִבִּי וּלְרִגְשׁוֹתַי
הַבֵּט בַּנָּבָל שֶׁבִּקְצֵה הַתְּמוּנָה
מַדּוּעַ יִנְעַץ בִּי אֶת מַבָּטוֹ
מַה יְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי!?
הַקּוֹצִים אֲמִתִּיִּים וְהוֹגְנִים
הַפְּרָחִים עַל הַקְּבָרִים
– – – – – –
נִבְזִים לְגַמְרֵי.
פְּרוּע נוצות / מחמוד ערישי
כָּל חֹק גִּזְעָנִי חָדָשׁ, כָּל סְצֶנָה תֵּל אֲבִיבִית
שֶׁאֲנִי הַקָּרְבָּן הַנִּבְחָר שֶׁלָּהּ..
גּוֹרְמִים לִי לַחְשֹׁשׁ לַקָּנָרִי שֶׁבְּתוֹכִי
אֶתְמוֹל הִרְטִיב אֶת מַצָּעוֹ.. וְהַיּוֹם
חִדֵּד בְּסֵתֶר אֶת צִפָּרְנָיו הַקְטַנּוֹת
וּפִשְׁפֵּשׁ בִּמְגֵרַת הַסַּכּוּ"ם
"שוקרן" (תודה), מודה ערישי בתום 30 דקות.
המשורר מרדכי גלדמן – עורך ומנחה הערב, מציג את המיצג השני:
'שירים מהבידיבום'
קטעים נבחרים מתוך השואו המוסיקלי של המשוררת נעם פרתום והמוסיקאי יונתן כנען, פרי יצירתם. מופע קוקטייל פופואטי על בסיס טקסט ומוזיקה עם שפריצים של הומור, נשמה, קברט וגרוב. מבוסס על ספרה של פרתום 'להבעיר את המים באש' (הוצאת חרגול, הוצאת עם עובד, 2012) ואלבומו של כנען 'בדרך לסנטה פה' וכולל גם שירים ולחנים חדשים.
נעם פרתום (ילידת 1986) נולדה וחיה בתל אביב, עיתונאית ומנחת סדנאות כתיבה וספוקן וורד.
יונתן כנען (יליד 1977) נולד ברמת גן וחי בתל אביב, מלחין ,מנצח ויוצר ישראלי.
הצמד פרתום – כנען עולה לבמה,
לכל אורך המיצג פרתום תוססת – רותחת והשירה מפעפעת – גולשת ממנה טבעית (מדקלמת מהלב), שרה בקול נעים, מתנועעת בחן. כנען שר עמה ולבד, מנגן על אורגן וגיטרה, לסירוגין.
פרתום וכנען קדים קידה חיננית ופוצחים במופע משותף נהדר. חלק מן השירים המושרים הוא חיבור טקסטואלי של יצירות השניים כמו למשל 'אחלהביט' של פרתום המשולב עם 'קוסמוי' של כנען.
פרתום כובשת ברהיטותה, תיאטרלית, חזקה ויציבה על הבמה, רוויה בשמחת חיים ובחדוות יצירה. ניכר שהצמד נהנה להעניק עצמו לקהל כמו גם להופיע יחד.
בין היתר אני נסמכת בחוויה על היכרותי את הספר (את פרתום אני רואה בפעם הראשונה).
'להבעיר את המים באש' הוא ספר המשופע בשירה שופעת, המיוחד בו בעיני שעל אף הגאוּת העלילתית, השפתית, הרעיונית, הפואטית, הסגנונית, נשמרת בו שלמוּת האמינוּת. פרתום מצליחה ללכוד בשירתה את החופש המוחלט לדידה. "שירת ההחוצה החוצה החוצה מכאן" (כפי שהיא כותבת בשיר 'השותפות מרכלות עלי' המובא בהמשך במלואו) מביאה אותה פנימה פנימה פנימה לשם.
נתזי ההומור במופע אינם מעלימים בלחלוחיותם ו/ או מוח(ק)ים ברכותם את העומק והרצינות בשירת הספר. עבורי הם מרעננים כדמעות הטל. מעניין שדווקא ההקראה השירית נטולת הליווי המוסיקלי אינה עצמתית/ חסונה/ ממסמסת דייה (הורגלתי מעט אחרת בפרוייקט ה'פואטיוב'). עדיין לא נפגם מכך דבר ואולי טוב שהמופע אינו מהוקצע יתר על המידה. ברור כשמש ובהיר כקריסטל שאלך לראות ולשמוע את המופע השלם של השניים, לצפות בו ולהקשיב לו.
אביא כמה מן השירים:
שפת הברידג' / נעם פרתום
אִמָּא מְשַׂחֶקֶת בְּרִידְג' אוֹנְלַיְן נֶגֶד הַתּוּרְכִּים.
כָּל הָאִימְפֶּרְיָה הָעוֹתְמָאנִית קוֹרֶסֶת אוֹלְאוֹבֶרְאֶגֵין
כְּשֶׁאִמָּא מַקְלִיקָה עִם הַלַּחְצָן הַיְמָנִי שֶׁל הָעַכְבָּר
פַּאס פַּאס פַּאס
וּמִתְלַהֶבֶת –
כְּמוֹ כְּלוּם אֲנַחְנוּ מְכַּסְּחִים אֶת הַתּוּרְכִּים הָאֵלֶּה
כִּי מוּסְטָפָא הַדַּפָּ"ר נִזְכַּר פִּתְאֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפַשְׁתֵּן
בְּאֶמְצַע הַתּוֹר.
אִמָּא וַאֲנִי מְדַבְּרוֹת בַּטֶּלֶפוֹן וְהִיא מְסַפֶּרֶת אֵיךְ הִיא קוֹרַעַת תַּ'טּוּטוּ גַּם
לְסַסְרוֹקַאוָּאה מֵאַרְגֶנְטִינָה
לְמַרְגָ'רִינָה מִסֶּרְבִּיָה
לִוְלָדֶק מִפּוֹלִין.
בִּזְכוּת הַבִּי.בִּי.אוֹ, בְּרִידְג' בֵּיס אוֹנְלַיְן, אִמָּא הִשִּׂיגָה לְעַצְמָהּ בִּן לַיְלָה
כַּמֻּיּוֹת שֶׁל חֲבֵרִים וְאוֹיְבִים חֲדָשִׁים מִכָּל הָעוֹלָם.
אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁהַבְּרִידְג' מַצִּיל אוֹתָהּ. מַצִּיל אוֹתָהּ
בַּבְּקָרִים – כְּשֶׁאֲנִי מְנַהֶלֶת לִי חַיִּים סְטוּדֶנְטְיָאלִיִּים. אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם –
כְּשֶׁהָאַחִים שֶׁלִּי מְגַדְּלִים תִּינוֹקוֹת וּמְנַגְּבִים אַפִּים מְנֻזָּלִים. בָּעֲרָבִים –
כְּשֶׁאֵין שׁוּמְדָּבָר טוֹב בַּטֶּלֶוִיזְיָה. וּבַלֵּילוֹת – כְּשֶׁאֵין שׁוּמְדָּבָר טוֹב
לִחְיוֹת בִּשְׁבִילוֹ. בַּלֵּילוֹת
הַחֲרָדוֹת מִזְדַּחֲלוֹת כְּמוֹ זִקִּיּוֹת חִוְרוֹת מִתַּחַת לַדֶּלֶת וּמִכָּל פִּנּוֹת הַבַּיִת שֶׁפַּעַם
הָיָה שַׁיָּךְ לָהּ וּלְאַבָּא שֶׁלִּי, שֶׁפַּעַם
הָיוּ בּוֹ מִשְׂחֲקֵי בְּרִידְג' רִילְטַיְם עִם זוּג הַחֲבֵרִים תָּמָר וְגָדִי, וּמַפָּה יְרֻקָּה
מִקְצוֹעִית מְעֻטֶּרֶת קְלָפִים רְקוּמִים צִבְעוֹנִיִּים
עִם תִּלְתָּנִים וּלְבָבוֹת וְיַהֲלוֹמִים
וּמַלְכּוֹת וּנְסִיכִים.
פַּעַם אִמָּא הָיְתָה מַנִּיחָה צְלוֹחִיּוֹת זְכוּכִית עִם לֶקֶט בָּטְנִים בִּקְצֵה הַשַּׁיִשׁ בַּסָּלוֹן
וַאֲנִי הָיִיתִי מְפַלַּחַת בְּשֶׁקֶט רַק אֶת הַקַּשְׁיוֹ. זֶה הָיָה כְּשֶׁגָּדִי עוֹד לֹא הָיָה
קֵרֵחַ וְשָׁמֵן כָּל כָּךְ. כֵּן, פַּעַם,
כְּשֶׁלְּתָמָר עוֹד לֹא הָיָה פַּרְקִינְסוֹן וְהִיא הָיְתָה מַחְזִיקָה אֶת מְנִיפַת הַקְּלָפִים
כְּמוֹ זְנַב טַוָּס פָּרוּשׂ מְפֹאָר
בְּיָד בְּטוּחָה. פַּעַם,
כְּשֶׁהָיִיתִי מִתְחַבֵּאת מִתַּחַת לְשֻׁלְחַן הָאוֹרְחִים הַקָּטָן עַל הַשָּׁטִיחַ, נִשְׁעֶנֶת לְאַבָּא
עַל הַבִּרְכַּיִם, מְדַגְדֶּגֶת לוֹ בַּכַּף רֶגֶל,
מְדַמְיֶנֶת שֶׁאֲנִי בַּת אֲצִילִים בְּטוּרְנִיר קְלָפִים מַלְכוּתִי בִּמְיוּזִיקְל,
אוֹכֶלֶת תּוּתִים וְעוּגוֹת קְרֶם, מְלַקֶּקֶת אֶצְבָּעוֹת, מִסְתּוֹבֶבֶת בַּמָּקוֹם כְּמוֹ בָּלֶרִינָה
בְּשִׂמְלַת קְפָלִים נְפוּחָה.
הָיִיתִי שָׁרָה לְעַצְמִי בְּיַחַד אִתָּם, בְּעוֹדָם מַכְרִיזִים –
הַאס, דַאבֶּל טְרַאמְפּ, פוֹר הַארְטְס, טוּ קְלַאבְּז,
בְּלֶקְוּוּד,
סְפֵּיד.
בַּלֵּילוֹת אִמָּא יוֹשֶׁבֶת בַּחֲדַר הָעֲבוֹדָה שֶׁפַּעַם הָיָה הַחֶדֶר שֶׁלִּי
בַּחֲלוּק רַחֲצָה וָרֹד פִּרְחוֹנִי חֲצִי פָּתוּחַ, כְּשֶׁאוֹר מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב מְהַבְהֵב,
וּמְשַׂחֶקֶת עִם לֵיאוֹפּוֹלְד מֵארה"ב וְעִם נִיקוֹלֶט שֶׁהִיא אֶקְסְפֶּרְט מִצָּרְפַת
וְעִם אִידְיוֹט אֶחָד שֶׁקּוֹרֵא לְעַצְמוֹ אֵירוֹטִי,
וְאֵיךְ לֹא, הוּא אֵיזֶה יִשְׂרְאֵלִי מֵרַעֲנַנָּה. בַּלֵּילוֹת
אִמָּא מְשַׂחֶקֶת עִם כָּלְמִינֵי, כָּלְמִינֵי –
יָאנָה מִבּוּלְגַרְיָה וְקָחוּנְדוֹ מִסְּפָרַד וְאָרוּ קַרְנִיק 75 מֵהוֹדוּ.
כָּלְמִינֵי מִכָּל הָעוֹלָם
מַצִּילִים בַּלֵּילוֹת אֶת אִמָּא שֶׁלִּי.
אִמָּא מְשַׂחֶקֶת, מְשַׂחֶקֶת, מְשַׂחֶקֶת –
מְנַסָּה לִשְׁכֹּחַ שֶׁפַּעַם הָיָה לָהּ
רַק פַּרְטְנֶר קָבוּעַ אֶחָד לַמִּשְׂחָק.
לִפְעָמִים אִמָּא וְסַבְתָּא נִפְגָּשׁוֹת לְשַׂחֵק בְּזוּג נֶגֶד הַקּוֹמְפְּיוּטֶר
וְסַבְתָּא מִתְרַגֶּזֶת עַל אִמָּא
שֶׁהִיא גֶמְבְּלֶר. נוּרִיתְל יֵשׁ לָהּ אֹפִי שֶׁל גֶמְבְּלֶר סַבְתָּא מַצְהִירָה בְּאָזְנַי, קוֹרֶנֶת,
נוּרִיתְל גֶמְבְּלֶר,
מַמָּשׁ כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלָּהּ.
הֵן צוֹחֲקוֹת עַד בֶּכִי וְנִזְכָּרוֹת אֵיךְ סַבָּא הָיָה מַמְזֵר בִּבְּרִידְג' בַּיָּמִים הָהֵם
אוֹי אַבָּא, אַבָּא, הֵן נֶאֱנָחוֹת,
אוֹי סַבָּא, הֵן אוֹמְרוֹת לִי –
סַבָּא הָיָה עוֹשֶׂה קוּנְצִים.
וְאַבָּא שֶׁלָּךְ, לְעֻמַּת זֹאת,
אַבָּא שֶׁלָּךְ הָיָה יָשָׁר כְּמוֹ סַרְגֵּל.
עוֹד מְעַט, כְּשֶׁיּוֹפִיעַ בִּשְׂעָרִי רְסִיס הַכֶּסֶף הָרִאשׁוֹן אֲבַקֵּשׁ מֵהֶן – אִמָּא,
סַבְתָּא, הַעֲבִירוּ לִי אֶת הַסּוֹד הַנָּשִׁי, הַמִּשְׁפַּחְתִּי, הַטִּילוּ עָלַי
אֶת כִּשּׁוּף הַקְּלָפִים,
הַסְבִּירוּ אֵיךְ הוֹגִים אֶת לַחַשׁ הַקְּסָמִים –
דָאבֶּל טְרַאמְפּ, פוֹר הַארְטְס,
בְּלֶקְוּוּד,
סְפֵּיד –
לַמְּדוּ גַּם אוֹתִי לְדַבֵּר
בִּשְׂפַת הַבְּרִידְג' שֶׁלָּכֶן.
אֲנִי בַּת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹש, עוֹד אֵין חָתָן בָּאֹפֶק,
אֲבָל גַּם אֲנִי פּוֹחֶדֶת מֵהַלַּיְלָה, אִמָּא,
גַּם אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִלְּבַד, סַבְתָּא,
לַמְּדוּ אוֹתִי אֶת שְׂפַת הַבְּרִידְג' הַפְּרָטִית –
גַּם אֲנִי פּוֹחֶדֶת
מִגְּבָרִים מֵתִים.
סנטה פה / יונתן כנען (קישור מהיוטיוב)
השותפות מרכלות עלי (שירת ההחוצה) / נעם פרתום
בְּהִטָּרֵק דֶּלֶת אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת –
הַשֻּׁתָּפוֹת מְרַכְלוֹת עָלַי.
זֹאתִי שֶׁכָּל הַיּוֹם כּוֹתֶבֶת שִׁירִים
אֲבָל לֹא יוֹדַעַת לִשְׁטֹף כֵּלִים, לֹא יוֹדַעַת לְהַחְזִיק מַגָּב,
הַמַּחְשָׁבוֹת גּוֹלְשׁוֹת לָהּ מֵהַדְּלִי עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיקָה
לְהוֹצִיא מֵהַמְּזָוֶה אֶת הָאֶקוֹנוֹמִיקָה, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיקָה
לִפְרֹשׂ תַּ'סְּמַרְטוּט עַל הָרִצְפָּה.
הִיא סְמַרְטוּט זֹאתִי.
גְּבָרִים בָּאִים בְּמִטָּתָהּ וּגְבָרִים הוֹלְכִים
אֲבָל אַף אֶחָד לֹא נִשְׁאָר.
גַּנֶּבֶת כַּפִּיּוֹת כְּפִיָּתִית! מְלִינָה אֶצְלָהּ בַּחֶדֶר אֶת כְּלֵי הָאֹכֶל הַמְטֻנָּפִים
לְמִשְׁמֶרֶת בֹּקֶר, צָהֳרַיִם וְלַיְלָה, בִּזְמַן שֶׁלָּנוּ אֵין אֲפִלּוּ בְּמָה
לְעַרְבֵּל סֻכָּר בַּקָּפֶה. וּבְלִי קָפֶה עַל הַבֹּקֶר
אֲנַחְנוּ לֹא בְּנֵיאָדָם.
זֹאתִי שֶׁקּוֹנָה גְּבִינוֹת מְפֻנְפָנוֹת יוֹקְרָתִיּוֹת עִם פֶּקָאנִים
אֲבָל לֹא מִתְעוֹרֶרֶת בַּבֹּקֶר, לֹא שׁוֹתָה אִתָּנוּ תַּ'קָּפֶה שֶׁל הַבֹּקֶר כְּמוֹ בֶּנְאָדָם,
לֹא נִגֶּשֶׁת לְמִבְחָנִים –
שׁוּב הִיא בְּלִי עֲבוֹדָה.
אֲבָל הִיא מַפְלִיאָה לְבַטֵּא רְגָשׁוֹת –
מַפְלִיאָה לְדַבֵּר עַל לִבֵּנוּ בְּתִקְשֹׁרֶת דֶּרֶךְ הַמְקָרֵר –
כּוֹתֶבֶת פְּתָקִים מֻדְבָּקִים לְקֻפְסַת אֲבַטִּיחַ-מֶלוֹן שֶׁחָתְכָה קֻבִּיּוֹת
בְּרבֹ טוּבָהּ – "קְחוּ לָכֶן בָּנוֹת, יֵשׁ הָמוֹן, יֵשׁ לִי יוֹתֵר מִדַּי מֶלוֹן" –
וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִימָה בִּמְגִלּוֹת תֵּרוּצִים אֵיךְ וְלָמָּה לֹא סְפִּינְגְּ'גָ'ה בְּשֵׁנִי,
אֲבָל אַל דְּאָגָה, הִיא מַבְטִיחָה –
תֶּסְפַּנְגֵּ'ג בְּשַׁבָּת.
כְּשֶׁהַשֻּׁתָּפוֹת מִתְלַחְשְׁשׁוֹת בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ אֲנִי מַבִּיטָה הַחוּצָה מֵהַחַלּוֹן
וְנוֹשֶׁכֶת אֶת שְׂפָתִי.
רוּחַ כַּבִּירָה נוֹשֶׁבֶת בְּתוֹכִי, מַעֲמִידָה אוֹתִי עַל הַשְּׁרַפְרַף הַקָּטָן לְיַד הַכִּירַיִם,
הַיָּרֹק עַדְלָאֹפֶק שֶׁל גִּנּוֹת הַבִּנְיָן וְהַשְּׁכוּנָה הַמְטֻפָּחוֹת שׂוֹרֵף לִי בָּעֵינַיִם,
וַאֲנִי שָׁרָה בְּקוֹל גָּדוֹל אֶת שִׁירַת הַהַחוּצָה הַחוּצָה הַחוּצָה מִכָּאן –
מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ ווֹלְט וִיטְמַן צוֹרֵחַ אֶת צְרָחָתוֹ הַפִּרְאִית מֵעַל גַּגּוֹת הָעוֹלָם –
הַקְּרִיאָה הַחַיָּה שֶׁל הַחֹפֶשׁ מִתְגַּלְגֶּלֶת מִלְּשׁוֹנוֹ לִלְשׁוֹנִי –
טְלָלִים טְלָלִים עַל עֵשֶׂב רַעֲנָן.
אוֹ אָז חֲתוּלֵי הָרְחוֹב הָאֲפֹרִים וַאֲנִי רוֹאִים עַיִן בְּעַיִן.
הֵם עוֹנִים לִי בְּקוֹל שֵׁנִי, בַּס מְהַדְהֵד,
שֶׁהַשֻּׁתָּפוֹת מְרַכְלוֹת עָלַי.
אֵיךְ בְּדִיּוּק יִהְיֶה לָהּ חָבֵר אִם הִיא עָלְתָה הַשָּׁנָה כִּמְעַט עֲשָׂרָה קִילוֹגְרַם?
זֹאתִי אֵין לָהּ בִּכְלָל חוּשׁ אַחְרָיוּת. רֹאשׁ קָלָבָסָה, עֲפִיפוֹן בְּלִי חוּט.
חֶשְׁבּוֹנוֹת הִיא לֹא מְשַׁלֶּמֶת בַּזְּמַן,
שָׁעוֹת תּוֹפֶסֶת תָּ'אַמְבַּטְיָה, חוֹלֶמֶת, מְזַמֶּרֶת,
אַתְּ זוֹכֶרֶת? – בַּהַתְחָלָה הִיא בְּקֹשִי יָדְעָה לְהַדְלִיק אֶת הַגַּז.
אֲבָל הִיא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים! כַּמָּה עָנֹג וְנִפְלָא וְנָעִים, לוֹמֶדֶת סִפְרוּת,
בְּעוֹד אֲנַחְנוּ בִּיוֹלוֹגְיָה, מַדָּעִים, חִנּוּךְ, בַּלְשָׁנוּת,
מַדְּעֵי הַחֶבְרָה. לֹא תִּהְיֶה לָהּ בְּרֵרָה,
הִיא תִּמְצָא אֶת עַצְמָהּ קֻפָּאִית סוּפֶּרְמַרְקֶט בַּסּוֹף.
לָקְחָה לָנוּ שׁוֹקוֹלַד פָּרָה אֹרֶז פִּצְפּוּצִים בְּלִי לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת,
לָקְחָה לָנוּ מַיִם מִינֶרָלִים שְׁנֵי לִיטֶר עֵין גֶּדִי,
לָקְחָה לָנוּ בֵּיצֵי מֶשֶׁק טְרִיּוֹת,
בַּלֵּילוֹת הִיא בֶּטַח מְחַטֶּטֶת לָנוּ בַּמְּגֵרוֹת
וּמִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה סָמָטוֹחָה הִיא עוֹשָׂה לָנוּ שָׁמָּה –
הַשֻּׁתָּפוֹת מְרַכְלוֹת עָלַי.
וּבֵין רִכוּל לְרִכוּל הַשֻּׁתָּפוֹת חוֹלְמוֹת עַל נַעֲלַיִם –
נַיְן וֶּסְט, קַנְיוֹן רָמַת אָבִיב, עוֹר אֵיכוּתִי צֶבַע מוֹקָה,
עִם אַבְזָמִים גְּדוֹלִים מַתַּכְתִּיִּים בַּצְּדָדִים.
לֹא שְׁפִּיץ, מְעֻגָּלוֹת, חַרְטוֹם רַךְ, נָשִׁי, קָטָן,
אֲבָל אֲנִי, גְּבִרְתִּי הַמְשׁוֹרֶרֶת, שׁוֹפֶכֶת לָהֶן תַּ'כֶּסֶף עַל מַזְגָן.
עַכְשָׁו לְכִי תַּסְבִּירִי לָהֶן שֶׁלִּפְעָמִים בִּשְׁבִיל לִכְתֹּב שִׁיר טוֹב כְּמוֹ וִיטְמַן
צָרִיךְ בַּנֶּפֶשׁ פְּנִימָה מִינִימוּם אַנְטַרְקְטִיקָה, כְּלוֹמַר צָרִיךְ
שֶׁיִּקְפָּא לָךְ הַתַּחַת וְתַרְגִּישִׁי שְׂנוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתֵךְ
כְּדֵי שֶׁתְּגַלִּי מֵחָדָשׁ וְתֹאהֲבִי בְּכָל גּוּפֵךְ וּלְבָבֵךְ וּמְאֹדֵךְ
אֶת שִׁירַת הַהַחוּצָה.
המשורר מרדכי גלדמן – עורך ומנחה הערב, חותם את הערב וגם מצר על מיעוט הקהל. כן, חבל. ראוי למופע שכזה גודש.
ביציאה מתיאטרון יפו ולאחר שנושקתי ברוך כחוף ע"י גלי שירה חזקים, אני משתהה לדקות עבות במאפייה. חום טבונים מבטיח ניחוח בצקי מרתק. תאבוני מתלקח ברוח כדיונת חול.
– – – – – – – – – – – – –
ענת חנה לזרע, משוררת, ילידת 1964.
'בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר' הוא ספר שיריה הראשון שראה אור ב 2013 בהוצאת ספרי עתון 77.
שיריה פורסמו בבמות מקוונות בהן 'יקום תרבות', 'תרבות וספרות פלוס' – הארץ, Y-net, 'ליריקה' ובכתבי עת – בהם 'גג', 'שבו', 'עתון 77', 'מקף'.
כותבת רשימות ואנתולוגיות פואטיות בבמות ספרותיות שונות, יזמה עורכת ומנחה סדרת ערבים פרטית – עצמאית בשם 'ערב פואטי צרוף', עורכת המדור 'אירועים ספרותיים' ב'יקום תרבות.
ענת יקירתי,
תודה מאד על סקירה מרתקת וכתובה היטב!!
חבל מאד באמת שאכן לא הגעתי גממ.
לצערי הרב המחיר לא היה אפשרי..זה יקר לי.
תודה ענבל