ענת חנה לזרע על השקת ספר השירה החדש ‘מי בעניין שלנו’ – שחר-מריו מרדכי,

יום שישי. שעת אחר צהריים שיש בה מעשה נאה של קידום השבת. מרתף לבונטין 7 – בר ומועדון הופעות תל אביבי, שואף אותי לתוכו דרך גרם מדרגות מחשיך. אני אוהבת את האווירה האינטימית במקום ולאפלוליות חלק נכבד ביצירתה. לקהל האוהדים שיבוא עוד רגעים תוגש מנה עשירה של שירה.

איני מאחרת ולכן בין הראשונים להתיישב. בוחרת באחד משני קצותיה של השורה הראשונה, אל מול פסנתר כנף יפה. שבויה בנוכחותו, אני מייחלת לרפרוף אצבעות על קלידיו, שייקח אותי קרוב-רחוק על כנפי אדם בשר ודם.

בראשי עולה כעת השיר:

מוּזִיקָה כָּל מַה / אבות ישורון

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמּוּזִיקָה

יוֹדַעַת עָלֵינוּ כָּל מַה

שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לָדַעַת

עַל עַצְמֵנוּ

ספר השירה החדש ‘מי בעניין שלנו’ של המשורר שחר-מריו מרדכי,(הוצאת עם עובד 2013 )ראה אור בסיוע עיריית תל אביב-יפו בעקבות זכייתו של מרדכי במקום הראשון בתחרות ‘שירה על הדרך’ לשנת תש”ע.

התאהבות ספרותית עזה חוויתי במפגשי הראשון עם ספרו הקודם והמרתק של מרדכי תּוֹלְדוֹת הֶעָתִיד‘, הוצאת אבן חושן, 2010. מאז לא שָׁכְכָה עוצמתה. ספרי שירה טובים אף פעם אינם עוזבים.

שם הספר החדש ‘מי בעניין שלנו’ מעיד בין היתר על התבוננות קולקטיבית, לאומית, פוליטית, חברתית. זו משתקפת בעד התבוננות לירית כפיסת שמים בשלולית מים. מי צלולה יותר, לא תמיד ברור כשמש. בד בבד מבטא שם הספר את כמיהת המשורר לקום להקים ולהתקומם (לזקוף קומה ולא להרכין ראש), ואת כמיהת היחיד להשתייכותו ולגיוסו כל אחד מהאחרים, ל’גוף רבים’. ‘מי בעניין שלנו’ משמעו גם ‘מי בעניין של “אנו”‘ – אין זהו רק גיוס האני את הזולת לעניין עקרוני מסוים – שלו ושלי הגם שהראיה בשינוי, ברפורמה, בשיפור חברתיים או לפחות בזעקה ובדרישה לכאלה היא כנחיצות רבולוציונית אבולוציונית, אלא גם פנייה וחבירה אל הפרטים המבקשים באפן מתמיד להיחשב, לחשוב, להרגיש, מחוץ לקופסה האישית, הפרטית, התאית, הביתית. ה’אני’ – הוא גם קולקטיבי.

ברשימה שבלי נדר אכתוב על הספר בעתיד, ארחיב על כך ובכלל.

שחר מריו מרדכי

שחר  עולה לבמה ופותח ההשקה בהקראת השיר החותם את ספרו, זוהי בחירה סמלית ומעניינת:

מרכבת שמש

וְהָיִיתִי עוֹמֵד מֵעֵבֶר אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם

וְהָעוֹלָם מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר

וְהַלֵּב מִסְתַּחְרֵר בֶּחָזֶה וּמִסְתַּחְרֵר

וְהָיִיתִי עוֹמֵד מֵעֵבֶר אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם

וְהָעוֹלָם מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר

וְהָיִיתִי זָקוּק נוֹאָשׁוֹת

לְדַבֵּר עַל רְגָשׁוֹת

וְהָעוֹלָם מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר

וְהַלֵּב מִסְתַּחְרֵר בֶּחָזֶה וּמִסְתַּחְרֵר

פֶּתַע: סַעַר שָׁלֵו וּתְשׁוּקָה שְׂבֵעַת-רָעָב

בְּמִרְכֶּבֶת שֶׁמֶשׁ בָּאָה אַהֲבַת-זָהָב

וְהַלֵּב מִסְתַּחְרֵר בֶּחָזֶה וּמִסְתַּחְרֵר

אינני יודעת אם יש בכח אהבת זהב להושיע את הבדידות, את היחידות, את חוסר ההשתייכות. האם מרכבת שמש שועטת לעבר מרדכי ומבשרת על זריחת השמש, על הנץ אהבה, על שחר יום חדש?

‘מרכבת שמש’ כארמז מקראי שולחת אותי לרפורמה הפולחנית שהנהיג המלך יאשיהו בממלכת יהודה. במהלכה הסיר הסוסים שהוקדשו לפולחן השמש ושרף המרכבות אליהן היו הסוסים רתומים ובהן קיבלו הזריחה (מלכים ב כג). האם עלי לזהות בה בשיר בכל זאת מעין רפורמה אישית, כמי שאינה נשרפת מוחשית אלא אך בוערת רגשית? האם אהבה היא תקווה, מרפא, האם היא מביאה את העולם מן העבר האחר של העולם לעברו האחד, היחיד, של המשורר? או שעלי לזהות את היעדר התיקון? הלוא הסער שלו. הרי התשוקה שבעה (אוקסימורונים ‘מכאיבים’ המשדרים לי על גלים של פשרה, חוסר סיפוק). והרי אין היא משנה מייצבת או מתקנת, הלב ממשיך להסתחרר כסהרורי, כחסר מנוחה, כמו לפניה, גם במהלכה.

כארמז מיתולוגי שולחת אותי ‘מרכבת שמש’ לרכיבת פאיתון – בנו של הליוס הוא אל השמש היווני, על מרכבת השמש היישר אל אובדנו בנהר בשל איבוד שליטה על הסוסים. האם אהבת זהב תֹּאבַד ותותיר בדידות, יחידות, חוסר השתייכות? האם גם במימושה היא מותירה רעב?

התקווה והייאוש מהלכים אצל מרדכי מהודקים, יד ביד. נושכים כבמעשה חיבה או התקוטטות זה בלחייה של זו, זו בלחיו של זה, לסירוגין ובו זמנית. מי ננגס יותר, לא תמיד בהיר כאור.

“לפרסם ספר שירה ולחכות לתגובה זה כמו להשליך עלה כותרת של ורד לגרנד קניון ולחכות להד” שחר מצטט את המשורר האמריקני דון מארקי.

כמי שרואה בשירה ניפוח כלי זכוכית בנשימת היוצר, אני שומעת צלילים וביניהם צלילי חוזק התאמצות ועמידוּת. צלילי נפילה, שבירה והתרסקות.

כעת מחשבתי נודדת במעוף רגשי ומנסה לדמיין את הקול שמפיקה שליחת לחם על פני המים.

שחר מזמין לבמה את המשורר יונתן קונדה.

יונתן מקריא את השיר ‘בהיר’ ולאחריו מספר כי קרא את הספר פעמיים. מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. או להפך.

אני חושבת שאקרא את הספר גם מהאמצע – לצדדיו. כל שיר הוא גם עולם שלם העומד בפני עצמו. מחשבתי נודדת ומרחיקה, אני מאמינה שכל ספר שירה כפרח חמנייה נפקח ועוקב אחר מיקום ותנועת עיני הקורא כאילו הן השמש שלו. פעמים אני רוצה להגיע מייד וללא שהייה לאבקנים. אל הַלִּבָּה.

בהיר

נִדְרָשׁ מַאֲמָץ גָּדוֹל

בִּשְׁבִיל לִשְׁאֹל: “מַה הַטַּעַם

אִם אֲנַחְנוּ לֹא מְאֻשָּׁרִים”.

זֶה רֶגַע שֶׁבּוֹ

מִשְׁפָּטִים קוֹדְרִים הֵם בּוֹ בַּזְּמַן בְּהִירִים,

גַּם אִם אֶחָד מִתְיַשֵּׁב בַּמִּטָּה וּמְמַלְמֵל:

הָאוֹר. אֲבָל כִּבִּיתִי אוֹתוֹ

לַעֲזָאזֵל

הֲרֵי מֻתָּר לַבֶּנְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יוֹתֵר מֵרֶגַע אֶחָד בָּהִיר,

לֹא כָּזֶה שֶׁבּוֹ הַכֹּל קוֹרֵס בָּהִיר

אֶל תּוֹךְ הָאוֹר.

בָּהִיר

כְּמוֹ מִמּוּשׁ שֶׁל תְּשׁוּקָה לְהַגִּיעַ אוֹ לַחֲזֹר

אֶל הַצַּד הַמּוּאָר שֶׁל הַחַיִּים.

אֲבָל כָּל אֶחָד מִשְׁתּוֹקֵק לְפִי דַּרְכּוֹ וְדָחוּק לְפִי מִדּוֹתָיו

בַּקָּצֶה הַנֶּגְדִּי שֶׁל אוֹתוֹ גֶּזַע עֵץ חָלוּל

בְּמוֹרַד נְהַר הַמִּסְדְּרוֹן שֶׁבֵּין חֲדַר הַשֵּׁנָה לַסָּלוֹן,

חוֹמֵק מִן הַבָּהִיר הַמֵּסִיר שְׁיָרֵי לַיְלָה מִצַּמְּרוֹת הָעֵצִים,

מִסִּדְקֵי הַתְּרִיסִים, מִסִּפּוּן מִטָּתוֹ

וּמִזֶּה שֶׁמִּתְיַשֵּׁב בַּמִּטָּה, מְמַלְמֵל: הָאוֹר.

אֲבָל כִּבִּיתִי אוֹתוֹ.

שחר מזמין לבמה את עורכת הספר תמי ישראלי.

תמי מגדירה את העריכה עם שחר כ”זמן מתוק” ומקריאה את השיר החושף לא רק את המשורר, לא רק את השירה, באפן מסוים גם את העורכת, גם את העריכה:

‘(על מלאכת העריכה) שיר בכיכובו של ג’וזף גורדון לויט (מתחיל שבע שורות מהסוף)‘

אביא כאן רק את שבע השורות האחרונות.-         הן מצמררות אותי .

.

.

.

לְבַד

וּבִגְלַל הַחֲרָדָה אֲנִי לֹא יָשֵׁן

וּבִגְלַל שֶׁאֲנִי לֹא יָשֵׁן, אֲנִי מִתְהַלֵּךְ

וּבִגְלַל שֶׁאֲנִי מִתְהַלֵּךְ, אֲנִי עוֹמֵד

עַל סַף דַּלְתְּךָ

מִתְאַמֵּן אֵיךְ לְהַגִּיד לְךָ

שֶׁחָזַרְתִּי (וְשֶׁאֶעֱשֶׂה מַאֲמָץ עִלָּאִי הַפַּעַם)

לְהִשָּׁאֵר

אינני יודעת

אם מרדכי פונה אל עצמו,

אם פונה אל הקיום,

אם אל האהוב,

אל אלוהים.

אינני יודעת אם סף דלתו של הנמען הוא מפתן ה’אני’,

אם הוא מפתן החיים,

אם מפתן האהבה,

מפתן האמונה.

כל שאני יכולה כעת הוא להרגיש שאני נצבטת בִּפְנִים.

שחר מזמין לבמה את המוסיקאי שי גבסו.

שי מביע רחש לב: שחר אומר בשיר את שהוא (שי) לא הצליח להגיד. שמח שהצליח להלחין. שי שר תוך נגינה על גיטרה שני שירים שאחד מהם הוא השיר ‘ערשי אמסה’ מהספר. השיר כלול באלבומו החדש “כל הימים”. קולו יפה, שירתו מרגשת.

הקליפ מהיוטיוב:

שחר מספר כי התחיל לכתוב בגיל צעיר וכי השירה היא המקום הטבעי לו.

הוא מזמין לבמה את המשורר אבירם ארד.

אבירם –  תלמידו ממנשר, עולה לבמה ומספר כי אמנם לא שמרו על קשר אך את ההיתקלויות עם שחר פעם ב…, הוא אוהב, יש בהן משהו מאד כן.

אבירם משתף כי התלבט מבין חמישה עשר שירים אילו להקריא ובחר בשלושה המתאימים להלכי הרוח המסוימים בהם פגש בשחר:

‘חיי עולם וחיי שעה’ (בעיניי השיר המופלא ביותר בספר), ‘יגונקולו’, ו

כרסום

בַּלַּיְלָה גַּעְגּוּעַ מְכַרְסֵמוֹתִי

עַד שֶׁבָּא בֹּקֶר. מֻתָּשׁ עַל גְּדַת נָהָר

מוּאָר

הַמִּסְדְּרוֹן נִפְעָר

אֲנִי מִתְפּוֹרֵר בּוֹ כְּמוֹ-אָבָק- רוֹחֵף בְּטוּר עָרְפִּי

שׁוֹמֵט רַגְלַיִם וּזְרוֹעוֹת, רֹאשִׁי שָׁמוּט, נִשְׁמָט הַלֵּב;

נִשְׁמַת אַפִּי.

שחר מזמין לבמה את המשוררת עדי קיסר.

עדי מחמיאה לשחר ומגדירה אותו כווירטואוז של מלים, שאין הדבר בא אצלו על חשבון הדיבור לקרקעית. מספרת כי אחרי כל קריאת שיר שלו, היא רוצה לדבר אתו. אני צוללת וחושבת שהצימוד ‘דיבור לקרקעית’ כל כך יפה.

עדי מקריאה שלושה שירים: ‘זברה’, שיר ללא שם (עמ’ 51), ‘אתה שואל’.

***

עָלַי לְהִשָּׁמֵר מִזְּרוֹעוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ.

לֹא דַּי בְּתַחְמֹשֶׁת

שֶׁל קֶסֶם אִישִׁי וּפְעֻלּוֹת הַסָּחָה. יֵשׁ

לְהַכְשִׁיר נְתִיב בְּרִיחָה.

אֲבָל זֶה לֹא הָעִנְיָן עַכְשָׁו.

עַכְשָׁו אֲנִי רוֹקֵד בְּמוֹעֲדוֹן.

אֲנִי יָפֶה וְצוֹחֵק. וְנֶחְשָׁק וְחוֹשֵׁק.

אֲנִי יוֹדֵעַ אֵיךְ עוֹשִׂים אֶת זֶה.

הָעוֹלָם מָלֵא מוּזִיקָה וְהִמְהוּם.

הַחֹשֶׁךְ דָּמוּם, אֲנִי מַרְגִּיעַ אֶת עַצְמִי: אַל תִּדְאַג;

אַתָּה זוֹכֵר אֵיפֹה הַמַּדְרֵגוֹת

לַגַּג.

שחר מזמין לבמה את המשוררת לורן מילק.

לורן מקריאה שלושה שירים: ‘בשעה שאינה’, שיר ללא שם (עמ’ 52), ‘תחתית’.

***

כְּשֶׁיֵּשׁ סְבִיב מִי לִכְרֹךְ זְרוֹעוֹת בַּחֹשֶׁךְ

אֵין חֹשֶׁךְ

וּכְשֶׁחֹשֶׁךְ

אֵין סְבִיב מִי לִכְרֹךְ זְרוֹעוֹת.

שחר שרצה להקריא את השירים שכבר נקראו, מקריא את: ‘ושאינו יודע לשאול’, ‘מוחמד בועזיזי’, ‘חיי עולם וחיי שעה‘ (שחר אוהב אותו הכי מכל שירי הספר. אני מחייכת כי כך גם אני וכי אני שמחה לשמוע אותו פעמיים). הקראתו המדגישה אינטונציה גם מוסיקלית, נפלאה, מרגשת, כובשת

שחר מזמין לבמה את המוסיקאי רועי דהן.

רועי שהוציא לאחרונה את האלבום (באנגלית) ‘The man in my head’ אומר שרק לאחרונה התחיל לקרוא וכבר אוהב את השירים.

רועי שר שני שירים (או שלושה) מאלבומו תוך נגינה על הפסנתר היפה. אני לגמרי שוכחת שזו שעת אחר צהריים. אני מעט שוכחת שזו תל אביב. קולו וביצועיו – כה נפלאים. אני שותקת: “עוד”.

(שחר מחבק כל משתתף היורד מהבמה. גם בהצגתו כל אחד ואחת ניכרת אהבה והערכה)

שחר מודה לכולם, לשני הזמרים, למקריאים, לעורכת, למי שהגיע.

להערכתי מנה הקהל כחמישים איש. ההשקה טבעית צנועה ואינטימית (בלתי רשמית), השירה לירית (אף שההתבוננות גם חברתית). קטעי השירה והמוסיקה משובחים ובאו באיזון באורכם ובתכנם לקטעי השירה הצרופה. ההשקה בת שעה, לטעמי קצרה מדיי, חמש עשרה דקות נוספות היו מתקבלות בברכה. עלות כניסה סמלית: 20 ש”ח.

אני מחבקת את שחר לשלום וחשה כי הגב שלו לח מחום השפעת.

שישי. שעת אחה”צ שיש בה מעשה נאה של קידום השבת. מרתף לבונטין 7 נושף אותי לרחוב תל אביבי, שמיו על הסף שבין יום ולילה.

ראו עוד רשימות של ענת חנה  לזרע  על שחר מריו מרדכי :

רשימה  על הספר ‘תולדות העתיד’ של שחר מריו מרדכי , ב’יקום תרבות’:–

רשימתה  על השיר ‘תלמוד תל אביבי’ מתוך הספר ‘תולדות העתיד’: ב’חיה רעה’ – מדור הספרות של מגפון:

ענת חנה לזרע – משוררת, ספרה הראשון ‘בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר’ ראה אור ב 2013 בהוצאת ספרי עתון 77. קוראת שירה הכותבת רשימות ואנתולוגיות פואטיות בבמות ספרותיות שונות, יזמה עורכת ומנחה סדרת ערבים פרטית- עצמאית בשם ‘ערב פואטי צרוף’, כותבת מעתה סקירות אירועי שירה ב’יקום תרבות’, בלעדית.