ירון אביטוב הוא האיש של הספרות הישראלית במרכז ובדרום אמריקה ,שם הוא שוכן ומשם הוא כותב על ספרות ישראלית ועל ספרות לאטינו אמריקנית.

והנה ביקורת שלו מזווית “לאטינו אמריקנית ”  על הספר החשוב ביותר מספרות זאת שהופיע בעברית בשנים האחרונות.

 

רוברטו בולניו, בלשי הפרא, מספרדית: משה רון ואדם רון בלומנטל, הספרייה לעם, עם עובד, 661 עמ’

  להבין את “בלשי הפרא”

מאת

ירון אביטוב

הספרות שממציאה תמיד את עצמה מחדש, צריכה, כידוע, גם להמציא אחת לכמה שנים את הגאון התורן החדש, שיוחלף עד מהרה בגאון תורן אחר. התמזל מזלם של כמה מהגאונים האלה שמעמדם כגאונים נשמר. זהו המקרה של רוברטו בולניו, שמותו בגיל 50 חסך ממנו אולי לרדת מן הכס השמור לגאונים.

לאחר 30 שנות הפסקה, חולק ב-2010 פרס נובל לספרות לדרום אמריקני. הזוכה היה מריו ורגס יוסה, סופר פרואני שחי בספרד. בדרום אמריקה לא פרגנו במיוחד לוורגס יוסה על הזכייה, ולא מעט מבקרים טענו שהפרס הזה היה מגיע בעצם לבולניו הצ’ילני, אלמלא נפטר שבע שנים קודם לכן. המבקרים רק שכחו להזכיר שבולאניו, כמו ורגס יוסה, חי במשך שנים רבות בספרד, אם כי לא התנכר בכתיבתו לשורשיו.

רוברטו בולניו

כיצד נגדיר, אפוא, את בולניו, המכונה על-ידי מבקרי הספרות במערב כגאון? סופר לטינו אמריקני? סופר ספרדי? בולניו יכול לענות בנקל לשתי ההגדרות הללו ומשלב בעצם בין הספרות הספרדית לדרום אמריקנית. בולניו (1953-2003) נולד בצ’ילה ועד גיל 24 חי בדרום אמריקה, בתחילה בצ’ילה ולאחר מכן במקסיקו, שהשפיעה רבות על הרומן שלו “בלשי הפרא”, שחלק מהעלילה שלו מתרחש במקסיקו. אבל בהמשך חי כמהגר בספרד, בעיקר בברצלונה, ובסך הכול בילה יותר שנות חיים באירופה מאשר בדרום אמריקה.

הספרות הדרום אמריקנית מתאפיינת בכתיבה סוריאליסטית ואלגורית כמו זו של הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס או של האורוגוואיי חואן קרלוס אונטי; בכתיבה מאגית כמו זו של גבריאל גרסיה מארקס או בכתיבה מגוונת כמו זו של יוסה. בולאניו לא מזכיר בכתיבתו אף אחד מהם, אלא דווקא כמה סופרים קובנים וכמה מסופרי הדקדנס המערביים.

“בלשי הפרא” יכול להיחשב במידת-מה כרומן פיקרסקי. יש לו ציר עלילה לכאורה מרכזי, אבל המון עלילות משנה שמתפצלות לצדדים כמו אילן רב פארות. הרומן כולל שלושה חלקים. השלישי שבהם, המתרחש בתחילת שנת 1976, הוא למעשה המשכו של הראשון המתרחש בשלהי 1975, בעוד שהחלק השני הוא מעין קובץ של עדויות המסופרות בין השנים 1976 ל-1996(?). החלק הראשון מתרחש כולו במקסיקו סיטי, השלישי במדבריות סונורה אשר במקסיקו, והחלק השני, ואולי הפחות מעניין, מתרחש בין מקסיקו לאירופה (וגם בישראל בפרק קצר), בעיקר בספרד. משחק סימולציה ספרותי יגלה שאפשר לדלג כליל על החלק השני, לקרוא את השלישי ולקבל רומן קצר יותר העומד בפני עצמו. אולם החלק השני מעניק לקורא תובנות ואיכויות ספרותיות בפני עצמן.

החלק הראשון והשלישי מעוצבים כיומן חיים של חואן גרסייה מדרו, סטודנט למשפטים בן 17 שנטש את האוניברסיטה על מנת להגשים את עצמו כמשורר. אבל, כמדומה, שהוא מקדיש את זמנו להגשמה מינית מאשר ספרותית. חואן, הכותב שירים למלצריות, שבתמורה שוכבות איתו, מגלה, כמדומה, ברומן כישוריו מיניים (“היא גמרה 15 פעמים… אני גמרתי שלוש פעמים”, 107) יותר מאשר פואטיים.

גרסייה מדרו הוא חלק מגלריה של טיפוסים פואטיים, הנכנסים ויוצאים בעלילה כמו בנשף מסכות, המזכיר כמה מהרומנים של דוסטויבסקי. לעיתים לא לגמרי מובן את מי בדיוק גרסייה מדרו מחפש, ממי הוא בורח ובעיקר לאן, ומדוע מכל עלמות החן שאיתן הוא שוכב הוא מתקשר לבסוף דווקא לבחורה הגרועה מכולן ואף מסכן למענה את חייו. אפשר לפרש את החיפוש שלו כסוג של חיים אקזיסצנטיאליסטיים, וגם היריות שנורות לקראת סוף הרומן יכולות להזכיר לקורא את הירייה ב”הזר”, הרומן האקזיסצנטיאליסטי הידוע של אלבר קאמי.

“בלשי הפרא” הוא סיפורו של דור, דור הביט של אמריקה הלטינית, שבשורת הביט הגיעה אליו קצת באיחור. במקום בשנות ה-60 , באמצע שנות ה-70. הגיבורים הביטניקים של בולניו נעים ממקום למקום כשייכים ולא שייכים, כמקומיים אך גם כזרים (“מצבנו כזרים בזויים… מצבנו העגום… כדרום אמריקנים אבודים באירופה, אבודים בעולם”, עמ’ 249). הם משוררים, הם מיוחדים, הם רוצים לשנות את העולם ולבנות עולם חדש, אבל בדרך הורסים בלי להרגיש את החיים שלהם עצמם. לעיתים לא ברור אם הם בורחים מהסרסור, מהחוק או מעצמם, ובעיקר היכן ומתי יסתיים שביל הבריחה הבלתי נגמר הזה, שמוליך בעצם לשום מקום שהוא כל מקום, מה שמעניק לעלילה משמעות. במיטבה, זוהי ספרות מופת, אבל בקטעים הטובים פחות כמדומה שהרומן מאבד כיוון כמו הגיבורים שתועים בדרכם לעיירה אל קוארטו. בכמה מהסצנות הללו, לא רק מכוניתם מתכסה בשכבה עבה של אבק מדברי אלא גם הרומן עצמו.

גרסייה מדרו מצטרף לחבורת משוררים, צעירים אנרכיסטים, הרואים את עצמם כסוג של גרילה ספרותית שכותבת מהבטן וחיה מן היד אל הפה. הרומן מתאר את המפגש בין הכתיבה שלהם לחייהם מלאי הזעם הקדוש וגם פרצי אלימות. הרומן מתנהל בין דיונים לזיונים ומתאר חיים מאוד דקדנסיים: הרבה מין, עישון מריחואנה, שתיית אלכוהול, פטפוטים וגם דיבורים על שירה שחלקם בעלי עניין  רב, וחלקם, לא נעים לומר, מרובי להג. למשל, הניסיון של בולניו להרשים את הקורא בסדרת מושגי יסוד בשירה המתאימים אולי לקורס מבוא לשירה בשנה א’ באוניברסיטה אבל לא לרומן.

השירה והיצירה הם כה אובססיביים עבור חואן גרסייה ויתר גיבורי הרומן, שהם מסתובבים בכל מקום עם ספרי שירה, ובעודם מתקלחים, מקיימים יחסי מין או נוהגים במהירות מטורפת הם ממשיכים לקרוא ולדקלם שירה. הערצת השירה היא הפן היותר יפה בספרו של בולניו, וזה שמעניק לו את הערך המוסף. “השירה היא הדבר היפה ביותר שאפשר ליצור על פני האדמה המקוללת הזאת” (143), אומר אחד מגיבורי הרומן. אבל בולניו אינו מסתפק ביופי הזה אלא גם מציג לקורא את מה שעלול להתפרש כצידה המכוער של השירה וצדם המכוער של המשוררים.

החבורה הצעירה מסתבכת בפרשת חטיפתה של זונה צעירה, החולמת להיות רקדנית, מידי הסרסור שלה. ההסתבכות מגלה שכוחם של המשוררים רב לא רק בכתיבת שירה ובמשגלים, אלא גם במרדפים נגד החוק. מתרחש כאן מרדף כפול: המשוררים מנהלים מרדף אחרי משוררת אוונגרדית מסתורית, בעוד הסרסור, הנעזר במשטרה, מנהל מרדף אחריהם. מרדף זה מסתיים לבסוף בפשע, שהופך את חלקם לחקיינים קטנים של ז’אן ז’אנה.

הצד הדקדנטי של הרומן אולי יקסום לחלק מהקוראים, אבל מי שחרש את הספרות הדקדנטית של המאה ה-20 לא ימצא בו חידושים מפתיעים. מבחינה זו, בולניו של “בלשי הפרא” מושפע לא מעט  מז’אנר ספרי הדקדנס וז’אנר ספרות הביבים, שעליו נמנים יוצרים מערביים ידועים כמו הנרי מילר, ג’ק קרואק, צ’רלס בוקובסקי ו-ויליאם בורוז, שהגיבור הראשי של “בלשי הפרא” קורא את אחד מספריו. הדמיון למילר הוא בשילוב המיוחד שבין ספרות, פילוסופיה, מין וכתיבה בוטה וישירה. הדמיון לבורוז הוא בחיי הנוודות וצריכת הסמים (טוענים שבולניו היה מכור להירואין) שהופכת כאן לפילוסופיית חיים. הדמיון לקרואק ו”בדרכים” המיתולוגי שלו הוא בנסיעה אינסופית בגרוטאה חבוטה בדרכים עקלקלות ובדרכי עפר, נסיעה ללא מטרה שהופכת בעצם למטרה עצמה. הדמיון לבוקובסקי הוא בחיים הקלושאריים מתחת למפלס הביוב וביצירת קשרים בין השאר עם זונות.

הרומן הזכיר לי בעיקר את כתיבתו של סופר קובני ידוע כמו רינלדו ארנס, שנרדף בקובה, היגר לארצות הברית ושם נפטר מאיידס (על סיפור חייו נעשה הסרט “עד רדת הלילה”). הדמיון לארנס הוא בכתיבה הדקדנטית על דמויות של הומוסקסואלים. כמו ארנס לפניו, גם בולניו נותן בהם סימנים: סדומאים, מתרוממים, אוחצ’ות, סיסים וכדומה. אבל בעוד שאצל ארנס אפשר למצוא הרבה מעבר לזה, כתיבה משובחת של ממש, בולניו לא תמיד מצליח להגיע לדרגת הכתיבה הפיוטית שלו, ולטעמי גם לא מצליח לרגש כמוהו.

מקבילות נוספות לכתיבתו של בולניו אפשר למצוא גם ב”הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה”, ספרו של הקובני פדרו חואן גוטיירס. המשותף לשתי היצירות הללו, “בלשי הפרא” ו”הטרילוגיה”, שהן ארוכות כאורך הגלות (זו של בולניו ארוכה אף יותר והיא כוללת 641 עמ’ בלי ביאורים, 211 עמ’ יותר מהרומן של גוטיירס); שהן תורגמו על ידי משה רון (הפעם יחד עם בנו אדם רון) ופורסמו בסדרה בעריכתו בהוצאת “עם עובד”. כמדומה, שיש כאן אמירה ברורה וחשובה של רון, האיש שהביא לספרות העברית את ריימונד קראבר, שטרילוגיות מלוכלכות ואיכותיות לסוגיהן הן אולי הטעם שלו.

כמו גוטיירס, גם בולניו משתמש במשלבי שפה הנעים בין ספרות לעגת הרחוב וממטיר על הקורא לא מעט גסויות. זה בא לידי ביטוי במיוחד בסצנה שבה מומחה לשירה קורא את ביכורי שירתו של גרסייה מדרו הצעיר. “כשסיים לקרוא לא אמר דבר, הוא רק שאל אותי מדוע אני משתמש בכל כל הרבה מילים מכוערות… ניבולי פה, גסויות, גידופים, עלבונות. אה, זה, אמרתי, טוב, זה כנראה בגלל האופי שלי” (עמ’ 113).

וזה גם כנראה האופי של הרומן שכתב בולניו, שלצד סצנות מבריקות כולל גם סצנות מלוכלכות וכן סצנות מייגעות. לעיתים נדמה שהמקריות שולטת ברומן, אבל כמדומה שהיא מכוונת. אותה ערבוביה בדיוק, לעיתים חסרת טעם וריח ובעיקר חסרת עריכה, מתרחשת גם אצל תאומו הספרותי, הקובני גוטיירס, שגם הוא פרסם רומן הסובל מהיעדר יד של עורך. אצל בולניו אפשר למצוא לא מעט סצנות, שהיו יכולות להתרחש בנקל גם בסמטאות הוואנה של גוטיירס. השאלה מי הושפע ממי תישאר כנראה לעולם פתוחה, כי בולניו נפטר.

עם צאת “בלשי הפרא” בעברית הוא התקבל בשריקת התפעלות ועשו לבולניו אפגריידינג ביקורתי. גם דש העטיפה מכריז על “אחד הרומנים הלטינו-אמריקניים המדהימים ביותר של המאה ה-20”. הציפיות שלי כקורא היו, אפוא, גבוהות במיוחד, אבל סיימתי את הקריאה ברגשות קצת מעורבים. במיטבו, בולניו הוא סופר קרנבלי מעולה, אבל עריכה וקיצורים היו עשויים להיטיב עם ספרו. פגשתי על המדף גאונים אולי קצת גדולים יותר מבולניו, אבל משהו בפראות המחוספסת והלא לגמרי מלוטשת שלו מצדיק את ההתמודדות עם הספר עב הכרס הזה שיגרום בחלקיו הנאה לקורא.

רוברטו בולאניו וידידים ( שמופיעים ב”בלשי הפרא”)

 ראו עוד על “בלשי הפרא “:

בשבח הרדיקליות :מחשבות של יובל גלעד על “בלשי הפרא “

הפוסט הקודםפלאש גורדון וכובשי החלל האמיצים-שמונים שנה של פלאש גורדון
הפוסט הבאהקלישאות הבורגניות של יקיר בן משה
ירון אביטוב הוא סופר, מבקר ספרות, עורך אנתולוגיות, יוצר של סרטי תעודה, ומדריך טיולים. בשפה העברית פרסם 12 ספרים, בהם "פתק מאמא", "הומלס", "אדון הסליחות", "האורות של מיאמי", ו"הסתכלות". כמו כן ערך שש אנתולוגיות, רובן בצוותא עם רן יגיל. בספרדית ראו אור אחד עשר מספריו, בהם האנתולוגיות "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה" ו"כתוב באפר", וכן "אקיסיטו" ו"החליל של חיים מנגן בשמיים". אביטוב השתתף כסופר אורח בירידי ספרות רבים ברחבי אמריקה הלטינית, ובין השאר במשלחת הישראלית ליריד בגוודלחארה מקסיקו, שבו ישראל היתה אורחת הכבוד (2013). זכה בשבעה פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לספרות (2005), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1993), פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה (1994), ופרס "שגריר הספרות העברית באמריקה הלטינית" (2012) בזכות מפעל האנתולוגיות הישראליות שלו בשפה הספרדית. אביטוב ביים גם חמישה סרטי תעודה, ובהם הסרט "אמריקה לדינה", העוסק בתולדות האנוסים במרכז ובדרום אמריקה, סרט דובר ספרדית שהוצג בפסטיבלים בינלאומיים באמריקה הלטינית, ובין השאר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במיאמי (2012). סרטו "הפינה האחרונה", העוסק בתולדותיהם של סופרים לטינים, הוצג אף הוא במדינות אחדות ובפסטיבלים.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × 4 =