יובל גלעד קורא את ספרו של רוברטו בולניו “בלשי הפרא” עלילות חבורה פראית של סופרים ומשוררים במקסיקו ובספרד.
סקירה על
רוברטו בולניו בלשי הפרא / מספרדית משה רון ואדם רון בלומנטל,הוצאת עם עובד ,2011
רוברטו בולניו.
“בלשי הפרא” של רוברטו בולאניו הינו שיר אהבה לחיים ולשירה, חגיגה של מין, הומור, אמנות, נעורים ותשוקה. התרגום הנהדר של משה רון ואדם רון בלומנטל הינו מתנה לקוראי הספרות בארץ בכלל, אבל בפרט למשוררים. זהו מדריך לחיים ולשירה, טוב יותר מרוב הספרים על שירה שנכתבו, על אף שמדובר בספר פרוזה, כתובה על ידי משורר (בולאניו ראה עצמו יותר מכל כמשורר, כך קראתי). זהו ספר שכולו רדיקליות, אבל רדיקליות שאיננה באה לפגוע באיש, אלא רדיקליות של חופש, חופש פראי, כמו נהר.
בדרכי לעבודה אני עובר בשביל של גן ציבורי, בו הופיע לאחרונה חתול לבן, פצוע, שעינו נעקרה ונותרה מדממת ימים על ימים. כל יום אני חולף ומביט בו בדאגה, אבל לאחרונה ישנו שיפור – הוא כל כך אוהב את החיים שהוא מתגבר על הפציעה, לבד, בשמש הקופחת.
לפני שאגיע לספר – כמה מחשבות על שירה צעירה בישראל: אוליסס לימה וארטורו בולאניו, שני המשוררים הרדיקלים שברומן, צריכים לשמש לכם מופת, משוררים ישראלים צעירים. שניהם הם הולכים לאיבוד ונודדים בכל העולם בעקבות ססארה טינחרו, המשוררת האבודה שלא כתבה אף שיר פרט לציור משונה, הם מתבטלים כאילו אין דבר כזה בית או משפחה או פרסים, הם חיים. אפשר גם לחיות חיים בורגניים להפליא ולכתוב היטב – מספיק להסתכל על ויליאמס קרלוס ויליאמס, ואלאס סטיבנס, שני שמות שעולים בראשי. אבל הכתיבה – חופש ועוד חופש להתפרע.
השירה העברית הצעירה פורחת, וכישרונות יש בשפע, על אף שאינני בטוח שיונה וולכים ועמיחיים של ממש. עם זאת, זוהי ברובה שירה בורגנית, נרטיבית, חנפנית, שואפת פרסים. הלב נחמץ לקרוא משוררים ומשוררות מוכשרים מאוד מאוד, כותבים יפה, אבל לא לוקחים לעצמם את החופש שהיו יכולים לקחת לעצמם, כי החיים הם כלא של תפקוד, בורגנות, הישגים חברתיים, ומה נשאר לנו, בהנחה שלא משתמשים בסמים? אמנות. והשירה העברית הצעירה לא הולכת עד הסוף, היא לא גומרת, אם להשתמש בציוריות של בולאניו.
אל תאמינו לשבחי התפוז ולא לשבחי החנפן מ”ידיעות” או מ”הארץ” ספרים, הם אולי אוהבים שירה אבל משבחים הכול בלי שום חוש מידה. אין מבקרים היום. אל תאמינו גם לפרסים כשתקבלו אותם. (וסליחה על ההתנשאות, שישנה בשורות אלה לצערי). תאלצו להיות המבקרים המחמירים של עצמכם. איך? קראו שירה, הרבה, ועשו השוואות: האם הטקסט שלכם עומד מול המופת שאתם אוהבים? אם לא, לעבוד יותר, לא לוותר.
בולאניו לוקח לעצמו ב”בלשי הפרא” את כל החופש שבעולם, קראתי שהרומן נכתב כשהוא ידע שזמנו קצוב, ועליו להותיר צוואה ספרותית שתעזור בפרנסת משפחתו. לא לגמרי ברור לי איך ספר כה רדיקלי יכול לעזור בפרנסה, אבל כנראה שהצליח.
כוח כתיבתו הינו באהבה בלתי נדלית לפרטים, כי עלה נופל או טמפון בפח יפים באותה מידה, הם החיים. אבל זאת אהבה של מוסיקת פאנק, של הסקס פיסטולס, של איגי והסטוג’ס, אהבה זועמת. אפשר ללמוד מהספר כמה חשובה רדיקליות למשוררים – לא בהכרח שירי זעם או פרוזה פיוטית רצחנית כמו זו של הגאון הספרדי לוטראמון שכתב על שיסוף ילדים, אפשר להיות רדיקלי גם בכתיבה על פרחים – פשוט אם בוחרים להיות חופשיים ולהיות הכי פרטיים שאפשר, ובו זמנית אוניברסליים.
מריבות משוררים, כמו שמתרחשות פה בבלוג זה לאחרונה, הם חיוניות. משוררים מתקיפים זה את זה כי הם שומרי מקדש השפה, לא על טוהרתה אלא על האופציות הרוחניות שלה. וכל משורר מרגיש שהוא העולם, כל משוררת מרגישה שהיא תפסה את השפה במלוא יופיה, וזה טבעי. אנחנו לא גונבים כסף אחד מהשני, אנחנו לא יורים, אנחנו העדינים והעדינות של העולם, אבל השירה צריכה ויכולה להיות שדה קרב, כמו בספרו של בולאניו. משוררי פרסים, ורוב השירה הצעירה של ימינו היא שירת פרסים, לא ישרדו את מותם. אין צורך בכל הקהל הזה, חברים. נחמד שיש קוראים, נחמד שיש מחיאות כפיים בפסטיבל ואולי אפילו בורקס, אבל המשפט האמיתי יערך אחרי מותכם, והשופט יהיה סטודנט צעיר או סתם קוראת נלהבת אוהבת שירה שמחפשת אמת. או שתגעו בה אז, או שלא, ולא משנה מה יכתבו עליכם קומיסרי התרבות. ומעבר לשאלה האם יקראו אותכם אחרי מותכם, עולה השאלה החשובה יותר: מה עשיתם בחייכם? האם חייתם עד הסוף?
התרגום יצא פחות או יותר יחד עם “חירות” של פראנזן, המהולל כסופר הגדול ביותר וכו’. קראתם אותו? אני נשברתי אחרי כמה עשרות עמודים, כמו בספרו הקודם. אולי ההשוואה איננה מדויקת, אבל פראנזן כותב מתוך העיר, מתוך התודעה, מתוך התרבות, בולאניו כותב מהחיים, מהתשוקה, מהטבע, על אף העיסוק במילים.
לא אכביר כאן בנבכי העלילה, החלק הראשון והאחרון מוקדשים לגרסיה מדרו בן השבע עשרה, הנמלט מהאוניברסיטה (משוררים ומשוררות, הזהרו מהאקדמיה, על אף משכורותיה הנהדרות!) אל החיים, אל סקס ואל הערצתו לאוליסס לימה וארטורו בולאניו, האלטר אגו של הסופר. שמו של אוליסס איננו מקרי, זהו מסע של נער בחיפוש אב, כמו באודיסאה.
ארחיב מעט רק על עניין אחד בעלילה: חיפוש המשוררת האבודה ססארה שהוציאה גיליון אחד של כתב עת ונעלמה. היא מתגלה לבסוף , כאישה קשת יום שאיננה אוהבת את חייה, נכשלה באמנות ובחיים. בסצנה בסיום בה הזונה לופה כמעט נתפסת על ידי סרסורה, אחרי שהצטרפה למסע של לימה ובולאניו, המשוררת המזדקנת מקריבה את חייה בשביל להציל את שני המשוררים.
אחר כך תוהים המשוררים אם חיפשו את המשוררת האבודה רק כדי לגרום למותה. אבל המוות שלה הוא מעין שחרור, היא היתה כלואה בחייה ובמותה הצילה שני משוררים ושוחררה מהעול.
בולאניו איננו מגיע לגאוניות של ג’ויס, אבל מצליח לדגדג אותה פה ושם בפרסקו המדהים שלו. אין לו את העומק של גדולי הספרות הרוסים והגרמנים, כי לדעתי, וסליחה על ההכללה והגזענות, הדרום אמריקנים אינם מגיעים לעומק הטראגי האירופאי. אבל הוא מציג את החיים במלוא יופיים והדרם ונוראותם. תיאורי המין שלו ספיציפיים, אותנטיים, ומחייבים את כל הפרוזאיקונים הישראלים למחשבה מחדש על כתיבתם. כתיבתו היא בית ספר לבניית דמויות – עשרות דמויות שמספרות על לימה ובולאניו ומקבלות חיים משל עצמן בכמה עמודים.
ולסיום – כמה ציטוטים די מקריים.
תיאור המשורר מרצה האקדמי הבורגני: “איני יכול לומר שאלמו היה מבקר טוב, אף שתמיד דיבר על הביקורת. עכשיו אני חושב שדיבר רק כדי לדבר”. מזכיר לכם מישהו? לא חסר.
על השירה: “אבל כזאת היא השירה (השירה האמיתית): היא מרמזת על עצמה, מתבשרת בחלל האוויר -כמו רעידת אדמה, שכפי שטוענים, בעלי חיים המוכשרים לכך במיוחד חוזים אותה מראש” – שירה כטבע, שימו לב, לא כחלק מהתרבות.
על משוררים גדולים: “אנו שרויים במצב (כפי שנדמה לי שהבנתי) בלתי אפשרי, בין עריצותו של אוקטאביו פאס לבין עריצותו של פאבלו נרודה. כלומר בין הפטיש לסדן” – כלומר – שני משוררים ענקים, בלי ספק , אבל מותר לבקר אותם, ולזהות את כוחניותם. מזכיר לכם מישהו מישהי?
תיאור סקס כמו שצריך להיות: “הבטתי לשני צדי המיטה בזמן שרגליה של מרייה נכרכו על גבי ונפשקו לסירוגין (התאוויתי שזה יימשך עד שאמות)…פתאום חשתי ששפתיה של מרייה מוצצות את הפטמה השמאלית שלי, כמעט כאילו היא נוגסת בליבי. זינקתי ותקעתי לה אותו עד הסוף, מתוך חשק למסמר אותה למיטה (קפיצי המיטה התחילו לחרוק באופן מחריד והפסקתי), ובו בזמן נישקתי לה את השיער ואת המצח בשיא העדינות”.
אין יותר טוב מזה – החיים בשיא כוחם – רגלי אישה נפשקות בזמן סקס (מכירים את זה? אז למה אף אחד לא כותב על זה?) – והפרטים הקטנים של החיים – קפיצים חורקים, סקס שנעשה בעוד אחותה של הנשגלת בחדר, דחף כיבוש גברי למסמר אותה ובו זמנית עדינות.
ולסיום, תל אביב: אינני יודע אם וכמה זמן שהה בולאנו בתל אביב, אבל שלל המקומות המתוארים בספר מגיעים לדרגות פירוט ואמינות של ג’ויס. כל קטע מתחיל במקום וזמן, וכאן: “נורמן בולסמן, על ספסל בפארק אדית וולפסון, תל אביב, אוקטובר 1979” – יש יותר ספיציפי מזה? –
אוליסס “דיבר על הדברים החדשים שראה כל יום כשנשאר לבדו ויצא לשוטט ללא מטרה בתל אביב, בגבעת רוקח, בהר שלום, בסמטאות העתיקות שליד נמל יפו, בקמפוס של האוניברסיטה או בפארק הירקון…”.
אינני מתרגש בגלל שאני ישראלי, מרבית קוראי הספר מעולם לא היו בישראל והשמות לא אומרים להם דבר. אני מתרגש מרמת הפירוט והאהבה למקומות של בולאניו שבאה לידי ביטוי בכל עמוד בספר, ספר של אהבה וחופש.
ראו גם
ירון אביטוב “להבין את בלשי הפרא”
אלי אשד על “ימי הנסיך הקטן “ספר ישראלי המקביל ל”בלשי הפרא”