שלמה שובל הוא אחד המשוררים הבודדים בשפה העברית שכותבים מדע בדיוני בעברית.ואחד מכותבי המכתמים הבודדים בכלל. יובל גלעד בוחן את יצירתו.
סקירה על הספר : "בחצי ימי האדמה" (גוונים, 2010)
,תקציר הספר :מהו היקום, ומה מקומו של האדם בתוכו? עד מתי יסבול כוכב הלכת היפה שלנו את נוכחותנו, ומה יקרה כשכל זה יגיע אל קיצו?
ברשימות פילוסופיות, תובנות מקראיות ובצמצום זן בודהיסטי שואל שלמה שובל את השאלות הגדולות על החיים ומשמעותם וכמובן את השאלה הגדולה מכולן – לגבי אלוהים.
הספר כתוב בהומור וברצינות וצד חמלה וביקורת, פיוט ואמפתיה לצד ציניות וסרקאזם, ופורץ גם למחוזות של פנטזיה פרועה שבה הכל אפשרי ואפילו היקום עצמו קטן עליה.
יהירותו של המין האנושי – על מכתמי המדע בדיוני של שלמה שובל
מאת יובל גלעד
יהירותו של המין האנושי איננה יודעת גבול. אי האמונה בקיום של חוצנים והמחשבה שאנחנו ייחודיים במרחבי היקום הבלתי נתפס הזה הם חטאי יוהרה. רבים רואים חלליות של חוצנים, אלפי אנשים נורמטיביים מן השורה, וכי למה נהיה היחידים במרחב הזה?
בתור ילד נהגתי להסתכל בכוכבים בטלסקופ קטן שהיה לי, נבהל מעצם המחשבה על האינסוף. זו מחשבה כה מבהילה ומאפסת שאנו נוטים להדחיק אותה ולא לעסוק בה, כמו שאיננו עוסקים במוות. אבל ספרות טובה עוסקת במה שאיננו עוסקים בו, וכזוהי ספרותו של שלמה שובל (נ. 1947) שלספרו השלישי והיפה– "בחצי ימי האדמה" (גוונים, 2010) – אתייחס בהמשך הרשימה. שני ספריו הקודמים הינם: "במדינות השמיים" (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 1998) ו"למה העב"מים טסים בדרך כלל בשלשות ומדוע החייזרים לא אוהבים להצטלם?" (ירושלים : כרמל, תש"ס 2000).
למזלי אני מבקר שירה ולא מבקר פרוזה, ועוד מבקר שאינו מקבל תשלום על עבודתו, שכן כך נמנעת ממני הקריאה בעשרות ספרי הפרוזה הישראלית המימטית-ריאליסטית- פסיכולוגית בגרוש שמרכיבים את מה שמכונה הסיפורת הישראלית המתמקדת רובה ככולה בז'אנר ראוי אבל מצומצם שכבר מיצה את עצמו בספרות העולם במאה התשע עשרה. לצד זרם מרכזי זה של פרוזה ישראלית ישנם יוצאי דופן נהדרים (יותם ראובני, אמנון נבות, בועז יזרעאלי) אבל הם מצויים בשולי השוליים, שכן הקורא הישראלי הממוצע כלל לא יודע איך להחזיק את ספריהם.
עוד סופר שוליים שכזה הינו שלמה שובל, שיצירתו הינה שירה בפרוזה, כלומר מכתמים בני שורות ספורות עד כמה עשרות שורות המשלבים פרוזה ושירה. עיסוקו העיקרי של שובל הינו בקיומם של חייזרים, בקיום חיים ביקום, בפרספקטיבות שונות על כדור הארץ וכו'.
ספרו הראשון "במדינות השמיים " , כאמור, יצא בסדרת "הכבשה השחורה" של חנן חבר ומשה רון, אחרי פרסומים בכתבי עת, בעיקר ב"עכשיו" של גבריאל מוקד שתמיד היה פתוח לקולות נסיוניים וגם במגזין המדע הבדיוני "פנטזיה 2000 " הספר מציג את סגנונו הייחודי המשלב הומור המזעיר את החשיבות העצמית האנושית עם התייחסות רצינית לקיומנו השולי בקוסמוס. הספר נופל לטעמי מ"בחצי ימי האדמה" ספרו השלישי, שכן הוא חד פחות מבחינת אמירותיו כמו גם מבחינת היקף המכתמים, אבל גם בו מכתמים יפים:
הזרמים הגדולים נשאו אותנו לכאן, הזרמים הגדולים אף ישאו אותנו מכאן, ובינתיים עלינו לעשות את אשר עלינו לעשות ועל הצד הטוב ביותר.
רובנו לא מקדישים לכך מחשבה, ומוטב כך…
תיאור פיוטי של מצב קיומי שרובנו, כאמור, איננו מקדישים לו דקת מחשבה בריצה שבין עדכון חדשות לתשלום המשכנתא.
עוד מכתם פיוטי מתייחס גם הוא לקיום וליקום בכללותם:
ייתכן מאוד שהמוסיקאים שלנו יודעים על היקום הרבה יותר מאשר המתמטיקאים והפיסיקאים גם יחד.
ייתכן גם שהיקום נולד מצליל ולא ממילה וייתכן שכך גם יגיע אל קיצו.
המדע בדיוני לא נתפס בארץ, לא הצליח כמו בעולם, אבל הוא יכול להוות שדה סמנטי פורה עבור שירה ופרוזה גם יחד.
שובל גם מצטיין בהומור המזכיר במשהו את עיסוקה המדעי הומוריסטי של רחל חלפי:
יהודי אחד הגיע לאחד מכרכי השמיים וראה שאין מקיימים שם אף אחת ממצוות בני נוח; חרה ליהודי מאוד והקים צעקות והפך שולחנות. ולא הספיק היהודי להקים הרבה צעקות ולא הספיק להפוך הרבה שולחנות עד שהכניסוהו למתקן דמוי מיקרוגל וכפשע היה בינו לבין המוות, אמלמלא התערב לטובתו חייזר אחד מאותה העיר, שביקר פעם על פני כדור הארץ והבין פחות או יותר במדה מדובר והרגיע את כולם.
מצחיק, לא? העם היהודי התופס עצמו כמרכז הבריאה מוגחך כאן, כי בכוכב אליו הגיע היהודי לא שמעו עלינו.
שובל משלב סלנג ושפה גבוהה, ארמזים מקראיים ואירוניה כלפיהם. כעת אפנה לספרו השלישי (את השני לא מצאתי בספריות בהן אני רובץ).
"בחצי ימי האדמה" הינו אסופה של 218 מכתמי מדע בדיוני קצרים, באורך של כמה שורות כל אחד, העוסקות באופן הגותי פיוטי בקיום האנושי עלי אדמות מפרספקטיבה יקומית. (גילוי נאות: אני ערכתי את הספר). המכתמים משלבים הומור וייאוש, פיכחון וסקרנות, ומנסים לפקוח את מוח הקורא לאפשרויות הרבות הגלומות ביקום ואותן אנו לא מנסים לחקור מספיק, לדעת המחבר. הספר עורך "ניתוח פסיכולוגי" של המין האנושי ומגיע למסקנות השליליות הקוהלתיות, מציין לרעה את הנרקיסיזם האנושי במרחבי הגלקסיה.
ישנם גם מכתמים בוטים, המשלבים שפה הגותית "גבוהה" עם בוטות ושפה "נמוכה", כמו המכתם הפותח:
בחצי ימי האדמה נשאלת השאלה לאן פניה ופנינו מועדות, ואף אחד לא ידע את התשובה כי רק זיונים היו בראש שלנו ומי שלא זיין נחשב כמת וגם מי שלא היה לו כסף, וגם המתים נחשבו בעינינו למתים למרות שהם אולי עולים עלינו במובנים מסוימים…
בדידות אנושית מתמזגת עם בדידות קיומית במכתם הבא, היוצא דופן ברוחו, שכן שאר המכתמים יוצאים מנקודת הנחה של חוסר ספק לגבי קיום חייזרים:
לפעמים מחרידה אותי המחשבה שאולי אנחנו בכל זאת לבד ביקום. לבד לבד.
או מכתם המדגיש את זעירותו ביקום:
הכלא הגדול ביותר על פני כדור הארץ הוא כדור הארץ עצמו.
לדעת שובל היקום הינו מבנה מאורגן על אף שלא ידוע מי ארגן אותו. אין הוא מאמין בבורא עולם, אבל יד מכוונת כלשהי כן נרמזת במכתמים. אלה מכתמי תהייה, שאלות ללא תשובות, אבל לפחות השאלות נשאלות, לפחות המבט עולה למעלה:
ושתדעו לכם שהגלקסיות האלה לא נבראו ככה סתם, אלא שלכל גלקסיה וגלקסיה בלי יוצאת מן הכלל יש תפקיד וייעוד משלה וחשיבות עצומה בסדר הכללי, וכל אחת ואחת מהן היא אבן יקרה, מרגלית, נשמה ענקית.
יופי של מכתם המשלב רגש עם "ניתוח מדעי", קצת כמו בחלק משירי רחל חלפי. לצד תהיות על מצב היקום ישנן גם הערות אפוקליפטיות שניתן לראות בהן בסיס אקולוגי באשר למצב הכוכב שלנו, אבל גם תיאורים קוסמולוגיים החוזים את דהרתו של איזה גוף חללי עתידי המתכוון לרסק אותנו לכל הרוחות:
בצילום האחרון כדור הארץ נראה כבר ממש לא טוב, מזל שנמלטנו ממנו בעור שינינו ומזל עוד יותר גדול שמצאנו לעצמנו את האכסניה הצנועה שאתם רואים לפניכם, עד שירווח.
זהו ספר ה"מתחזה" לספר מדעי, אולם הוא כמובן מעשה ספרותי מובהק, משחק של פרספקטיבות היוצר הזרה לגבי קיומנו כאן. שובל "מעריץ" את הבריאה, בין אם את יופיו של כדור הארץ אותו אנחנו הורסים ובין אם המעט מהיקום שבו אנחנו יכולים לצפות:
בגרגר חול יש יותר חוכמה מאשר בכולנו יחד, ועל אחת כמה וכמה באדמה שכולה גאון בקנה מידה קוסמי, אלא שבשלב זה היא רחוקה מהשגתנו כמו שאר גרמי השמיים שכולם נשמות גדולות ורמות מעלה ואנחנו העפר לרגליהן.
האדם כיצור לא מפותח, פרימיטיבי, בניגוד לתפיסתו את עצמו כנזר הבריאה, יצור נרקיסיסטי, הרסני, שלא מסוגל להעריך את יפי הכדור שניתן לו. "אדמה שכולה גאון בקנה מידה קוסמי" הינה צירוף שירי משובח, מרגש. האפוקליפטיות איננה רק נחלת כדור הארץ, שובל הוגה גם בגורל היקום כולו, והתחזית פסימית:
מה יהיה אם בסופו של דבר דווקא הריף-רף, דווקא הערב רב, המצורע והזב, דווקא הם, מכל האחרים, יירשו את היקום?
דוגמא נוספת להומור של שובל אפשר למצוא במכתם הבא:
למזלנו אנחנו חיים בפאתי הגלקסיה ולא במרכזה, שם המצב הרבה יותר מורכב וכדי לשרוד צריכים ביצים גדולות.
והגורל האנושי מומחש במכתם הבא, המרגש והמפוכח בו זמנית:
האפוקליפסה האיומה והטוטלית לא תתרחש ביום שבו יתנפץ כדור הארץ לרסיסים וכדומה, האפוקליפסה האיומה והטוטלית ביותר תתרחש ביום מותי.
שובל כותב ש"אילו ידענו את היקפם האמיתי של החיים ביקום הייונו סותמים לעצמנו קצת את הפה", ואילו אני לא בטוח בכך, אבל בכל מקרה – זרקור על היהירות האנושית. שובל משלב ארמזים מקראיים במכתמיו, בשפה ישראלית טבעית. גילוי נאות לסיום: הייתי עורכו של ספר זה, שזכה לאפס תהודה למרבה הצער, באופן לא ממש מעורר פליאה בתרבות רבי המכר שלנו. ואסיים במכתם עצוב, קוסמי:
מעניין כמה תרבויות ביקום נכחדות בזה הרגע ממש ואם מתנהל על כך לפחות רישום מדוקדק.
ראו גם
שלמה שובל בלקסיקון הספרות העברית
אלי אשד על שירת המדע הבדיוני העברית
נזכיר שמלבד שלמה שובל מחבר המכתמים והאפיגרמים היחיד שאני מכיר בעברית הוא המתמטיקאי פיליפ רוזנאו שמופיע הרבה גם ב"יקום תרבות ".
אבל נראה שהשניים האלו הם יחידים במינם בעברית אף אחד אחר חוץ מהם לא כותב מכתמים.מעניין למה?
נזכרתי ביעקב קלצ'קין, פילוסוף והוגה יהודי שהתמחה בכתיבת מכתמים הגותיים- פילוסופיים. אבל אין ספק שהסוגה הזאת
לא חזקה בספרות העברית.
יש מעט מאוד על שלמה שובל בכלל ברשת או מחוצה לה. במקום אחד מצאתי עליו שהוא תושב ירושלים שתחום התעיניינותו אסטרונומיה ומדע בדיוני וסביבם מתרכזים רוב הדברים שהוא כותב. "
אני נתקלתי בו לראשונה במגזין "פנטסיה 2000" ששם הוא בלט מאוד ויצירותיו הקצרות היו בגדר משב רוח מרענן ואפילו מדהים.
אפשר לטעון ש""שלמה שובל הוא כיום הדמות המרכזית כמעט בתחום היצירה הפואטית המדע הבדיונית בעברית אם כי לא היחידה".
הזכרתי אותו במאמרי על "שירת המדע הבדיוני " ששם כתבתי ש. שספרו "במדינות השמיים" (הקיבוץ המאוחד, 1998) הוא קובץ קטעי פרוזה שירית קצרים על נושאי מד"ב, שנראים כרעיונות לסיפורים קצרים, ובעצם הקיצור שבהם משאירים את הקורא עם טעם של עוד. ספר שירה נוסף של שובל פורסם תחת השם "למה העב"מים טסים בדרך כלל בשלשות ומדוע החיזרים לא אוהבים להצטלם" (כרמל, 2000), המרכז את רשמיו של חיזר בכדור הארץ, שכוללים קטעי שירה והומור רבים."
זהו זה כל מה שאני יודע עליו. חיפשתי צילום שלו עבור רשימה זאת .אבל לא מצאתי דבר ,לא ברשת ולא בכתבי העת הספרותיים המועטים שבהם פירסם.