Image result for Rhysling Award

פרס רייסלינג ,פרס הניתן לשירה מדעית בדיונית ,על שמו של משורר עיוור בכוכב הלכת מאדים בסיפור של סופר המדע הבדיוני רוברט הינליין “הגבעות הירוקות של הארץ”.

בספרות המדע הבדיוני יש לשירה מקום משני ביותר. הצורות הספרותיות הדומיננטיות במד”ב הם של הסיפור והרומאן. בכל זאת, מידי פעם יש סופרים השולחים ידם בשירה, אם כי מה שהם מפיקים הוא בדרך כלל משני: חמשירים הומוריסטיים על נושאי מדע בדיוני ושירים בשביל כנסי מדע בידיוני הנקראים Filk Songs ועוסקים בסיפורי (ולעיתים גם בסופרי) מד”ב ידועים. בדרך כלל השירה והפואמה מזוהות יותר עם תחום הפנטסיה, שהקשר בינו ובין השירה נראה כ”טבעי” יותר (וראו השירים הרבים ביצירות טולקין) מאשר ביצירות מד”ב. בשנים האחרונות השירה של המדע הבדיוני הולכת ומתפתחת, ומופיעה באופן קבוע במגזינים ובאנתולוגיות של מד”ב, אם כי כמו כל סוגי השירה – אין לה קהל רב. כיום יש פרס מיוחד לשירי מדע בידיוני – פרס  Rhysling על שם המשורר העיוור בסיפורו של רוברט הינלין “הגבעות הירוקות של הארץ”.

מעניין לציין שלאורך הדורות הייתה מסורת של שירה שאנו יכולים למצוא בה מוטיבים ברורים ביותר של מדע בידיוני. כך למשל  בשנת 1817 חיבר המשורר הבריטי המפורסם לורד ביירון פואמה שהיא למעשה מדע בדיוני טהור, ולה קרא Darkness. הפואמה חוברה בזמן מפגש בשוויצריה עם המשורר שלי ואישתו מרי שלי, מפגש שבעקבותיו נכתב בידי מרי שלי מה שנחשב לרומן המדע הבדיוני הראשון, “פרנקנשטיין”. בעקבות חלום בלהות, ביירון תיאר בפואמה חזון של חורבן העולם וכלל המין האנושי במה שנראה כאסון קוסמי. להלן השורות הראשונות של הפואמה, הנותנות לנו רושם ברור ביותר של אופיה המדעי-בדיוני :

I had a dream, which was not all a dream.
The bright sun was extinguish’d, and the stars
Did wander darkling in the eternal space,
Rayless, and pathless, and the icy earth
Swung blind and blackening in the moonless air;

בהמשך הפואמה מתאר ביירון עולם חרב, לאחר שהמין האנושי חזר לברבריות, אוכלוסיות שלמות גוועו ברעב, ושני הניצולים האחרונים מתים מפחד כשהם פוגשים זה את זה ומופתעים לגלות שהם אינם האדם האחרון. בכך יש את הביטוי הראשון של הנושא הידוע של הסופר פרדריק בראון, “האדם האחרון ישב בחדר ופתאום שמע דפיקה בדלת”. בנוסף לכך כתב ביירון מחזה שירי על קין, הרוצח הראשון, שבמהלכו נערך לקין סיור ברחבי היקום, מודרך על ידי השטן. הוא פוגש עולמות וגזעים שונים שהתקיימו לפני המין האנושי והושמדו בידי האל כניסויים לא מוצלחים, דבר המשכנעו למרוד באל.

אחרי ביירון הופיעו משוררים ידועים שחיברו יצירות של מד”ב, ובראשם המשורר והסופר הידוע אדגר אלן פו, שיש הרואים בו את אבי ספרות המד”ב, ובוודאי בארה”ב. עיקר יצירתו המד”בית היא בסיפורים ולא בשירים, אך יש לו שירים כמו “העיר במצולות” שמכילים אלמנטים חזקים של פנטסיה. בשנות השלושים של המאה ה-20 הרבו סופרי הפנטסיה והאימה ה. פ. לובקראפט (יוצר סיפורי האימה של “מיתוס קתולו”) ורוברט הווארד (מחבר סיפורי “קונאן הברברי”) לכתוב בצד סיפוריהם המפחידים והאכזריים גם שירה פנטסטית, כשהם מחקים את ידידם קלארק אשטון סמית’, משורר שהתפרסם מאד בסיפורי אימה שלו, ושירתו נחשבת כיום כמודל לפואמות בתחום הפנטסיה והאימה.

מאז, משוררים שונים חיברו שירים ופואמות שיש בהם אלמנטים ברורים של מד”ב. המפורסמת בכולם היא יצירה שזכתה בלא פחות מאשר פרס נובל לספרות: הפואמה הענקית של הסופר השוודי הארי מרטינסון, “אניארה” (1956). מדובר ביצירה אפית שמספרת על מסעה של “ספינת דורות” שיוצאת עם שרידי המין האנושי מכדור הארץ החרב אל כוכב אחר שבו יוכל המין האנושי לפרוח מחדש. הפואמה מעמידה את הערכים האנושיים הנצחיים כנגד הטכנולוגיה הבלתי-אנושית כפי שהיא מתגלמת במחשב ספינת הדורות. הפואמה הזאת שימשה כבסיס לאופרה ב-1959, וב-1974 היוותה את הבסיס לזכיתו של מרטינסון בפרס הנובל לספרות. ניתן להשיג אותה גם באנגלית (אם כי אני עוד לא הצלחתי לעשות את זה). “אניארה” מראה שאפשר ליצור גם יצירות מופתיות של שירה במד”ב.

סופרים ידועים נוספים של מד”ב חיברו שירים ופואמות מסוגים שונים, אם כי תמיד כתחביב צדדי ותו לא: סופרים כמו אסימוב (שאהב לכתוב חמשירים) הינלין (“בגבעות הירוקות של הארץ”), ריי ברדבורי, פול אנדרסון, בריאן אולדיס, תומאס דיש, אורסולה לה גויין, ג’ו הלדמן, מיכאל בישוף, והרשימה מתארכת כמעט עד בלי סוף, במיוחד עם נזכור את כל השירים והפילקים שסופרים שונים חיברו במיוחד עבור כנסי מד”ב שונים.

שירת המדע הבדיוני העברית

גם בספרות העברית, שהיא עניה ביותר בתחום ספרות המדע הבידיוני, ובעיקר ביצירות איכותיות בתחום זה, אפשר למצוא מספר משוררים ידועים שהשתמשו ביצירתם במוטיבים של מדע בדיוני. בימי הביניים אנחנו יכולים למצוא משוררים כמו עמנואל הרומי שכתבו פואמות על מסע לעולם שלאחר המוות ומפגשים עם מתים ידועים שם. היו כמה משוררים עבריים בימי הביניים שהתעניינו מאוד באסטרונומיה, כמו שלמה אבן גבירול, שבפואמה שלו “כתר מלכות” השתמש רבות במוטיבים אסטרונומיים בראות הדרך שבה היה בנוי לדעתו היקום, והמשורר אברהם אבן עזרא (שהיה במקצועו אסטרונום) כתב מקאמה (סיפור בחרוזים)  בשם “חי בן מקיץ” על מסע לעולמות אחרים במערכת השמש ומפגשים עם תושביהם.

עם זאת, שירה מדעית-בדיונית של ממש בשפה העברית מתחילה עם המשורר העברי הידוע מהמאה ה-19  י. ל. גורדון או יל”ג. גורדון ידוע היום בעיקר בזכות הפואמות הסאטיריות והתנכיות-היסטוריות שחיבר, אבל הוא כתב גם פואמה של מד”ב טהור על מסע לירח. הפואמה, שנקראה “בירח בלילה”, נכתבה בשנים 1878-1882. היא מתארת שני מסעות מוצלחים של הדובר בשיר אל הירח, וניסיון שלישי לא מוצלח לעלות אליו בכדור פורח (“מגדל באוויר פורח”) ממולא בקיטור. המסע הראשון של המשורר לירח נעשה ב”רכב אש”:

לו מלאך הייתי לו בית אל הייתי ובסולם יעקב אליך עליתי!
ובמחשבה זאת את נפשי שעשתי
עת לכתי בשדה בדד לשוח
חי קל שוט קול רעש אופן שמעתי
וארא רכב אש יורד ברוח
וברכב ארבעה סוסי להב
וכרוב נער קטון נוהג כמו
ובכוכב שבט ידפקם, ימחץ ברהב
ורפידת הרכב חשמל ונגה…
מרכבת כבוד זאת ירדה גם עתה
ותעלני מתחתיות הארץ…
הסוסים נתרו לשחקים ארקיע
הים נס, הארץ נחבאה הפעם
גלגל הרוח מסביבי יריע
תחתי חדרי ברק, סתר הרעם
פה גל גל האש –פה שער השמים
ויסוב על צירו ויפתח…
ואני הוצגתי על חוג הירח
נהטתי לדעת איפה הייתי
אך חושך מסביב – ומאום לא חזיתי
הבטתי וארא מרחוק מתחת
בדמות כדור מאיר מפיץ קרנים
הלא את היא ארצי את הזורחת
תאירי ללבנה פה בשמים!
אז אמצתי לבי רגלי נשאתי
ולאור הארץ בסהר הלכתי
ובכל המקום שמה לא מצאתי
כל נפש חיה אשר בו דרכתי
רק כוכבים ושרפים עפים ברמה…
צדקו האומרים – אל ליבי אמרתי
כי הירח ארץ לא נושבת
עד לגבול נגה הארץ עברתי
אין עקבות עיר מושב – רק שואת מות
אין בית אין שדה, אין עץ אין זרוע”

לעומת המתחולל על הארץ, שבה בני האדם “על כל גוש עפר ישפכו דם כמים”, הרי כאן על הירח:

שדות ומגרשים חמדת עיניים
הרי מחצב, הרי זהב ובדלח
מכרה אבני פחם נתר ומלח.”

גורדון ממשיך:

לו שלטו בתבל זאת האובדת
אז חדל דל ורעבים נשאו עמר
גוי אובד מצא לו ארץ מולדת [זהו כנראה רמז לכך שאולי על היהודים להתיישב על הירח .א.]
וערמים הבינו מלבוש כחומר.”

הדובר מתריס כנגד הבזבוז של היות הירח עולם מת:

יוצר כל שאלתי – מה זה עשית
מה עולם מלא לתהו הקדשת?
למה לאדם דרך לא גילית
או מדוע בשביעי לשבות חשת?
עוד יום לו עמלת, לו עוד יומים
גם פה תעשה אדם כדגי המים!”

המשורר ממשיך ושומע מהמלאך זגזאל על תכלית הירח, וזה מדווח לו כי על הירח נמצא בית המלאכה של הצייר “צור העולמים”, שבו הוא כותב את כל המעשים הנעשים בארץ. הכותב מורד בחזרה אל הארץ אך אינו יכול לשכוח את מסעו לירח והוא נחוש בדעתו לחזור לשם. הוא בונה לעצמו “מגדל פורח באויר” – כדור פורח מלא קיטור – אך זה נופל והמספר כמעט טובע בים. לבסוף הוא חוזר לירח לאחר שהפך לעשיר גדול, ואז הוא מועלה לשמים בעזרת גל החנופה ו”הליקוקים” שסביבו. הוא פוגש שם שוב את המלאך וזה מראה לו בלוחות את הנעשה על הארץ וכל הסיאוב שבה, ומסתבר לו שהרקבון מגיע אפילו עד השמים ו”מגודל הכאב מרב הקרץ, נפלתי רגע משמיים ארץ”. פואמת המד”ב של גורדון נועדה אם כן בראש ובראשונה ככלי לביקורת חברתית. בכל אופן, במשך זמן רב היא נשארה כמעט יחידה במינה.

שניים מהמשוררים העבריים החשובים ביותר בשנות ה-30 היו זלמן שניאור ויעקב כהן. שניהם נחשבו בתקופה שבין שנות ה-20 לשנות ה-50 למשוררים העבריים החשובים ביותר לאחר ביאליק וטשרניחובסקי, אולם היום הם נשכחו לחלוטין וגם באוניברסיטאות אין מלמדים אותם יותר. ביצירת שניהם יש מקום מרכזי למוטיבים של מדע בדיוני, אם כי באופן פרדוקסלי, המוטיבים של שניהם וגישתם הכללית היא הפוכה ומנוגדת.


זלמן שניאור הושפע מאוד מיצירתו של בירון ובעיקר משירו הנזכר “Darkness”. ביצירותיו השיריות הוא מתאר מצד אחד את מאבקו של האדם בכוחות הטבע, מאבק ממנו הוא יוצא כמנצח וכשליט. מצד שני ממשיך שניאור ומתאר בשירתו חזון מקפיא דם של חורבן המין האנושי. כך למשל קטע משירו “חזון הבריאה”:

“…ונלחצו כולם בבתים
וחיו בלי גיל ואנכה
כאילו התכוצה הארץ
ואין עוד לשבת ברוחה
ועברו הדורות בחפזה
ובלעם הנצח בצמא
והלך ורפה וילכו
בני האדם על פני האדמה
וגועו מחוסר אור שמש
בחומות העיר האטומות
ועזבו אחריהם רק שלדים
וחורבות של כלאים עגומות
וברננת תחיה רוממה
ונקמה למתים הרעים
יתפרצו אז כוחות הארץ
מתחת ערימות הסלעים
יתפרצו כמנצחים גאיונים
בארץ יערים ענקיים
בדיהם יחבקו מלא תבל
וראשם יפלח שחקים
ותמיד יספרו היערים
בלחישת-הוד קדושה וטהורה
על אודות ננסים שהיו
ומתו בעוון שינאתם אורה…”

פואמה זאת נראית מודרנית מאוד היום מבחינת נושאה ה”אקולוגי”, אבל נכתבה עוד ב-1910. הפואמה ממשיכה ומתארת את ניצחון הטבע על מעשה ידי האדם. שניאור המשיך וחיבר פואמות נוספות על החורבן הצפוי למין האנושי, שהידועה בהם היא “ימי הביניים המתקרבים” (1912), שבה תיאר מלחמה איומה המשמידה את המין האנושי. בפואמה “האחרון” שניאור חוזר לנושא של בירון ומתאר עולם הקופא בתקופת קרח חדשה. בשיר יש תיאור חי כיצד האסקימואים עוברים במזחלותיהם על הקרח לכרתים ולסיציליה. הקרח משמיד לבסוף את התרבות והמין האנושי ונותר רק אדם אחד, שהפואמה מסיימת בתיאור גויעתו האיטית בקור. שניאור היה אם כך פסימיסט, שיצירתו השירית מתמקדת בתיאור העתיד השחור הצפוי למין האנושי, ובפואמה אחרי פואמה המציא סוף שונה ומקפיא דם יותר מקודמו עבור המין האנושי האומלל.

לעומתו, יעקב כהן היה אופטימיסט שהנושא המרכזי ביצירתו הוא רעיון חיי האלמוות אותם ישיג לבסוף המין האנושי. הוא כתב אפוס שלם בפרוזה שירית בשם “אריאל”, שבו תיאר את מסעותיו של “נביא” המטיף לרעיון חיי האלמוות, אותם יכול כל אחד להשיג. בדרכו הנביא נתקל בלעג ובזלזול, אך חזונו משתלט לבסוף על המין האנושי, שאכן מוצא לבסוף את האלמוות באמצעות המדע ויוצא לכבוש את הכוכבים. יש דימיון מסוים בין התורה של האלמוות לה מטיף אריאל באפוס זה ובין הכת של ה-Physical Immortality, אך האפוס של כהן נכתב בשנות ה-20, הרבה לפני שמישהו חלם על האידיאולוגיה אותה מפיצה כת זאת כיום.

כהן המשיך לדון בנושא האלמות ביצירות אחרות כמו “עוף החול”, ובעיקר במחזה “בלוז” שהוא לדעתי אחד ממעט יצירות המד”ב החשובות בשפה העברית. המחזה מבוסס על אגדה תלמודית על עיר של בני אלמוות, לוז, בה אין איש מת לעולם. המחזה מתאר כיצד איש קצר-ימים מתרבותנו מגלה את עיר בני האלמוות שבה אין לעולם שינוי, ומציע לאנשיה את החידושים של העולם הרחב. בין בני העיר נפתח ויכוח עקרוני האם לפתוח עצמם לעולם הרחב וחידושיו, וכך לפתוח עצמם גם לסבל ולאימה שהם  גורלו של האדם המודרני, אך גם לדינמיות ולעושר של הקידמה – או האם לשמור על השקט, השלווה והסטאטיות של חיי האלמוות, נסתרים מפני העולם המודרני. הפיתרון הניתן במחזה הוא של פתיחת העיר לפני העולם המודרני, ובתמורה נתינת חיי האלמוות לכלל המין האנושי, דבר שבו רואה כהן את הפתרון לכל חוליי העולם המודרני.

כהן ושניאור הם כמעט יחידים בתקופתם מבחינת מרכזיות מוטיבים של מדע בידיוני. אחריהם קמו שני משוררים בולטים ביותר, שלמדע בדיוני יש חשיבות רבה ביצירתם, ובכך הם יוצאי דופן בשירה העברית המודרנית. אלו הם נתן אלתרמן, שחיבר מחזה של מדע בדיוני בשם “משפט פיתגורס” על מחשב אינטיליגנטי שמנסה להבין את ערכיו של האדם, ודויד אבידן, אשר יצר בכתביו אידיאולוגיה שלמה של מדע בידיוני, ואף ביים סרט מדע בדיוני בשם “שדר מן העתיד”. אלמנטים שונים של מדע בדיוני נמצאים בשירי אבידן, בעיקר אלו שמשנות השבעים והשמונים.

כדאי לציין שעורך ומבקר השירה החשוב גבריאל מוקד גילה בתקופה מסויימת עניין רב במד”ב, וכתב מאמר חשוב בנושא. כך גם המשורר והמבקר אורציון ברתנא. למרות זאת, לא ניתן למצוא אלמנטים של מד”ב ביצירותיהם הפואטיות. המשורר אורי ברנשטיין הוא חובב מד”ב והיה עורך המד”ב של עם עובד, אך גם הוא אינו עוסק בנושאים כאלה כלל ביצירתו השירית.

בכל זאת ניתן למצוא כמה וכמה משוררים נוספים בשירה העברית שביצירותיהם יש אלמנטים מדעיים ומד”ביים, ונזכיר אותם כאן בקצרה. המשורר בנימין גלאי חיבר בזמנו כמה שירים העוסקים בקוסמוס. אלמנטים מדעיים-בדיוניים שונים יש בשירתה של המשוררת מאיה בז’ראנו, שבשלב מסויים גילתה עניין בנושאים מדעיים. דמות בולטת בתחום הוא שלמה שובל. ספרו “במדינות השמיים” (הקיבוץ המאוחד, 1998) הוא קובץ קטעי פרוזה שירית קצרים על נושאי מד”ב, שנראים כרעיונות לסיפורים קצרים, ובעצם הקיצור שבהם משאירים את הקורא עם טעם של עוד. ספר שירה נוסף של שובל פורסם תחת השם “למה העב”מים טסים בדרך כלל בשלשות ומדוע החיזרים לא אוהבים להצטלם” (כרמל, 2000), המרכז את רשמיו של חיזר בכדור הארץ, שכוללים קטעי שירה והומור רבים.

ניתן למצוא אלמנטים של מד”ב בשירתו של המדען המשורר אבנר טריינין, שחיבר שירים על מדענים קדומים כמו ליאונרדו דה וינצ’י, וישנה בשירתו התיחסויות לעולמות מקבילים. אלמנטים כאלה ניתן למצוא פה ושם ביצירות של משוררים אחרים שעסקו במדע כמו דן פגיס וצבי עצמון (מדען במקצועו) אך שום דבר חשוב באמת. ניתן להזכיר את רחל חלפי שברבים משיריה יש התייחסות לאלמנטים מדעיים וגם מדעיים-בדיוניים, לצד אלמנטים פנטסטיים, כפי שאפשר לראות במחזור השירה הידוע שלה על מכשפות. בין המשוררים החיים, ניכרים מאד אלמנטים של מד”ב אצל המשורר מקבוצת עמדה עמוס אדלהייט, שפירסם כמה וכמה שירים ממין זה, וגם מעין סיפור מד”ב שירי בכתב העת “עכשיו”.

המשורר אשר רייך פירסם קובץ שירים ופואמות בשם “עתיד דומם” (הוצאת קשב 2003). זהו קובץ שירים אפוקליפטיים ומדעיים-בדיוניים הכוללים שירי יומן מסע בגלקסיות, מעין דיווחים בין-כוכביים. רייך הרבה לכתוב שירים על נושאים מדעיים-בדיוניים שונים, כמו מפגשים עם חיזרים, שהתפרסמו במגזינים ספרותיים שונים, וחלקם כונסו בספר זה. יצא גם לאור ספר השירים של הביולוג נעם להב “אהבת נוודי היקום” (חלונות 2002); קובץ שירים שעוסק במסתרי היקום והעושה שימוש במוטיבים מד”ביים מרובים.

על אף כל זאת, באופן כללי אין לומר שז’אנר המדע הבדיוני השאיר באמת את חותמו על השירה העברית, ואנחנו עדיין מחכים למשורר הגדול הבא של המדע הבדיוני בעברית.

.ראו גם :

מאמר על דוד אבידן “האיש שבא מהעתיד”

מאמר על פילקים פזמוני מדע בדיוני

מאמר על הפילקים בישראל

שירה מדעית בדיונית בויקיפדיה

הסופרת סוזט אלגין על שירת מדע בדיוני

אירגון משוררי המדע הבדיוני בארה”ב

3 תגובות

  1. מאמר יפה. ממליץ על ספרו האחרון של שלמה שובל הנזכר כאן- “בחצי ימי האדמה”,
    מעין הרהורים פילוסופיים והתבוננות במין האנושי דרך פרספקטיבה רחוקה של חייזרים,
    הגיגים פיוטיים, מעין שירה בפרוזת מדע בדיוני.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × ארבע =