מיכל זכריה מנתחת שיר של המשורר הטרנס הומניסטי עודד כרמלי
בְּלִי שָׁדַיִם
מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ
נִרְאֶה אוֹתָךְ
בְּלִי שָׁדַיִם
מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ
נִרְאֶה אוֹתָךְ
מָה כְּבָר נִרְאֶה
בְּלִי שָׁדַיִם
מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ
נִרְאֶה אוֹתָךְ
מָה כְּבָר נִרְאֶה
לָךְ שֶׁנִרְאֶה
בְּלִי שָׁדַיִם
מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ
נִרְאֶה אוֹתָךְ
מָה כְּבָר נִרְאֶה
לָךְ שֶׁנִרְאֶה
לָךְ
בְּלִי שָׁדַיִם
מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ
נִרְאֶה אוֹתָךְ
(הופיע בגליון השני של כתב העת “הבה להבא” (גליון 00002 חורף 2013).
הזהות השירית הטרנס הומניסטית
מאת מיכל זכריה
יש לי שָׁדַיִם. אם תביטו בהם דרך מיקרוסקופ, עדיין תראו את החומרים שעושים אותי לאישה. אם תביטו בהם דרך טלסקופ, לא תראו אותם, אבל לא תראו גם אותי.
עודד כרמלי מציע אפשרות שלישית בשירו שפורסם בגליון 00002 של כתב העת הבה להבא: בְּלִי שָׁדַיִם / מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ / נִרְאֶה אוֹתָךְ
נקודת המבט שמציע עודד מנטרלת את השדיים, שמתפרקים לתאים מבעד לעדשת המיקרוסקופ ומתאיינים מבעד לעדשת הטלסקופ. לפיה, לראות פחות זה לראות יותר. ויתור על השדיים, שהם המאפיין המובהק של נשים וסמל המיניות והאמהוּת שלהן, מאפשר לראות את נושאת השדיים עצמה.
המשאלה שבשיר היא להשתמש בעדשה המדעית, כלומר בנקודת המבט המדעית, כדי לראות מה יש שם באמת, כשהאישה אינה אישה. על רקע האידאולוגיה הטרנסהומניסטית של הבה להבא לא מוגזם לחשוב שזוהי אינה רק משאלה למבט חדש, אלא למציאות חדשה, שבה המאפיינים המגדריים לא יתקיימו עוד.
אך זהו קוצר ראיה. השדיים, או מה שעושה אישה לאישה, או המיניות של אותה אישה, הם הרי חלק ממנה. הם אינם הסחת דעת שהיא נושאת איתה לכל מקום. נראה שהשיר מניח שמאחורי כל זוג שדיים יש משהו אחר, א-אישה, אותנטי יותר מאישה. אולי נשים הן רק גברים עם שדיים?
הרצון להיפטר מנשיות האישה מזכיר לי את מניפסט הבה להבא שהתפרסם בגליון 00001 של כתב העת: “בלאו הכי עוד 5,000,002,011 שנה תצא השמש מגדרה לבלוע את זהות המזרחי!” בשני המקרים, הפרט מתבקש לוותר על פרטנותו לטובת דרישה אוניברסלית. אך עודד אינו מבחין בין אינטרס אחיד לבין זהות אחידה. גם לו לאנושות כולה אינטרס משותף – לכבוש את החלל, להוריד את התודעות הנצחיות שלנו לדיסק און קי, לחיות לנצח – לאנושות כולה אין זהות אחת.
אפשר ואפילו הגיוני שמהפכה טרנסהומניסטית תדרוש שינוי לא רק באינטרס, אלא גם בזהות. אני מתארת לעצמי שיר אחר, שמבקש טרנספורמציה כלל-אנושית לעולם בלי גוף, או לעולם שבו כולנו יצורים א-מגדריים או רב-מגדריים – זו היתה יכולה להיות מהפכה, שהמדע הבדיוני כבר חשב עליה, שתובעת שינוי בתפישת הזהות העצמית של כל פרט ופרט באנושות. אך השיר שלפניי מבקש שינוי רק מהאישה. השיר מתריס בגוף ראשון רבים, נִרְאֶה אוֹתָךְ / בְּלִי שָׁדַיִם הוא הולך ודוחק בנמענת להענות לבקשה של הרוב הקיים כבר, מָה כְּבָר נִרְאֶה / לָךְ שֶׁנִרְאֶה / לָךְ ולבסוף מבטיח: נִרְאֶה אוֹתָךְ קבוצת הנִרְאֶה יכולה לראות את האישה רק כשהיא כבר לא אישה. כל עוד היא מתעקשת להישאר אישה, היא תמיד תהיה בבליינד ספוט שלהם.
כשהפרשנות הזו לנגד עיניי, קריאתו ההומוריסטית של עידן אפשטיין בערב השקת הגליון האחרון של הבה להבא את השיר ללא סימני ניקוד: בלי שֵדִים, נראית לי כמשלימה את השיר המקורי באופן טבעי. כדי לראות את האינדיווידואל, במקרה זה האינדיווידואלית, וכדי לרתום את האנושות כולה למטרה הטרנסהומניסטית, לא צריך להיפטר מהשָׁדַיִם, אלא מהשֵדִים שלא מאפשרים לקבוצה לראות את הפרט.
עודד כרמלי .צייר טל סלוצקר
ראו גם :
אלי אשד על אידיאולגיית הנצח של “הבא להבא”
בחזרה לעתיד :דניאל עוז על “הבא להבא “
האורות בשמי תל אביב הם כוכבים :יובל גלעד על “הבא להבא “מספר 2
ענת זכריה לא קוראת נשים
התגובה שלך מיכל היא כואבת אמנם אך גם יש בה חזון. אני מתלוצצת על נושא החזה – אך מסתבר שחזה האישה מתקשר להמשכיות להזנה של הדור הבא. הוא לא רק סמל מיני. הוא עובדה קימת של טבע ושל רגש אמיתי ומחובר לנושאו שהיא האישה. ונכון שאי אפשר לאיין את האישה כפי שאי אפשר לאיין שום דבר אחר. אי אפשר לאיין גם את השיר אליו התייחסת. כולם צריכים לחלוק אותם החיים והקריאה שלך היא קריאה לחיים ולא להפחתה של החים. כל הכבוד.