למעלה בשמי תל אביב :על “הבה להבא” 2, כתב עת, חורף 2013

מאת יובל גלעד

הנסיגה במספר הקוראים של כתבי העת הגיעה למספרים כה מדכדכים, שרבים מהם פשוט אינם נמכרים כמעט בשום מקום, מה שלא מפריע לעורכיהם הנמרצים להמשיך במלאכה, וטוב שכך. “הבה להבא” גיליון 2, שניתן להגדירו ככתב עת לספרות טרנסהומניסטית, והסבר על המונח בהמשך, מחולק חינם רק בחנות העדינה והעצמאית “סיפור פשוט” בנווה צדק. כלומר: יש לנו עניין עם עניין תל אביבי צר של מחתרת אוואנגארדית, או שמא יש לומר פוסטאוואנגרדית, בראשותו של המשורר והעיתונאי עודד כרמלי.

כרמלי העלה על ראש שמחתו את ה”טרנסהומניזם” –”גישה פילוסופית המנסה להבין ולהעריך את האפשרויות להתגבר על מגבלותינו הביולוגיות באמצעות קידמה טכנולוגית. הטרנס-הומניזם שואף להאריך את תוחלת החיים האנושית, למנוע הזדקנות, להכחיד מחלות ולשפר את האדם מבחינה פיזית, מנטלית וחברתית” (באדיבות ויקיפדיה) .רעיון יפה, לכשעצמו, השאלה היא מהו הביצוע והיישום הספרותי שלו. בגיליון הראשון הדגש היה על שירה מדעית בדיונית משהו, בהשפעה ניצחת ובלתי מתפשרת של דוד אבידן המאוחר, טרנס הומניסט מוקדם.  

הגיליון השני מטאפיסי יותר, והשירים לא רבים בו. במרכז הגיליון שני טקסטים מטאפיסיים פילוסופיים פואטיים של עודד כרמלי וחן קלינמן.

אבל ראשית כמה מילים על הגיליון כולו: על אף הרעיון המעניין והניסיוניות, הרי אין במרבית הגיליון ספרות או מחשבה חיה לבני אדם חיים וקוראי עברית, אלא ניסיון אוואנגארדי להתחבר לזרמים עולמיים, כפי שבא לידי ביטוי בהבאת מניפסט ושירים באנגלית בסיום הגיליון, כאילו אין מדובר בכתב עת עברי (ושירים מתחכמים וחלשים, נוסף לכל). יתרה מזאת, מדינת ישראל איננה קיימת בו, תל אביב איננה קיימת בו, ואפילו לא הרחוב בו גרים הכותבים. מצד אחד: חתירה לאחדות הקיום שמבטלת את הפרטים של הקיום הספיציפי, והספיציפי הוא כנראה נלוז ועלוב לדעת חברי כתב העת. ומצד שני – גאווה ויהירות גדולה נוטפת מהדפים, המעוצבים באופן עתידני על ידי “Uber Nice” “(כך במקור, כמו הUbermesche  -העל אדם של ניטשה – Uber   זה על בגרמנית). כלומר, עניין לנו עם אנשים שאין להם חפץ להיות כאן, במזרח התיכון בואכה פלשתינה, המקום קטן עליהם.

הדבר בא לידי ביטוי גם בפתיח לחוברת שנכתב על ידי כרמלי, בו הוא קובע ש”התחדשה ההיסטוריה, שוב יש סך וזמן, שוב תנועה, שוב אנחנו”, מה הכוונה? אינני חושב שהעורך יודע, אבל הוא יודע שהוא נגד המחאה החברתית פוליטית עכשווית – ממחאת הדיור ועד מחאת המשוררים של השנתיים האחרונות, תביעת זכויות סוציאליות בסיסיות לאנשים קונקרטיים כאן על פני האדמה הישראלית: “משוררי המגאפון מאשימים את כתב העת שלפניכם באסקפיזם… אבל אקטואליה אינה פוליטיקה” קובע כרמלי, ובמשוררי המגאפון הוא מתכוון למשוררים אקטיביסטים כרועי צ’יקי ארד ומתי שמואלוף. כרמלי טוען שהוא וכתב העת שלו הומניסטים לא פחות, אבל אין לו עניין במחאה חברתית אלא בחתירה לטרנסהומניזם כלל אנושי. ככלל, הטענה איננה מופרכת, וזאת זכותו להביע התנגדות לקונקרטיות המקומית ולבטא חתירה מטאפיזית- מדע בדיונית. השאלה היא הביצוע, כלומר הטקסטים ואיכותם.

טקסט שירי ראשון הוא של אמיר מנשהוף, משורר מעניין אם כי עדיין בוסרי:

כוח אדם בו/ לפתוח יום באדם/ לזרוח/ / הזמן ז כל כך / הזמן ז/ ומתמזל/ דוחף את הקירות בכוח מעניין/ שיותר נשמע מהם/ ופחות מוכר…

מצד אחד, נהייה מטאפיזית נוגעת ללב, מצד שני ביצוע בינוני למדי, מחקה את אבידן, גם בשני השירים הנוספים פרי מקלדתו.

המשורר הבא, רעואל שועלי, הוא כבר גרפומוני למדי, טרנסהומניסטי או לא:

האם חשבתם פעם על הנושאים העקרוניים? /מדי יום אנשים פתאום/ שוכחים שירים/ בכפר הנמוך/ באוויר סטטי… כן לפחד משם עצם הגשם… אף אדם/ לא חשב מעולם/ על הנושאים העקרוניים מאוד”.

אכן, חבל שאף אדם לא חשב על הנושאים העקרוניים, וטוב שהגיע מר שועלי לגאלנו.

כרמלי עצמו הינו משורר מחאה מעניין, אם כי רדוד משהו, בלשונו הרזה במודע:

שם הם בני אדם/ לא כאן הם בני אדם/ לא עם כל ה/ הדם שלהם/ עם על ה/ סדינים שלי/ לאן כל ה/ הי טק שלהם/ עכשיו?/ שם הם הי טק/ לא כאן הם הי טק

טקסט מודרניסטי אוונגרדי, שאם רוצים להיות קונקרטיים אפשר לומר שהוא מורד נגד מדינת ההייטק ישראל שעם כל המודרניות שלה עדיין נקלעת למלחמות דמים, או אם להיות פחות קונקרטיים הוא עוסק במתח בין קדמה אנושית לאלימות אנושית. שירו הבא של כרמלי קובע “נראה אותך/ בלי שדיים/ מבעד מיקרוסקופ או טלסקופ” – מעין מחאה מעניינת כנגד החצנת מיניות נשית שמרגישה עצמה נעלה בתוקף שדיה – הרי במבט מלמעלה, מהחלל, השדיים הם כלום.

כאמור, לא שירה גדולה אבל מעניינת. הבעיה היא בחוסר המורכבות הלשונית, על אף האלימות החתרנית, שמחזיקה רק בקושי את השירים.

כעת עובר הגיליון לטקסט תיאורטי מטאפיסי פואטי ארוך של כרמלי, בו הוא קורא לכתוב שירה אנליטית של משפטי טענה כמו “כסא עשוי מעץ לא/ מדיבורים על כסא” (ישראל אלירז). “המשפט האנליטי מדגיש את המובן מאליו” מציין כרמלי, וחותר לשירה שתשקף את גוף הידע האנושי בימי הקידמה. הוא חותר לאיזה מודרניזם מחודש, בניסוחים בסגנון לוגיקה פילוסופית, אבל שירה קונקרטית שכזו קיימת כבר מאות שנה, מימי היוונים ועד אהרון שבתאי של “חרא מוות”, “חמור” ושאר ספריו המוקדמים שיצאו לאור מחדש זה עתה.

אבל הבעיה איננה רק בטענות הפואטיות אלא במימוש הקונקרטי שלהן, כלומר, אם לדבר בלשון אדם , בשירים גרועים כמו השיר בפרוזה הבא:

האור החודר דרך החלון אינו האור החודר דרך החלון שביקשת שיהיה האור החודר דרך החלון; ופתחת דלת ובדקת כל חלון האם האור החודר דרך החלון אך, מכל חלון לא היה האור החודר דרך החלון…

(העסק נמשך, חסכתי מכם את ההמשך, אבל יש עודJ

הבית היה מואר אבל לא היה מואר. למרות שאמור היה להיות מואר, הוא לא היה מואר. למרות שהיו לו את כל התנאים להיות מואר…

(העסק נמשך, חסכתי מכם את ההמשך, אבל יש עוד : תפוס את המסווה עצמו בתנועה; ראה את הירוק במעופו באוויר לפני שינחת על עץ ירוק ויאבד מכל השגחה. הדומה מחפש את הדומה לו ונטמע בתוכו; גם אתה ראה את עולם הדימויים שלך

המחבר: רועי כספי. הטקסטים- חרטטנות אוואנגרדית, עם שורה יפה מדי פעם – “ראה את הירוק במעופו באוויר לפני שינחת על עץ ירוק”.

יואב עזרא הינו משורר הכותב גם ביקורות, ושירתו נעה בין שירים מופרכים חתרניים כביכול אבל חסרי עומק כמו : זכותנו לכתוב שירים גרועים/ קהל גרוע – אני גרוע יותר/ טקסט מטומטם/ אתה אל תדבר יותר מהגובה שלך/ דביל.. שהוא משעשע לכל היותר, לשירים עם נהייה מטאפיזית המעניינים לעיתים, כמו:

דמות אחת נסחפת/ ודמות אחרת נאחזת בכנף חולצתי/ אנחנו חברים/ בנהר התופת האנושי/ אבל המאבק לחיים/ מהטירוף הייתי יכול להרוג את שניהם והם יכלו/ להרוג אותי/ בנהר התופת האנושי

סוף סוף שיר בחוברת, לא מדהים אבל יפה, עם רגש, רחמנא ליצלן! לא רק ציניות והרהורי על על הקיום.

חן קלינמן.צילם תומר פלד.

כעת אנו מגיעים לטקסט ארוך של המשורר המטאפיסי חן ישראל קלינמן, המושפע מהגותו של הרב קוק, משירתו ארוכת השורות של אצ”ג, ומבטא חתירה רוחנית אל הכרה כוללת של ההוויה שהיא כולה אחד, תוך ניסיון לבטל את ההפרדות וההשוואות שעורכים בני האדם. יש יופי בחתירה מטאפיזית בעידן כה חומרני, ולקלינמן ברק לשוני ויכולת להמריא בשורות יפות ביותר. אבל מצד שני יש בשיריו ובטקסטים המטאפיזיים שלו אמירות בנאליות על גבול העידן החדש. אדגים. אם אינני טועה הטקסט לקוח מתוך “ילידית של הקיים” ספרו השלישי של המשורר:

האמונה בקיום האפשרויות כולן מלמדת אותנו כי גם מה שאנו מכנים ומרגישים אותו כהשגור והמוכרח, כלומר הקיום בפועל שלנו – אינו כזה. לכל היותר ראוי להתייחס אל הקיום בפועל שלנו כאל עניין טכני… שאלותיו ותמיהותיו הראשתיות של האדם כמו מה אני, היכן אני ומה הוא המקום הזה שבו אני, הן לא רק ביטוי של יציאת תודעת האדם אל לימבו קיומה לנוכח השתתפותה הבלתי נתפסת בקיום, אינה רק חריגה מוזרה ומופשטת, תמיהה על חומר בלתי בקיע העומדת לעצמה בממד-החריגה-ממסלול- הקיים, מן הטבע. שאלות ותמיהות אלה הן גם ביטוי ליציאה אל הוויה נוספת… מתוכה דוברת התודעה

מה אומר המשורר? הוא אומר שהמציאות הקונקרטית הנראית לנו יכולה להיות ובעצם הינה יותר מהנראה, ויש צורך בהזרה כדי להתבונן מחדש בדברים. התודעה היא אפשרות להגיע אל הוויה נוספת להוויה הקיימת. אבל שירה איננה פילוסופיה ו”תמיהה על חומר בלתי בקיע” או “יציאת תודעת האדם מתוך לימבו קיומה” הינם צירופים יפים ומעניינים, מטאפיזיים, שירה טובה.

מצד שני, כאמור, ישנו הבנאלי על גבול העידן החדש:

לחשוב ולהרגיש בגדולות זו איננה משאלת לב אקטיבית שחורגת מגבולות הרגיל. אחת מתכונות הרגש הבסיסיות שלנו היא ללכת בגדולות… לחוות אושר פירושו להיות בהווית אושר מלאה ומוחלטת, גם אם מדובר באושרים קטנים, יומיומיים….  הכול קיים. לכן לא ניתן לאיין דבר. שלילת דבר מה כשקר או טעות או שלילה אקטיבית של ממש – אינן מאיינות את קיומו… מטיבה של הארה שהיא מנהירה את כוליות הווית האדם…

אמנם אין זה הוגן לנתק את המשפטים מרצפיהם, אבל שורות אלה מדגימות את ההליכה על גבול העידן החדש. אלה שורות בנאליות, שרק שורות שכנות בעלות ניצוץ לשוני מצליחות “להחביא” אותן. גם התובנות אינן חדשות: הכול אחד הינה טענה בודהיסטית ותיקה, היטיב לנסח אותה נגרג’ונה, וטענות כמו “הבריחה המתמדת אל המולת החיים מבטאת אי אמונה בחיים” של קלינמן, אינן אלא טענות יפות שניסח קירקגור בכתביו.

לכן, בצד היופי, יש כאן לא מעט שורות לניקוש.

הענווה היסודית ביותר אינה נובעת מהרגשת הקוטן אל מול ההוויה כולה, כי אם מן ההרגשה שההוויה כולה ענוותנית ובתוכה אנו.

זהו מכתם יפה, אבל בו זמנית מבטא את הבעייתיות בחתירת המשורר אל כלילת הכול בשירתו – מעט יהירות מתגנבת לה אל הצניעות שבמבטו של היחיד אל היקום, במבט התודעה אל האינסוף. ומוטב לו שינקש אותה המשורר פן תבלע את שירתו כולה.

אבל בכל מקרה מדובר בספרות מעניינת, מה שאי אפשר לומר על שירי יונדב פרידמן, מעין אפיגון כרמלי כפי שכל עורך כתב עת אוהב לגדל אפיגונים של עצמו:

עכברושים גבוליים, / מתרחשים בפרוזדור,/ החלונות מסתגרים,/ להוטים מכפור,/ כסות פרעושים,/ מתגרדת בדיבור/ שבלי העפעפיים/ מוכשרים להשחיר/ Bitten necks, we woke

אני מחבב חתרנות, מחבב מחאה, מחבב אוונגרדיות. אבל עצם המחאה עוד לא מאפשרת טקסטים סתמיים כמו זה, כפי שכרמלי ממהר לתקוף טקסטים אקטיביסטיים שטחיים פוליטיים המוותרים על האסתטיקה לטובת האתיקה.

מכאן עובר הגליון לכמה עשרות עמודים באנגלית. כאן אהיה ציוני, ואקבע שפרט לעובדה שמדובר בטקסטים ומניפסטים סוג ב, הרי מקומם לא יכירם בכתב עת עברי.

לסיכום ניתן לומר שמדובר בכתב עת נסיוני, שנסיונו לא עולה יפה. למעשה הגיליון השני פחות טוב מהראשון, בו היו קטעי שיר לא מעטים שהיו טובים למדי. יש מקום להערכה על האומץ לחפש משהו חדש במדינה אולטרה שמרנית בעידן היפר קפיטליסטי, אבל נדרשת יותר העמקה בטקסטים, בוודאי אם מבקשים להיתלות באילנות הגבוהים של עידן המודרניזם וליצור מעין “גל חדש של מודרניזם” אליו שואף עורך כתב העת.

וראו עוד על הבה להבא:

מניפסט כתב העת

אליעז סגל נגד המגזין

אלי אשד על אידיאולוגיית הנצח של הבה להבא

 מופע ההשקה של הבה להבא 2

אלי אשד על הטרנסהומניזם

 Flyer

 

 

 

13 תגובות

  1. פסקה חמישית בסוף צ”ל לבטא כמובן.. עד שיתוקן אצל המערכת. צריך גם להקטין את תמונת מנשהוף שטיפס על שירו הוא…

    ומומלץ בכל זאת להיכנס לגיליון הראשון שלדעתי פתוח ברשת, או שהיה לפחות. היו שם לא מעט שירים מעניינים.
    אבל ככלל כתב עת עברי, גם אם מחובר לזרמים בינלאומיים מעניינים, חייב למצוא איזה זיקה מקומית, או לפחות לשונית, אחרת כבר עדיף שיכתב ויפורסם באנגלית ודי.

  2. אין לי בעיה עם ביקורת שלילית, אפילו לא עם ביקורת עילגת, אבל לכתוב שהגיליון מחולק אך ורק בחנות “סיפור פשוט”, ועוד להסיק מכך שמדובר ב”עניין תל אביבי צר של מחתרת אוואנגארדית”? מר יובל גלעד (מה שזה לא אומר), הָבָה לְהַבָּא מופץ ברחבי הארץ ובמרחבי השמיים ב-5,200 עותקים, מה שהופך אותו למגזין לשירה הנפוץ בישראל. קצת יותר מפוסט מסליד בבלוג “יקום עילגות”

    • למר כרמלי שלום –
      ראשית, הישות המקומית הזעירה י, גלעד מבקשת את סליחתו של הענק המקומי שראשו בשמיים.
      לגבי התיקון העובדתי – הוטעיתי, אתה מוזמן לכתוב היכן מחולק כתב העת בנוסף, וכל הכבוד
      על עובדת היותו מחולק חינם.
      שלישית – למרות היומרות הגדולות, ישנם כמה כתבי עת (“עמדה”, “הבה להבא”, “דחק”) שהינם כולם צאצאי “עכשיו”, ירצו או לא ירצו, כלומר צאצאי הרוח המודרניסטית התל אביבית הגדולה שנשבה כאן בשנות השישים. האדם העליון כרמלי הינו ממשיכו של אבידן בזיקתו לעל בדיוני וטרנסהומניסטי, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר, לצערי, בויכוח פנים תל אביבי כפי שבא לידי ביטוי בערב שאירגן לאחרונה מר מוקד בהשתתפות עורכי כתבי העת הנ”ל. האשמה איננה כלל וכלל באסכולה המדוברת, אלא בתרבות ישראלית קרתנית וחומרנית עד מוות. עם זאת – יש מקום לשים לב להצטמצמות למרחב שבין שנקין לנווה צדק, שוודאי וודאי משתקף בכתב עת זה. כמו גם חוסר הרצון המובהק להיות כאן, בבית קפה בתל אביב, אלא במרחבי היקום כולו. וגם זאת לא בושה ולא אסון, אם הדברים היו מלווים במידת הצניעות הנדרשת. כפי שקיימת, למשל, בשירתו המדעית בדיונית של מר ע. אדלהייט.
      כתבי עת שנמכרים במחיר מלא, ואני יודע את הדבר בוודאות, נמכרים בעשרות עותקים בודדים. אם מחולק חינם – כל הכבוד, אבל אינני בטוח שמנוחתו של הקדוש ברוך הוא ממש נטרדת, גם אם יוצרי כתב העת מתכננים לחיות לנצח.
      ועדיין – מומלץ לקרוא, גם את הגיליון הזה וגם את הקודם, אפילו אם אינם אנשי על אלא סתם ישראלים מזיעים בתור לפלאפל (להיזהר בחום, הרטבים עלולים להיות מקולקלים).

  3. נציין שמר גלעד שלח לי כמה וכמה גרסאות של המאמר מוגהות אבל שגיאות עדיין נופלות. . לצערנו מאחר שאנחנו עובדים באפס תקציב אין לנו מגיהים. הציבור מוזמן לשלוח לנו כספי תרומות ואז יהיה לנו כסף להגהות מקצועיות . עד אז זה מה שיש. בינתיים אתם מוזמנים להסב את תשומת לבנו לכל שגיאה והיא תתוקן ,בסופו של דבר () כאשר העורך יחזור ממכון הכושר בתל אביב לביתו).

  4. מר כרמלי נזכיר היה עורך השירה הקודם של “יקום תרבות” ואנחנו תומכים במועמדותו למועצת עיריית תל אביב כמו גם ברעיונותיו הטרנסהומניסטיים . אבל זה לא אומר שאנו תומכים בהתקפה לא מנומקת שלו כנגד ביקורת. אפשר להגיד על מר גלעד הרבה אבל הוא חשב היטב על ביקורתו ונימק את עמדותיו. במקום להעיר הערות מפגרות על “יקום עילגות” אתה מוזמן לענות לו אחד לאחד ולהסביר לו בצורה מנוומקת היטב מדוע אינו צודק. .

    • “ומוטב לו שינקש אותה המשורר פן תבלע את שירתו כולה.”

      אלי, מוכרחים לומר שמבקר שמחדיר שגיאת כתיב כה בוטה לתוך שורה כה ארכנית, זכה ביושר לתואר עילג. והשגיאה מופיעה יותר מפעם אחת, והיא לא היחידה. הקובלנות של גלעד עצמן על “הבה להבא” אינן מנומקות. הן פשוט מרובות.

      • וראו גם במאמר קודם שלואת תגובתו הגסה למישהו שהעיר לו על שגיאות.
        הנה השגיאה לנקש חוזרת אצלו שוב ושוב

        • אכן, גברת אור. צ”ל לנכש. משורש נ.כ.ש ולא נ.ק.ש (נקישה). טעות לעולם חוזרת. הניסיון לקעקע את הדברים המובאים בשם שגיאת כתיב, מעצבנת ככל שתהיה, , מעידה על יכולת הביקורת של המבוקרים, כמו גם על תרבות ה”צפיחית בדבש” הקיימת בקריית ספר שלנו, כאשר למעשה לא קיימת ביקורת, אלא רק יחסי ציבור בצורות שונות. המאמרים נכתבים מתוך דחיפות, מאחר ואני (יחד עם מר ויזן ב”דחק” ואולי עוד מישהו ששכחתי) הם היחידים שמעזים עוד לבקר פה שירה. ממש בושה. אז טעויות נוספות יחזרו, אולי, כי מאמרים נוספים כבר מחכים אצל העורך, במידה ולא יחליט לוותר על שירותיי עקב מחאתם של חמודים שונים (ונראה שלא).
          והתגובות ימשיכו להיות תוקפניות, בתגובה לתגובות לא ענייניות אחרות, צדקניות, הנטפלות לעניינים משניים ולא לדברים עצמם. מישהו רוצה להגיב על העובדה שטקסטים רבים מובאים בכתב העת באנגלית, ושכתב העת בכללותו היה צריך בכלל להופיע באנגלית ולא בעברית? לא, כנראה.

  5. מר עוז הצעיר, אני ממליץ לך לנסות לכתוב ביקורות בעצמך במקום להתנחמד ולחכות לפרסים ולנסות להעיף אותי מהאתר, כן, נופלות שגיאות כשכותבים הרבה ובהעדר זמן. העברית שלי בסדר גמור. תודה.
    אבל בתור בונוס, למשורר צעיר ונמרץ שאין לו אומץ לבקר אבל יש לו אומץ לקנטר, מצ”ב חתיכה ממסה שלי על השירה העברית הצעירה שנגנזה, אבל אני מקבל הזדמנויות נאות להעלות חלקים ממנה:

    נכנס בנו של הסופר הלאומי:

    עכשיו אנחנו עוברים למחוזות דור משוררי הפייסבוק, ולמייצג מובהק שלו – דניאל עוז, בנו של הסופר הלאומי עמוס עוז. למרבה הצער התפוח נפל מאוד רחוק מהעץ, וספרו הראשון, “חיי החול”, שיצא בהוצאת “כתר” (2010) שאיננה מוציאה כלל ספרי שירה, אבל חרגה ממנהגה ומימנה את הספר, כי אבא אמר, כנראה.
    עוז הצעיר הינו אשף יחסי ציבור, ואת פרצופו הזיפני (הנאה למדי יש להודות) אפשר לראות בכל במת שירה אפשרית, כעת גם כ”עורך השירה” של אתר “יקום תרבות”, כשהפוסט המודיע על מינויו כעורך שירה של אתר זה הינו הפוסט הפופולרי ביותר של השירה באתר – כאמור, אשפי פייסבוק הילדים האלה. על אף שכל ה”מבקרים” התייחסו לספר ביכורים קלוש זה, אפילו הם התקשו להחמיא לו.
    שירי עוז הצעיר מנסים לייצר פרספקטיבות מפתיעות ונקודות התבוננות חדשות, כפי שמצהיר המשורר אורי ברנשטיין, שמרוויח קצת נקודות אצל אבא עוז בהחמיאו לבן על עטיפת הספר. לעיתים נדירות זה מצליח, בדרך כלל נותרים רק חירטוטי מילים: “איש המחמד שלי מתחבא בארון/ דומם מאחורי שקשוק העצמות/ רק צמד מחזירי האור הצהובים/ בורקים בסקרנות להתגלות/ אשר עליה התחרטתי כל כך”. מה זה? המבקרים הנאורים אינם מבינים, ובצדק, אז ישבחו את החידתיות המפתיעה. אבל אין מאחוריה כלום, זהו עידן הסימולקרות, החירטוטים: “מה יעד עורק ראשי/ המשתרג בשגרה/ כמֵהָ מתוך לב ממוּתה / איך תסתנן הנימה/ דרך דוק וסלסול חוט הטלפון ומה/ יוליך בו נים לא נים צנום ומסוחרר/ ובמונה הפעימות עבר/ מותן ממושך…”. מה קשר הכמיהה לממותה? עבר מותן ממושך? מה זה? גרפומניה!
    חסכתי מכם את ההמשך. באות לו כל מיני מילים, אז הוא כותב אותן, הן לא מובנות אז זאת שירה – גם פאול צלאן קשה, או ציפי שטשווילי שלנו. אבל צלאן הגדול יצר שפה פואטית הרמטית מוקשה אבל הדוקה ובנויה היטב, שטשווילי (להבדיל ברמת הכישרון, כמובן) יוצרת תמונות מעניינות, בעוד עוז הצעיר פשוט מחרטט. לעוז הצעיר לא אכפת, יש לו פייסבוק, יש לו אבא מפורסם, הוא חמוד ואהיב, הוא מבין איך המערכת עובדת: “פה פרסומת פרסימוני/ כתם צלול בעור ריקני/ כמו שעה בעבר/ כמו הברכה הנוצצת/ וחבר של טיה – / שם של בן כלשהו – דבר כהה/ פאלי שדיבר בכיוון השמש…”.נו טוב, זוהי פשוט גרפומניה, עוז הצעיר רוצה לספר משהו על ריקנות הדור, אבל עושה זאת באותה השלכת מילים מאוהבת בעצמה שאופיינית לדור כולו – כתם/ כמו הברכה הנוצצת? דבר כהה פאלי שדיבר בכיוון השמש? זה לא אידיוסינקראטיות, זה כלום.
    והנה עוז הצעיר יוצא נגד האמונה, בהתאם לאתוס האשכנזי צברי קולוניאליסטי של מלך הארץ, אבל עושה זאת בילדותיות מביכה: “אני אדם מא/ מין מאו/ נן שחרית מאו/ נן ערבית// יבוא יום שבו/ ידולדלו לפני שערי הכניסה/ כרדת מסך תיאטרון…”. מאונן שחרית, אתם מבינים? עוז הצעיר חשף את האמונה – היא רק אוננות – כן, מיליארדי איש לאורך כל ההיסטוריה אוננו. איזה עומק!
    לזכותו של עוז הצעיר יאמר שהוא מבחין ברדידות דורו – “הסרט בוידאו היה רע, היה פשוט רע/ מכמה בחינות/ לדעתי לפחות/ לפחות מעורר מחלוקת/ דיברנו המון דיברנו המון המון… ופיצחנו / אפילו את צופן המין/ שפשוט ואסור לפענח” – הוא משתדל להציב מראה מול השטחיות הזאת, אבל מה לעשות שלא קרא מספיק שירה, שהוא מאוהב במילותיו, שהוא שטחי כמו דורו: “אין לי כאן אלכוהול, אין לי אופיום/ אין לי קרח לשים/ הרדימי אותי בסיפורי מעשיה/ איך כל זה קרה/ לא יהיה צורך באושר ועושר – /ארדם לפני הסוף ולא אדע/ וזה סיפור כל כך יפה/ ההתחלה” (אל תעקרי בלי הרדמה, שם השיר). הוא עוסק בילדותיות, אבל ילדותי כל כך.
    והנה המודעות לילדותיות, שם השיר: “על אודות תענוג ילדותי שלי”: “איזה יופי!/ אני שולח את השירים שלי ריקים לכתבי עת/ והם חוזרים אליי מנוקדים/ כאילו שמי לילה תשליליים שלי נתמלאו כוכבים!” – הו, באמת איזה יופי! דור מאוהב בעצמו, דור החושף אהבתו העצמית בשורות קצוצות.

  6. דניאל תודה שאמרת מה שהיה צריך להאמר.
    אישית איני רואה סיבה להתאמץ למען הדיון כיוון שלא העלה בו המחבר ולו טיעון אחד, סוציולוגי, היסטורי, תיאורטי או כפי שהיה ראוי לעשות במקרה הזה, ספרותי. בשביל להגיד על שיר שהוא גרוע ולא להסביר אין צורך ללמוד שנים רבות כל כך באוניברסיטה ציבורית ומסובסדת מכספי משלם המיסים.

    ואגב תיקונים, ההפניה לאליעז סגל “אליעז סגל נגד המגזין”. הנה ציטוט משם:
    “אבל היופי ב”הבה להבא” ובמניפסטים שהוציאו מייסדיו עודד כרמלי, רעואל שועלי ואחרים הוא שעל בסיס רעיון העיוועים הזה וקרובי משפחתו הם בונים מאחזון תרבותי מעניין, תוסס, חתרני והומוריסטי, הבה להבא מלא בפניני תרבות שירים, מאמרים, הרהורים ועוד. על כולם נחה רוח אינטיליגנטית ויצירתית להפליא.”

    ברכות ותודה על הביקורת, מה שהיא לא תהיה

  7. אינני מתנגד לטענות שיש להסביר מדוע שיר הוא גרוע. אני תומך בהן. עבודת ביקורת נאמנה אינה זאת שבה המבקר מצהיר ששיר הוא גרוע ,אלא כזאת שמסבירה מדוע ואיך הוא גרוע. או טוב. מאידך תשובה ראויה לביקורת אינה בהערות מטומטמות על “יקום עילגות ” אלא פשוט בתשובה מנומקת היטב מדוע השיר הוא כן טוב ומדוע המבקר טועה.

  8. אני מצר על ההתקפה על עורך השירה של “יקום תרבות ” דניאל עוז שפורסמה למעלה. עם זאת כאן ב”יקום תרבות ” אנו ,בניגוד מוחלט לנציגי ונציגות קבוצות קיצוניות שונות הפעילות בתקשורת כמו פמיניסטיות הנאבקות במין הגברי , קומוניסטים, נציגי “הזהות המזרחית ,דתיים ,חרדים ,וכו’ אחים גדולים/אמהות גדולות שכולם/ן תומכים/ות במשטרת מחשבה ובאלימות מילולית ופיזית כנגד כל מי שאינו חושב בדיוק כמוהם/ן, אנו תומכים בחופש הדיבור הכולל גם התקפות אישיות כל זמן שאין בו לשון הרע ונשמרים כללי דיבור מנומס ללא ניבולי פה. התקפות מותרות כאן גם כנגד אנשי האתר אבל הקפידו לשמור על כללי ויכוח.

  9. מסכים שצריך לנמק. סקירת כתב עת איננה סקירת ספר, אז לפעמים הדברים אינם ממוקדים מספיק. לגבי מר שועלי אולי החמרתי בהכללתי, אז הנה ניסיון להיות יותר קונקרטי:
    האם חשבתם פעם על הנושאים העקרוניים? /מדי יום אנשים פתאום/ שוכחים שירים/ בכפר הנמוך/ באוויר סטטי… כן לפחד משם עצם הגשם… אף אדם/ לא חשב מעולם/ על הנושאים העקרוניים מאוד”.

    שירה איננה פילוסופיה. עם זאת יש מקום וברוך הניסיון של ח. קלינמן ומר כרמלי, שדעתי על שירתם איננה שלילית כלל וכלל, (פשוט מה שאיננו המלצה גורפת נחשב כיום לקטילה טוטלית) להמריא מעט מעל הסכסוך המזרח תיכוני, קשיי הפרנסה, וכו’ – אל מימד מטאפיזי. אבל עדיין, שירה איננה פילוסופיה, היא עשייה במילים, ושירה נמדדת במילים שנבחרו, ובעיקר בצירופים שנעשו עם המילים.
    צירוף כמו “האם חשבתם פעם על הנושאים העקרוניים?” הוא מסוכן לשיר, אם כי לא פסול. ההכללה רומזת לדעתי לאטימות וגסות הרוח של היומיום שאיננו ממריא למחשבות על הקיום והבריאה. עם זאת עמדת ההתרסה איננה מעמיקה מספיק, הדובר מכתיר עצמו כמי שכן “חושב על הנושאים העקרוניים” ובכך מתנשא (אפשר ללמוד הרבה מביאליק, ממנו למד ויזלטיר, איך להעמיד נקודת מוצא של נביא זעם מתריס אמינה, ואף ביקורתית גם כלפי המתריס עצמו).(עוד מי שמצליח לכתוב טקסטים פילוסופיים מוצלחים בדרך כלל הינו פיליפ רוזנאו,שרשימה שלי על ספרו אמורה להופיע בגיליון “עיתון 77” שאחרי הגיליון הבא, אפרופו קשיי כתב עת)
    מדי יום אנשים פתאום/ שוכחים שירים/ בכפר הנמוך/ באוויר סטטי: שירה כמייצגת הנשגב, ואני לא בטוח שהתיאור שלה ככזאת בלבד הינו תיאור מדויק, ואנשים אינם “שוכחים שירים” אלא שירה פשוט איננה מעניינת כמעט איש, למרבה הצער. “הכפר הנמוך” הוא הכפר הגלובלי, אני מניח, אבל “לפחד משם עצם גשם” המופיע בהמשך הינה רגרסיה לתחום הארס פואטי והעיסוק בשפה, כאשר יש כאן יותר מדי התנכרות לאדם הקורא: לא רק שהוא סופג (בצדק) מחאה על היותו ארצי ובלתי תוהה על הקיום ואינסוף הכוכבים, הוא גם אינו תוהה על השפה. בריחה לשפה ולארס פואטיקה הינה תחבולה שירית מסוכנת, ויתור על עולם. מה, אנשים לא נהנים מגשם? אולי, ויש כאן פוטנציאל, אבל היה צריך אז לפתח את התמונה ולא להשתבלל בארספואטיקה.
    שורת הסיום – אף אדם/ לא חשב מעולם/ על הנושאים העקרוניים מאוד – היא כבר יהירות ריקה, צר לי, אנדריי טרקובסקי הבמאי הדגול חשב על הדברים, ואני בטוח שלא היה היחיד. זאת הכללה לא אמינה, מכלילה מדי, שאיננה נותנת תמונה לקורא, כלומר איננה תופסת את דמיונו, במידה רבה כמו הטקסט הארספואטי הארוך, המסה של מר כרמלי שעומדת במרכז הגיליון.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − שלוש עשרה =