יש משהו קוסם בגותיקה ובמיסטיקה של מדינות הדרום החשוכות בארה”ב. אם זה בסרטים כמו “לִבו של אנג’ל”, שמתרחש בלואיזיאנה, “חצות בגן הטוב והרע”, בסוואנה ג’ורג’יה, או בסדרה המהפנטת “קרניבל” שחוצה אותן: יצרים, פגאניות, בורות, גילוי עריות, פיגור סביבתי, רוע טהור, דמויות גרוטסקיות, וודו, כוח אלוהי וגאולה.
לכן כשנפל לידי הממתק הדרומי של פלאנרי אוקונור “כל מה שעולה מתכנס”, שהוסיף גם נדבך של ספרות-עילית – הו, לורד, העונג היה לקתרסיס.
“כל מה שעולה מתכנס” הוא קובץ בן תשעה סיפורים שהתפרסם לראשונה ב-1965, לאחר מותה של המחברת, בגיל 39. אוקונור, ילידת המקום, משרטטת את חיי הדרום ברשעות מאופקת של אם מנזר, ובממזריות של מטיף, אבל דווקא לליברלים ולינקים אינטלקטואלים – שהקורא רגיל לדבוק בעמדותיהם – היא שומרת את התיעוב.
לאורכו של כל אחד מתשעת הסיפורים מערערת אוקונור את תפיסת עולמם של גיבוריה בתהליך מבחיל וקומי כאחד. לדידה, אנשים אלו יכולים לפגוש בחסד אלוהי רק כשהוא מנקב את לבם למוות, ולכן, ברוב המקרים, זה באמת גם המוצא שהיא מותירה להם.
הסיפור הראשון שעל שמו קרוי הספר הוא יצירה מופתית מפתיעה, מעין קפסולה המרכזת את סגנונה, טכניקת הכתיבה והשקפת עולמה. אתאר רק אותו ואזכיר עוד סיפור אחד, כדי לא לקלקל את הנאת הקריאה משאר הסיפורים שמהווים וריאציות, הרחבה ושכלול של אותו נושא.
לאורך תשעה עמודים מתוארת נסיעת אוטובוס מצמררת אחת. על האוטובוס ג’וליאן, שמלווה את אמו לחוג הרזיה בימק”א, כמה נוסעים אקראיים, ואנחנו כמובן.
בכל יום רביעי ג’וליאן חורק שיניים ומתלווה לאמו. האם, דמות קרתנית, חובשת כובע קטיפה מחריד (היא מתלבטת אם עשתה בשכל כשרכשה כובע כה יוקרתי), מתעקשת להבדיל עצמה מהסביבה (“רוב האנשים שם לא מסוגנו אבל אני יודעת להיות חביבה לכולם”), נרתעת מהשחורים (“מאז האינטגרציה היא אינה מוכנה לנסוע לבד”), ובאופן כללי מביכה את ג’וליאן, משכיל עגמומי המסתובב כקדוש מעונה (“היה לו קל בהרבה להשלים עם גורלו אילו היתה אנוכית”).
מהרגע שהם עולים לאוטובוס ועד שהם יורדים ממנו אנו חווים מסכת משטמה ועינויים. תחושתו הקשה לנוכח הקיום העלוב של נוסעי האוטובוס ושל אמו התובענית מלווה בתיאורים דחוסים, מעיקים ומשעשעים כאחד.
“תחשוב מה היה קורה אם היינו חצי לבנים. בטח היו לנו רגשות מעורבים”.
“יש לי רגשות מעורבים כרגע”, נאנק.
אנחנו מזדהים עם הגיבור כי אנו מכירים את המבט הזה – מול הורים מביכים, מול סיטואציות “נחותות” שאנו נקלעים אליהן וחייבים להגיב ובאופן מסוים להפוך חלק ממשהו שאנו סולדים ממנו.
מול תגובותיה הסטראוטיפיות לנוסעים השחורים באוטובוס הוא מדמיין איך ילמדה לקח ויביא לה רופא כושי כשתחלה. הוא אפילו מבקש גפרורים מכושי גם כשאין לו סיגריה, ובעיקר שמח שאמו מעווה פנים כשכושית מתיישבת לידו.
אבל משהו קורה בנסיעה. לאט לאט ובתחכום סמוי אוקונור ממירה את מבטנו עד שאנו מגלים שאנו יושבים מצדו השני של הגיבור, בבעתה, יד ביד עם האם.
הסצנה שבה אישה שחורה עולה לאוטובוס עם כובע דומה לשלה מצמררת. שמחתו לאיד, ההקנטה והרוע (“פניו ניצתו פתאום באושר. מי היה מאמין שהגורל ינחית על אמו לקח כזה”) – מהפכים קרביים ומקרבים אותנו אל האם.
התנהגותה מביכה אותו, אולם מבוכתו שלו היא שורש הרע. יותר מהבורות, פלאנרי מתנגדת לדמה-נאורות. ג’וליאן רוצה “לשוחח על אמנות עם כושי” אבל מכל הסיבות הכי לא נאורות, כדי להוכיח את אמו על שמרנותה.
לפני הכל, לפני “החינוך”, מתבקשת המסקנה, היה בנאדם מול ההורה שלך.
הסיפור מסתיים באופן שומט לסת ומכמיר לב: בתחנה האחרונה שבה הם יורדים, האם מתעקשת להעניק מטבע לילד שחור (“היא חשבה שכושים קטנים, ככלל, חמודים יותר מילדים לבנים קטנים”), אמו של הילד זועמת על גבהות הלב וחובטת בה. ג’וליאן, שבמקום לדאוג לאמו החבולה, כועס על התנהגותה, מוכיח אותה באופן אכזרי על שלא הקשיבה לו, ומגלה כמה דקות אחר כך ששטף דם גרם למותה. בחסכנות ובאיפוק מותירה פלאנרי את גיבורנו שבריר שנייה לפני שהוא נכנס אל עולם של אשמה ושל צער.
“אפשר לחשוב על החסד הקשוח בסיפוריה של אוקונור כמעשה של הטבלה-הטבעה. המטביל האוקונורי אינו מחלץ את המוטבלים מן המערבולת המשתוללת במעמקיו של אגן ההטבלה”, כותב עודד וולקשטיין באחרית דבר (מרתקת לכשעצמה).
ואכן, הסופרת אינה מעוניינת בגיבורים מכים על חטא, די לה בכך שהקורא ייווכח בעונשם, שאולי הוא יבין את התבנית האוטומטית שבה הוא שרוי, את רגשותיו הקמאיים, את סתירותיו.
הצביעות מוציאה אותה מדעתה, ויותר מזה האנשים שמרוצים מעצמם, שבעי הרצון שטופחים לעצמם על השכם משום נאורותם ונדיבותם – אלו בדיוק האנשים שאותם היא מעלה על המוקד בניגוד לגנבים, לחלכאים ולבורים – אותם, איכשהו, היא מבינה.
ביטוי להשקפה זו אפשר לראות ביתר זיקוק בסיפור השישי “הפיסחים יהיו ראשונים”, כשעובד סוציאלי עסוק כולו בעשיית הטוב ומזניח את בנו בשעה שהוא מנסה לגאול נער זר מחיי עבריינות. הוא מכניסו לביתו ומנסה להעניק לו בית אוהב ויציב, בשעה שהנער כפוי טובה ומתנכל לו. המחברת אינה באה בטענות לנער האותנטי משום שהוא חש בצדקנות ומסרב לנתינה השקרית שאכן נחשפת מיד, שכשמשהו נגנב והחשד נופל עליו מיד.
כל כך יפה שמכנים את מקבץ מדינות הדרום בשם “חגורת התנ”ך”, אוקונור משתמשת בחגורה זו כדי להצליף פסוקי יום הדין על עכוזם הטועה של גיבוריה. ואין נחמה. מומלץ בחום גיהינום.
“כל מה שעולה מתכנס”, פלאנרי אוקונור. (2012). תרגום: ליה נירגד. הוצאת מחברות לספרות.
אור ארנסט, מחברת “אי שקט”, הוצאת כרמל. ספרה השני “נמס” עתיד לראות אור בקרוב.
יכולים לפגוש בחסד אלוהי רק כשהוא מנקב את לבם למוות” – רשימה כתובה יפה.
לאוקונור חמלה סכינית, אכזריות חומלת.
רק אי אפשר לכתוב על הדרום האמריקני ועל אוקונור בלי להזכיר את פוקנר.
אכן הרשימה רזה וסוקרת רק סיפור אחד מתוך הספר כולו ואפילו לא נוגעת ביצירתה המורחבת של אוקונור.
יהיה נחמד לקרוא רשימה מורחבת שמתמקדת בסופרי הדרום מהקלאסי לעכשווי, ואולי אף להרחיק למיד ווסט הנפלא :>
טוב, אני הולכת לקנות את הספר!
בתחילה רציתי לרוץ ולקנות את הספר אחכ החלטתי שנמאס לי להתעלל בעצמי, אין לי אומץ לקרוא את הטירלול הזה
שרון, העלילות מינוריות ואנושיות ויש הרבה הומור.
לטעמי כדאי לקרוא גם ספרות שלא עושה נעים בגב. לשיקולך הנוסף :>
אוקיי השתכנעתי אנסה למצוא אותו בעיברית.
[…] שלי ביקום תרבות: "כל מה שעולה מתכנס", פלאנרי אוקונור ביקורת שלי באנטייטלד: "רק ילדים", […]
עברו שנתיים ושכחתי שהשתכנעתי והחלטתי שאין , אין , לא רוצה לקרוא זוועות מצערות שכאלו, מספיק לי הרגשי אשמה של חוסר כבוד להורי בכדי שיהיה לי אומץ לשבת ליד האם ולהתבונן בפני בנה האטום.
ועכשיו, שרון, כשעברו עוד שנתיים מהחלטתך האחרונה? :>