ציור מהמאה ה-18 של בניית המשכן.
אודליה גולדרט יוצרת רב תחומית עוסקת באופן קבוע בקריאה ובהרהורים על פרשת השבוע בתורה.והנה דיון שלה על ” פרשת תרומה ” בספר “שמות” .פרש מתחילה בפרק כ”ה פסוק א ומסתיימת בפרק כ”ז פסוק יט. הפרשה עוסקת בהוראות לבניית המשכן וכליו.אך מה הם משמעויות המשכן עבורנו כיום ?
תרומה בונה אמונה.
מאת אודליה גולדרט
הזמן – מיד לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני.
המקום- המדבר.
הנוכחים- משה ואלוהים.
בקריאה ראשונה, הפרשה היא רשימה מדוייקת וסכמתית של איך המשכן צריך להיבנות, על פי סדר של עצמים חומריים שנועדו לקלוט את השכינה והכוח האלוהי ששרר בעת המעמד האדיר בהר. העצמים הם: ארון הברית, הכפורת, שולחן לחם הפנים, היריעות של המשכן, קרשיו ואדניו, הפרוכת המכסה את הכפורת, מזבח הנחושת וקלעי חצר המשכן. לגבי כל אחד מן העצמים ניתנים מידות מדויקות וחומרים מדויקים שמהם צריך להכין את המשכן.
בקריאה עמוקה גיליתי כי פרשת תרומה היא חגיגה של אהבה ותשוקה.
אלוהים מדבר אל משה, הוא קרוב אליו. הוא מבקש ממשה שקרוב אל העם שידבר אל נדיבות ליבם ושכל פרט מעם בני ישראל יתרום חומר שהוא יכול לתת. גם פה ישנה רשימה היררכית: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש עיזים, עורות אילים, עורות תחשים, שמן, בשמים לשמן משחה ובשמים לקטורת הסמים, אבני שוהם, אבני מילואים. כל אחד יתן לפי יכולתו, בכדי להיות חלק בלתי נפרד מבניית משכן שהוא בית לעבודה רוחנית. “וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר” (הרמב”ן).
מתחילת הפרשה יש לשים לב לשתי מילים שחוזרות מספר פעמים לאורכה – זהב וטבעת. טבעת על כל ייצוגיה, היא קודם כל בעיני סמל לתשוקה. ההבטחה שממלאת את המעגליות כל כך חזקה, היא יוצרת קשר בלתי ניתן לפירוד, כוח שמחזיק עולם, כוח כזה יכול לנבוע רק מתשוקה. זהב קודם כל הוא מושג חיצוני, ראוותני אפילו, נוצץ. הוא מייצג מעמד אשר יחד עם הבטחה, הוא אור גדול ויוקרה.
“ועשית כפורת זהב טהור אמתיים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה ועשית שניים כרובים זהב מיקשה תעשה אותם משתי קצות הכפורת ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת תעשו את הכרובים, על שני קצותיו. והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו; אל הכפורת יהיו פני הכרובים” (שמות, כה’ יז’-כ’)
הכפורת היא מן יציקה מרובעת מזהב שכיסתה את ארון הברית. חלק בלתי נפרד ממנה הוא שני כרובים שפניהם אחד אל השני והם מסוככים אחד על השני בכנפיהם. הכרובים הם ישות מלאכית בעלי פני תינוק (כרביע – כמו תינוק מארמית), זהותם נוטה לכמה פרשנויות. בגמרא מסכת יומא נאמר שהכרובים מעורים זה בזה– “ראו חיבתם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה” הפרשנות היא שאותם כרובים מזדווגים אחד עם השני וקשר התשוקה הזה בין זכר לנקבה, מסמל את הקשר האינטימי בין אלוהים למאמיניו. מכך אני מבינה שאמונה טהורה מתקיימת רק בלהט.
“ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים, אשר על ארון העדות-את כל אשר אצווה אותך, אל בני ישראל” (שם, כה’ כב’)
כולנו מכירים טוב כל כך להט אדיר לאיזה אוביקט עולמי כלשהו, להט שיכול לדעוך מוקדם או מאוחר. במשכן שיבנה, מושג הכרובים על הכפורת מפתח את רעיון הלהט- הם מעורים והכי קרובים שאפשר להיות, אבל הם אינם לבדם במערכת של ארון הברית. כאשר הם מתבוננים אחד באחד, פניהם גם מופנות אל תוכן העדות, משם כתוב בתורה שאלוהים ידבר אל משה. יש איזה חוצץ רוחני שמפריד בין הכרובים, חוצץ שדוקא שומר על האינטימיות בינם. כמו המנורה שדולקת תמיד וכמו לחם הפנים שלא יכול להחמיץ, אני מבינה שכאשר יש בסיס רוחני ללהט הוא פשוט לא יכול לכבות.
למושג השכינה פרשנויות רבות אשר משתנות בין חז”ל ובספרות הקבלה. בקצרה, השכינה היא ההתגלות האלוהית בעולם, זאת אומרת החיבור שבין ההויה האדירה של אלוהים לבין הפשטות הקיומית. למרות שבחז”ל לא נמצא תיאור לכך, אותה התגלות נחשבת נשית- יכולה לקבל, לתת חיים, להכיל ולהזין. בימי הביניים נאמר כי בזמן הגלות, השכינה ירדה למעמד נמוך, ההתגלות שלה מעומעמת יותר בעולם ודבר זה גורם לה צער רב, שהוא הצער העמוק ביותר שיכול להיות במציאות. לא כמו מושג האלוהות שהוא גבוה ונשגב, השכינה קרובה אל האדם ומלווה את נפשו.
רבינו יונה אומר שישנם שלושה בניינים שמהווים סדר התפתחות אמונה – בניין המשכן, בניין העולם ובניין האדם- כל אחד מהבניינים האלו משליך על ההתפתחות של השני והתכלית של כולם היא דווקא בניין האדם- זאת אומרת, שהשכינה שתשרה במשכן, תעבור באנרגיות לעולם ומן העולם, אל הפרטי- לב האדם. מכך אני מבינה שהשתוקקות לשכינה מלב כל אדם היא מה שנותן לה כוח ומחיה אותה.
לדעתי, המסר של פרשת תרומה טמון בכותרתה. לבניית המשכן כל אחד היה צריך לתרום משהו. אלוהים אומר למשה: “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו יקחו את תרומתי” (שם, כה’ ב’) אלוהים לא מצווה פה, אלא מבקש לדבר אל העם. מה שמעניין שהוא אומר יקחו לי תרומה, מה מדגיש כבר מתחילת הפרשה שבנתינה אתה לוקח לעצמך משהו בעל ערך מוסף. תרומה יכולה להתקיים רק מרצון ומתוך הפנמה של אהבת האחר. בשל כך היא רותמת חומר אחד לאחד ובונה בניין שאין לו קצה, שלא נפסק, משהו שהוא עלי אדמות, אבל מנותק מזמן או מראייה של מקום. תרומה בונה אמונה.
התבוננות מרתקת ומפתיעה