גבעת ווטרשיפ הוא ספר קלאסי לילדים ולמבוגרים על מסעה של חבורת ארנבונים בחיפוש אחרי מקום טוב יותר לחיות בו.צביקה ברקוביץ מנתח את הספר ואת מסריו.
הספר “גבעת ווטרשיפ” החל מתוך סיפורים על ארנבים שסיפר לילדיו, ריצ’ארד אדמס, פקיד במשרד לאיכות הסביבה בבריטניה. עם הזמן התגבש מתוכם ספר שהפך לקלסיקה, סיפור פנטסיה מופלאה של טבע, מיתולוגיה, מאבק בין טוב לרע, חברות, נאמנות, ומסירות. ניתן לראות בספר גם אלמנטים של אלגוריה פוליטית חברתית (בדומה לספרים כמו חוות החיות וכדו’) אך בנוסף – ניתן גם לקרוא אותו כ “מדריך למנהיגות”. הספר מציג לנו את צמיחתו של מנהיג לחבורת ארנבים, מנהיג אשר מוביל אותה בקשיים ובמלחמות, וטווה עבורה חזון לטווח רחוק,.בנוסף מציג לנו הספר, גם מנהיגים מסוגים אחרים, כדי להציג אותם מול הדמות הראשית, ולבחון ניגודים שונים וסגנונות מנהיגות שונים אלו מול אלו.
גילוי נאות – המאמר כולל ספוילרים למכביר, אך אשתדל לא לעבור על כל הספר כדי להשאיר עניין רב למי שיקרא אותו לאחר המאמר.
חומש
הסיפור שלנו מתחיל בארנבייה – מושבה של ארנבים, המונהגת ע”י מנהיג זקן בשם “התריארה”. לא הכל מושלם – יש מעמד בכיר (ה”אווסלה”) המקבל זכויות יתר, אך בגדול הכל מתנהל בצורה די רגועה.. עד שיום אחד ארנב קטן וחלוש בשם חומש חולם חלום בהלות בדבר סכנה גדולה לארנבייה. החזיון אינו ברור מספיק כדי להבהיר את מקור הסכנה, אך דבר אחד הוא יודע בבהירות איומה – חייבים לעזוב מייד, לפני שיקרה אסון.
“התריארה”
חומש ודודנו, ארנב בשם לוז, מגיעים אל המנהיג כדי להשמיע את האזהרה, והתריארה מנפנף אותם בנימוס. לאחר מכן הוא מסביר את מניעיו לארנב אחר:
“מה הברירה, לנטוש ארנבייה? – זהו עסק כביר… משוטטים עם גורים ונקבות, אייליל (חיות טרף – צ”ב) מופיעים בהמוניהם, התרופה גרועה מן המכה. כמעט תמיד זה לטובת הארנבייה שהארנבונים יישבו במקומם ויעשו כמיטב יכולתם להתרחק מן הסכנה”
התריארה מציג כאן מודל מנהיגות פרגמטי, שקול והגיוני (רק לחלוטין לא מתאים לנסיבות כפי שיסתבר). יתירה מזאת, הוא מסתמך על פעולות שנקט במשבר קודם ומניח ש “מה שעבד אז יעבוד גם היום”
אבל פרגמטיות זה לא הכל. גם אם בכל זאת יוצאים לדרך, אומר התריארה:
“אחדים מסרבים ללכת, הארנבון הראשי עוזב עם אלה שמוכנים לבוא, מרותו תועמד במבחן חמור ואם יפסיד אותה לא ישיב אותה אליו מהר.”
כלומר, “התריארה” חושש גם מהחלטות לא פופולריות שיעמידו את מנהיגותו במבחן ואולי אף יפילו אותה. מעניין להשוות למלים של קנדי לגבי הצורך ביציאה מוויטנאם : “אינני יכול לעשות זאת לפני 1965 עד אשר אבחר מחדש… אז מוטב שנבטיח לעזאזל שאבחר מחדש”. (מצעד האוולת, ברברה טוכמן ע’ 319). כפי שאומרת טוכמן, מעטים המנהיגים אשר מעדיפים טובת עמם ע”פ טובתם האישית, “רק שליט נדיר במיוחד הופך סדר עדיפויות זה”
כמנהיג, אין ספק שהתריארה היה צריך להכיר את הארנבים בעלי התכונות המיוחדות בקרב הארנבייה שלו ולכן לדעת כי לחומש יש כישרון נבואי של ממש. בנוסף, הוא היה לשקול לפחות להגביר כוננות, ולשלוח סיורים לזיהוי איומים פוטנציאלים. בפועל הוא התעקש “לחשוב בתוך הקופסא”, ולדאוג לכסא שלו – דבר שגרם בסופו של דבר לאסון.
לוז – תחילת הדרך
בהעדר ברירה אחרת, מחליטים לוז ואוכמן לעזוב את הארנבייה בעצמם, עם עוד כמה ארנבים שמתלווים אליהם. למרות שלוז לא ממש בחר את החבורה, היא מכילה שילוב מאוד מעניין של כישורים: נביא (חומש), מספר סיפורים (שן-ארי) המעודד את חבריו בשעות קשות ושומר על הקשר עם המורשת של המיתולוגיה שלהם, ארנב נבון במיוחד (אוכמן) ולוחם קשוח ואמיץ (רם-ראש). בהמשך יצטרף אליו גם “אדר” – ארנב בעל כישורים דפלומטים ו “כסף” – ארנב מספר בדיחות המסוגל להרים את המורל ברגעים קשים. זו סגולה של מנהל טוב לבחור צוות מגוון ומתאים, ולוז יקפיד להשתמש בכל אחד מהם, בזמן ובמקום בו תכונותיו יהיו הנחוצות והמתאימות ביותר.
כבר בתחילת הדרך הם נעצרים ע”י קצין מהמעמד השליט שמנסה למנוע מהם לעזוב. לוז מגלה כאן את הסימן הראשון של מנהיגות. הוא עובר לראש הטור, נעמד מול הקצין ואומר משפט פשוט : “לך, או שנהרוג אותך!”. הקצין מוותר והחבורה יוצאת לדרכה. לוז מפגין כאן תכונות של יוזמה, דוגמא אישית, תעוזה, ונכונות לסכן עצמו למען הכלל, תכונות שעוד ילוו אותו בהמשך. בנוסף הוא מראה כאן תכונה נוספת : היכולת לזהות את נקודת ההכרעה ולפעול בה מיידית.
רם ראש
במשך המסע, מתחילים הארנבים להעריך את מנהיגותו של לוז ומתחילים לכנות אותו “לוז-רה” (המילה הארנבית ל “מנהיג”). את רם-ראש, הלוחם הקשוח זה מרתיח:
“לוז-רה?, נכנס רם-ראש לדבריו, ארנבון ראשי? כשאני אקרא לך ארנבון ראשי זה יהיה יום…”
רם ראש, טיפוס של לוחם בודד כמו רמבו או וורף, אינו מחפש את ההנהגה עבור עצמו. אבל רם-ראש מחפש מנהיג שיוכיח שהוא ראוי ללוחם כמוהו. בעיניו, לוז עדיין לא שם. אכן, יגיע היום בו הוא יקרא ללוז “ארנבון ראשי” וזה יהיה יום מיוחד מאוד שנתייחס אליו בהמשך.
כבר בהמשך הדרך מתחיל לוז לזכות באמונו של רם-ראש. בשלב מסויים נשמע קול מסתורי הקורא בשמו של רם-ראש וזה משוכנע שהארנבון השחור (“השטן” במיתולוגיה הארנבית) קורא לו. הוא מתחיל לרעוד מפחד. לוז מת מפחד בעצמו אבל מבין שאסור לתת לרם-ראשו במצבו להתקדם לעבר הקול המסתורי – יהיה אשר יהיה. הוא יוצא לבדוק במקומו, ומגלה את הניצולים היחידים מארנביית הבית שלו שנכחדה ע”י בני האדם כפי שחזה חומש. לוז כמנהיג מפגין כאן את הדאגה לשלומם של בני חבורתו גם במחיר של סכנה אישית, ורם-ראש מודע לכך:
“אתה הוצאת את עצמך מתוך התעלה ההיא במקומי, נכון לוז? לא אשכח את זה”
לוז – חזון לעתיד וחשיבה מחוץ לקופסה
לאחר תלאות רבות מגיעה החבורה אל הגבעות אליהם שמה את פניה ומתחילה לבנות שם את ביתה. אבל לאחר האופוריה הראשונית, מסביר לוז שחסר כאן משהו: נקבות. ולמה זה כל כך חשוב ? כי אם לא נתרבה, אז “בעוד כמה שנים – אין ארנבייה”. זה הרגע שבו חבורה הופכת קהילה או עם – הרגע שבו מתחילים לחשוב על הדורות הבאים, ולוז מתווה את החזון לטווח רחוק ומשכנע את כולם בצורך. לוז מציע לחפש ארנבות בארנביות שכנות, והדרך שלו לעשות זאת ייחודית – הוא משכנע את חבורתו לאמץ שחף פצוע שנחת באיזור שלהם, להביא לו מזון ולעזור לו להתאושש. לוז ממציא משהו שאף ארנב לא חשב עליו קודם – כח אוירי. הוא משכנע את השחף “קיהאר” לחפש ארנביות עבורם, ו”קיהאר” אכן מוצא אחת. משלחת בראשות אדר (הדיפלומט) נשלחת לשכנע את יושבי הארנבייה להעביר להם כמה ארנבות. לאחר מספר ימים חוזרים אנשי המשלחת פצועים ומותשים, ובפיהם סיפור על ארנביית “אפרפה” – דיקטטורה חשוכה המונהגת ע”י הארנב המפחיד ביותר שאי פעם ראו.
הדיקטטור הגדול – גנרל אשבול
“הגרל אשבול” מנהיג משטר אכזרי שבו כל מי שסוטה קצת מהתלם נענש באכזריות. החזון שלו הוא לשמור את כל הארנבים במשטר צבאי באופן שלא יחשוף אותם לפגיעתו הרעה של האדם, ובנוסף,להיות חזקים ככל האפשר – למתוח את גבולות האומץ והסיבולת או במילים אחרות:
To boldly go where no rabbit has gone before.
המספר מעיד על אשבול כי “הוא האמין כי מעניק הוא לארנבייה שלום ובטחון במחיר צנוע למדי”, שכנוע עצמי טיפוסי לרודנים רבים בהסטוריה.
רוב נתיניו של אשבול שונאים את השלטון המדכא שלו אך יש כמה שגם יזכרו אותו לטובה:
“הוא עשה אותנו גדולים יותר ממה שהיינו אי פעם, אמיצים יותר, זריזים יותר, ערמומיים יותר… אני יודע ששילמנו בשביל זה אבל זה היה כדאי להרגיש שאנחנו בני אפרפה”
לוז מתמודד עם האתגר
למרות החדשות הרעות, לוז יודע שאין שום דרך אחרת. יש להוציא ארנבות מ “אפרפה” ויהי מה, ומחליט לשוחח עם אוכמן, הארנב החכם בנושא:
“זה לא ניתן להעשות באמצעות מלחמה או מילים יפות. נצטרך לעשות זאת באמצעות תחבולה”
“התחבולה אמר לוז, בפנותו אל אוכמן, תצטרך להשיג שלושה דברים…”
“כן, ואת התחבולה הזאת אוכמן…תמציא אתה”
מעניין לשים לב כמה אספקטים של ניהול ומנהיגות נכונה יש בקטע האחרון: ראשית, לוז כמנהיג מפריד בין אסטרטגיה וטקטיקה. הוא קובע את הגישה הכללית (פיתרון בעזרת תחבולה, והוא מגדיר מה יידרש מתחבולה כזו), מנחה את הכפופים לו ומשאיר להם להשלים את הפרטים. שנית : הוא מאציל סמכויות – לוז נותן לאוכמן להמציא את התחבולה שבה יהיו תלויים חייהם, כיון שהוא יודע שאוכמן הוא הארנב החכם ביותר והמתאים ביותר למשימה.שלישית: לוז אינו חושש לאבד קרדיט בכך שמישהו אחר ימצא את הפיתרון. רק מנהיגים בעלי ביטחון עצמי מופרז (היטלר, סטלין בתחילת המלחמה…) או נמוך מדי יחששו לאבד קרדיט. מנהיג כמו לוז, רק ירוויח את הערכת אנשיו , באשר הם ידעו שהוא הקפיד לבחור את המתכנן הטוב ביותר לתוכנית הפעולה שחייהם תלוים בה. .
כמו גדעון בספר שופטים והנרי החמישי במחזה של שייקספיר, גם לוז מאפשר לכל מי שמפחד, לא להצטרף למשימה. כמו שני קודמיו, הוא יודע שכך הוא יימנע מחשש של דמורליזציה וגם ייטע באלו שכן בחרו לבוא תחושה של “יחידת עילית” אשר תגדיל את סיכוי ההצלחה. רם-ראש, הלוחם עז הנפש, נשלח לחדור אל לאפרפה ולבצע את החלק החיוני של התחבולה, אשר חייב להתבצע בפנים. גם כאן מראה לוז ניצול נכון של כח אדם, ונכונות לוותר על התהילה לטובת מישהו אחר.
מבחן המנהיגות הסופי – לוז לעומת אשבול
בסופו של דבר התחבולה מצליחה ולוז וחבורתו מצליחים להביא ארנבות הביתה. אך לא מנהיג כ “אשבול” יוותר בכזאת קלות. לאחר זמן מה הוא מצליח לאתר את הארנבייה של לוז וחבריו, ומתקדם עם צבאו לשים עליה מצור. לוז, המנהיג שהקים עם ועבר איתו סכנות רבות, אינו מוכן לוותר ואומר משפט הראוי לווינסטון צ’רצ’יל:
“מי שרוצה ללכת שיילך. אני לא הולך. אנחנו הקמנו את הארנבייה הזאת בעצמנו ואני לא מתכונן לעזוב אותה“. עדות למנהיגותו היא העובדה שאף אחד לא עוזב.
לוז, שוב חושב מחוץ לקופסא והוגה רעיון של “נשק לא קונוונציונאלי” (במונחי ארנב) אשר יביא את הניצחון. הוא לוקח שני שומרי ראש ויוצא להביא את הנשק הזה – מעלל שכמעט יעלה לו בחייו. בינתיים, נשאר רם-ראש כמנהיג זמני בעמדה צבאית נחותה. לאחר קרב קשה שבו הוא הודף את אשבול, מציע לו זה להיכנע ורם-ראש עונה במילים הבאות: “הארנבון הראשי שלי פקד עלי להגן על המעבר הזה..ועד שיפקוד אחרת, זאת אעשה”. דווקא ברגע שבו הוא פצוע קשה, כל חייליו פצועים, והוא נמצא בנחיתות מספרית, קורא לראשונה רם-ראש ללוז “ארנבון ראשי”. אין עדות טובה יותר לעוצמת מנהיגותו של לוז, באשר דווקא בסיטואציה הקשה ביותר ובהיעדרו!!, הוא מקבל את שבועת הנאמנות המוחלטת של פיקודו הסרבן ביותר.
מנהיגותו של אשבול, לעומת זאת, עומדת ונופלת על החוסן והאומץ האישי שלו בלבד. לאשבול אין מנהיגים שיתפסו את מקומו כאשר הוא נעדר (אף דיקטטור לא מעיז לטפח כאלו מחשש שיפילו אותו), וכאשר הוא לא מצליח להביס את רם-ראש, כל צבאו מתחיל להתמוטט. החיילים מרגישים ש:
“הבלתי אפשרי קרה…הגנרל יצא וידו על התחתונה…ככל שנקדים לחזור כן ייטב”
גם הגנרל אשבול חש זאת ומנסה להחזיק אותם בתלם:
“פחדן שכמותך, אם הסמכות שלי תלך לאיבוד איפה תהיה שלך תוך חצי יום? האם אתה לא הקצין השנוא ביותר באפרפה?”
בנקודה זו מגיע ה “נשק המיוחד” של לוז ומכריע את הקרב, צבאו של אשבול מתפוגג ובורח והוא עצמו נעלם לבלי שוב.
לא ארנב – מנהיג
לוז הוא המודל למנהיג האולטימטיבי: הוא יודע לבחור צוות, להתאים את הארנב הנכון למשימה ולהאציל סמכויות וקרדיט. הוא יודע להחליט החלטות קשות, לקחת אחריות ולהפגין חזון וראייה לטווח ארוך. הוא מפגין חשיבה מקורית ויכולת לראות מעבר לקופסה, ומעבר לצורך המיידי. הוא מוכן להקריב את חייו למען כל אחד מבני חבורתו, ומקבל בתמורה את אמונם המוחלט גם בשעתם הקשה.. לו יהיו לנו מנהיגים כמותו…
ביקורת מענינת ביותר והדבר היחיד שיש לי להוסיף הוא שחוץ מכל מה שנכתב גבעת ווטרשיפ כתובה נהדר. קראתי את הספר אמנם לפני למעלה מעשרים שנה אבל אני עדיין זוכר את הספר (שניים למעשה) כבין החזקים והמרשימים ביותר שקראתי.
מענין אם אדאמס תכנן את הסיפור כפי שמתואר למעלה, או שהוא פשוט סופר טוב.
האמת, אם חושבים על לוז בתור מודל למנהיג אז הוא קצת יותר מדי מוצלח. האם באמת סביר לדרוש שלמנהיג, פוליטיקאי בשבילנו, יהיה החזון להמציא כוח אווירי? דיינו אם לפוליטיקאים יהיה מספיק חזון כדי לזהות פיתוח משנה-מציאות ולהפנות אליו משאבים. אבל הרי ככה זה בדרך כלל בספרות. הדמויות הראשיות על-אנושיות גם אם אין להן כוחות-על.