גיבור על נוסח המאה ה-19
מאת
ד”ר אמנון סטופ
נכתב בהמשך וכתגובה למאמרו של אלי אשד על קארל מאי “יד הנפץ במזרח התיכון “
מי שמכיר את ספריו של קארל מאי על יד הנפץ וקארה-בן-נמסי, וגם את קומיקס גיבורי העל
האמריקאי, יכול לראות שיד הנפץ עונה על כל הדרישות של גיבור על בסגנון האמריקאי.
כך למשל יד הנפץ חזק יותר מאדם רגיל. אף שיד הנפץ נראה כמו אדם רגיל וממוצע – בדיוק כמו ספיידרמן שנראה כנער רגיל ואפילו “חנון”, או סופרמן המקורי שגם מתואר כ”לפלף” או nerd הרי שלמעשה הוא חזק מאוד. ובנוסף לכוח יש לו גם טכניקה שהוא פיתח בעצמו, ושמאפשרת לו במכה אחת להמם אדם. דבר שגם אנשים חזקים מאוד, אולי אפילו כמוהו (אולד שורהנד? אולד פיירהנד?) לא יכולים לעשות – כי אין להם את הטכניקה.
כמובן יד הנפץ גם חכם ומשכיל יותר מסובביו. הוא מפתיע למשל את ידידיו במזרח בכך שהוא יודע יותר מהם על ערים בסביבה שלהם, כי הוא קרא את הדיווחים של נוסעים אירופים שהיו שם. לפי זכרוני הוא אפילו מתווכח על עקרונות האסלאם ופרשנותו הנכונה עם ידידו חג’י בן-חליף, ועל פרשנות של מילה בערבית עם איזה טורקי שגר בקהיר, ושאחר כך מתברר שהוא סוחר עבדים ונהפך לאויבו של קארה-בן-נמסי, כמובן לאסונו כי קארה בן נמסי מביס אותו ודואג שיאסר.
גיבורו של קארל מאי גם אינטליגנטי יותר מאנשים אחרים, וכך הוא מבין מייד מה התכניות של הרשעים ומתכנן איך לעקוף אותם ולהתגבר עליהם. הוא ידוע כאסטרטג דגול שמצליח להביס אויבים לכאורה חזקים ומרובים יותר, ולכן מונה למנהיג האפאשים באמריקה, ולמנהיג השבט הערבי ההאדאדינים.
יד הנפץ, אם כן, חזק יותר מאנשים רגילים, מסוגל לעשות מעשים שאף אנשים יוצאי דופן אחרים אינם מסוגלים להם, אינטליגנטי יותר מאנשים אחרים, וכמובן חכם ומשכיל יותר.אולם במיוחד הוא דומה לעל-גיבורים האמריקאיים באתיקה שלו. הוא מוסרי יותר, ומלאכתו נעשית בידי אחרים. ממש צדיק.
אצל קארל מאי יד הנפץ עושה ממש שמיניות באוויר כדי להמנע מלהרוג את האויבים, אף שלפעמים הכי פשוט זה סתם לירות בהם וזהו. הוא מסכן את עצמו, ולפעמים גם את ידידיו, העיקר לא להסתכן בהריגת האויב. בדיוק כמו גיבורים בסגנון בטמן שאיכשהו מצליחים לא להרוג את אויביהם, גם אם מדובר ברוצחי המונים פסיכופטיים כמו הג’וקר, שכל פעם מצליח לברוח מהכלא, ולהרוג איזה 20 אנשים לפני שבטמן שוב תופס אותו.
לפעמים ממש מתחשק לך לצעוק על בטמן שיהרוג אותו כבר, ויציל את החיים של כמה עשרות אנשים שיהרגו בפעם הבאה שהג’וקר יצליח לברוח.
כך גם יד הנפץ. גם כשיש כבר איזה נבל שבאמת נמאס עלינו הקוראים לגמרי, ומגיע לו למות, לא יד הנפץ חס וחלילה הורג אותו, אלא הוא נהרג בצורה אחרת. נופל מצוק למשל, או נטרף על ידי אריה. הסיפור של האריה זכור לי ממש כקלאסיקה של לקח מוסרי בסגנון כרה בור ויפול בשחת יפעל, כי הרשע ניסה לגרום לכך שקארה-בן-נמסי יטרף על ידי האריה, והתוצאה היתה שהוא בעצמו נטרף.
אם זוכרים שיוצרי הקומיקס האמריקאי בשלבים המוקדמים היו ברובם יהודים – יוצרי בטמן היו ביל פינגר ובוב קיין, יוצרי סופרמן היו ג’רי סיגל וג’ו שוסטר (שאביו הגיע מהולנד) ואפילו ספיידרמן נוצר על ידי סטן לי – אני שואל את עצמי האם יתכן שהם הכירו את קארל מאי ואת ספריו? אולי הושפעו, אפילו באופן בלתי מודע?
לשבחו של קרל מאי אפשר לציין שהיה “ריאליסטי” יותר מהקומיקסים, לפחות במובן שאצלו הרשעים אכן מתו בסופו של דבר, גם אם נדרשו כמה ספרים. בקומיקס כידוע הרשעים אף פעם לא מתים ומופיעים שוב ושוב על פני עשרות ומאות חוברות.
בהערת אגב אציין שאצל מאי גם הטובים מתו לפעמים, וכך למשל וינטו המפורסם מת למעשה מוקדם מאוד בהרפתקאות האמריקניות. מאי לא חזר על הטעות הזו בהרפתקאות הבאות וגיבורי המערב הפרוע האחרים שלו בדרך כלל לא מתים, ובפרט בהרפתקאות המזרח התיכון חג’י בן-חליף נשאר בחיים לנצח. אולי כותבי הקומיקס למדו מהשגיאה של מאי שהרג את וינטו מוקדם מדי? מי יודע.