אומרים שירה בירושלים -רונה ברנס

מעטים הם אירועי השירה שדוחפים אותך לצאת בערב גשום וקר מן הבית.

אולם “אומרים שירה”, סדרת ערבי שירה ואמנות- בעריכתם של אמיר מנשהוף ואיתי עקירב, ידחוף אותך מכל מקום ובכל זמן, ותמיד מתוך כמיהה רבה.הדברים הבאים נכתבו מיד לאחר ערב כזה בדיוק. רושם ראשון שעלה מערב מרשים. מאז אותו ערב כבר היה ערב שלאחריו, ובקרוב יהיה עוד ערב, מלהיב במיוחד. אולם נתחיל מדברים שהיו, ובעתיד, אולי נמשיך עם דברים שבעתיד.

ב- 1.2.2012 התקיים האירוע ה-17 בסדרה, בבית אנה טיכו שבירושלים.

סדרת האירועים, שהתחילה ב- 2009 כערבי שירה ירושלמיים עצמאיים, הלכה והתחזקה מכוח הרצון והאנשים, עד שהגיעה לימים אלה, בהם משתלבים אמנויות ומוסדות מכל התחומים (כגון מוזיאון ישראל, בית אנה טיכו, ואח’) , לערב אחד, מאתגר תמיד.

הסדרה, כמו עורכיה, מאופיינת באוונגרדיות אותנטית ואמיצה, ומציעה לציבור השומעים מבחר בלתי מצוי של כישרון אדיר ומימושו.

המפגש השבעה-עשר, שהתקיים בשיתוף עם מוזיאון ישראל, כלל את המשוררים ישראל אלירז, נועם פרתום, נדב ליניאל, יעקב אלג’ם, ושי דותן; מוכרים יותר ופחות, מבוגרים וצעירים, שאת רובם מאחדת התכונה המאפיינת את הסידרה כולה- תשוקה לדבר עצמו ועשייה השואפת תמיד למימושה, הבלתי מתפשר.

 קרוב לשעה שמונה החלו להגיע באֵי הערב.

תחילתו הבלתי-מאוחדת סומנה בשתי תערוכות, האחת של האמן רודי להמן, והשנייה, המטלטלת – תערוכת מיצגי ווידאו מרשימה (אוצרת : תמנע זליגמן) שהציגה מעבודותיהם של מאיה ז”ק, נירה פרג ואח’. זו האחרונה- באלימות והתנועה, ששולבו לעיתים בהפתעות עדינות וענוות, ושאפיינו כל מיצג ומיצג בה- היא מלוותו האמיתית של האירוע.
בעוד שעמדתי אני נוכח העבודות שהוצגו בגלריה שבקומה העליונה, מתחתיי, בספריית בית טיכו, החל מתכנס הקהל המשוטט. ירדתי לשם גם אני.

הספרייה היא חדר יפה מאוד בעל תקרה מקומרת, וכסאות מתקפלים. על כל כסא חיכתה לבאים אסופת השירים שיצאה לכבוד האירוע, כפי שיוצאת לכבוד כל ערב מערבי הסידרה.וכאן מתחילה ההופעה האמיתית.

אלו הם המשוררים החדשים, שחיים על השוליים, ואינם מסתפקים בכך.

נועם פרתום .צילם מוטי קיקיון

את ההופעה המרשימה ביותר נתנה נועם פרתום המוכשרת בלי די.

בלי להסס, כדרכה, כבשה את שומעיה בקצב לשונה המסחרר, בשפתה הרהוטה, הברורה והמחשמלת. שאמנם נעדרת סנטימנטליות, אבל נוגעת עד לב.

נוכחותה שווה הייתה את הערב כולו. כמו מיצגי הווידאו של מעלה, יוצרת פרתום בשירתה עולם חומרי שלם, נפרד ופנטסטי, וכמו המיצגים, גם אותה מאפיינת התנועה והרצון, אירוניה והומור, ואופל כבד.

“יוֹם אֶחָד עוֹד אֶתְיַשֵּׁב עַל צַוָּארוֹ הַמְפוֹאָר שֶׁל גִ’ירַף הַהֵעָנוּת הַמֻּחְלֶטֶת.

הוּא יִהְיֶה גָּבֹהַּ כְּמוֹ מִגְדַּל פִּיזָה אֲבָל לֹא יִנְטֶה עַל הַצַּד,

וְיֹאהַב אֶת הַפִּיצָה שֶׁלּוֹ עִם תּוֹסֶפֶת פִּלְחֵי קְלֶמַנְטִינָה צְלוּיִים.

הַגִ’ירַף יַרְכִּיב אוֹתִי כָּל הַדֶּרֶךְ עַד לְפַרְדֵּס הָאַהֲבָה הַוַּדָּאִית,

וַאֲנִי אֲנוֹפֵף לַפְּרָחִים מִסָּבִיב לְשָׁלוֹם וְאַשִּׁיל אֶת עוֹרִי בַּשֶּׁמֶשׁ – שֹׁבֶל טוּל שֶׁל כַּלָּה.”

 כך פותח אחד משיריה של פרתום, המופיע באסופת הערב. השיר נקרא “ליצ’ינקה וג’ירף ההיענות המוחלטת”. וזוהי בדיוק שאיפתה של כותבת ומבצעת נדירה זו- ההיענות המוחלטת- לא פחות.

איך אחרת אפשר להסביר את החוצפה מטילת-האימה של המשוררת הצעירה הזאת, החוצפה שכופה עלינו כל פעם מחדש, בכל מפגש עימה, את עולמה המוחלט, דורשת מאיתנו להיות שם איתה.

נראה ששאיפה דומה מאפיינת גם את הזוג עקירב-מנשהוף, עורבי הסדרה המתמידה הזו.
חוצפתם שמתעקשת לאַחֵד בין ישראל אלירז ויעקב אלג’ם (משורר מעניין-לעיתים בשנות השבעים המתקדמות לחייו, בעל מבטא בולגרי, והומור מתאים) , בין פרתום הרועמת לנדב ליניאל, שקולו-נושא-שיריו-היפים בקושי נשמע בחדרון הקטן הזה, ועל כל אלה, ובלי שום התנצלות, להוסיף את שי דותן, שלא הצליח להעפיל לגבהי חבריו- חוצפה מבורכת זו ראויה היא לכל הפחות לשימת לב.

התוצאה מעניינת תמיד. אבל יש ערבים, כמו הערב הזה שנערך בפברואר הירושלמי והקר, שלא נותנים לך מנוח, גם ימים רבים לאחר מכן. (כזה היה גם ערב אחר בסידרה, שנערך ב”תמול שלשום ” ושכלל בין משתתפיו את אבנר עמית, חנן בן סימון, עלמה כץ, לורן מילק ואח’).

את חדוות השירה הזו, שמצויה תמיד ב”אומרים שירה”, מובילים מנשהוף-עקירב בהנחייתם. הנחייה מגומגמת, בלתי יומרנית, נכלמת מעט- אך תמיד צודקת, שמוסיפה מעין תחושת-נוחות מופלאה, שנדירה היא כל כך בערבים מן הסוג הזה ( ורגילה היא כל כך בערבים האלה עצמם).

 בינתיים, לא אוסיף עוד על הערבים האלה, ועל הערב הפברוארי המסויים שהיה.

עוד יבואו רבים אחריו.

מנשהוף ועקירב מביאים איתם את רוח הקרב היפה, בדמותם של אמנים קשים ויפים, וזוהי בלי ספק אחת הבמות החשובות של אמנות השירה היום, אם לא החשובה שבהן.