הפעם אודליה גולדרט מגלה בפרשת השבוע תובנות לגבי מאבקו של האדם בשגרה.
אודליה גולדרט – פרשת וארא
הבחירה השגרה ופשטותם של החוקים
” וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (שמות ו’ ג’) – בתחילת הפרשה אלוהים מודיע למשה כי אמנם, הוא נראה אל שלושת האבות, אך משה יזכה לראותו פנים אל פנים; עם שלושת האבות ותקופתם, נהג אלוהים במידת הדין ואילו עתה הוא מוכן לנהוג במידת רחמים; להעלות על נס את קיומו, לעשות פלאים ולשנות סדרי טבע. – על כן, בפסוק השני בפרשה ישנה הכוונה לכל שבעת המכות המוזכרות אחר כך.
אלוהים מחדד למשה כי הוא זוכר את הברית שכרת עם האבות, בתקופה בה נהג במידת הדין; הוא שומע את בני ישראל; הוא חש את סבלם והוא מוכן, כעת, להוציא את עם ישראל בשפטים גדולים ובזרוע נטויה. נטויה- נטיית ידו של אלוהים לשנות את המצב הקיים.
“וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שם, ו’, ט’)- כל מי שהוא מייצר-, רוחו ונשמתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו. לאחר הגלות הפיזית והרוחנית במצרים, אלוהים מוכן עתה לגלות לבני ישראל את שמו ולגאולם מהעבדות הנפשית והגשמית. לאחר שמשה נוכח, כי בני ישראל אטומים למשמע דברי גאולתם, הוא שואל את אלוהים, איך פרעה יוכל לשמוע לו ולשחרר עם, שאינו מאמין שהוא יכול להשחרר מכבלי מיצר? “…הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם”(שם, ו’, יב’). אלוהים מצרף אל משה את אהרון ובהמשך הפרשה נגלה כי במעמד מול בני ישראל משה ואהרון יהיו שווים.
“אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם”- אחרי כן, כנראה הגיע הזמן, לחשוף את מוצאם של משה ואהרון, ישנו תיאור קצר של שושלות ראובן,שמעון ולוי. רש”י מפרש כי גם ראובן ושמעון מוזכרים כי הם היו לפני לוי, ממנו יצאו משה ואהרון וראוי להזכיר את תולדותיהם. עוד סיבה היא, כי יעקוב קנטרם בברכתו, בפרשת ויחי; וחוזר הכתוב, לומר כי חשובים הם. החלק הבא בפרשה, הוא מעין זכרון דברים, חזרה על כך שאהרון ומשה, הם אלה שידברו את דברי אלוהים מול מלך מצרים, ישנה חזרה על כך שמשה, צריך את אהרון וגם שמלך מצרים לא ישחרר את עם ישראל.
החלק מסתיים באומרו כי משה בן שמונים ואהרון, בן שמונים ושלוש- ציון גילם של משה ואהרון מכניס את הקורא לחוויה ממשית ולוקח את הסיפור אל חלקו העיקרי: מול פרעה וחרטומיו- אהרון הופך את מטהו שלו לתנין- רש”י מפרש נחש. חרטומי מצרים גם כן עושים זאת. “ויבלע מטה אהרון את מטותם” (שמות, ז’ יב’) פרעה לא מתרשם מכך.
” לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶך” (שם, ז’ טו’)- רש”י מפרש כי פרעה היה יוצא בבקר אל היאור לעשות את צרכיו, משמע, היה עושה עצמו אלוה. נאמר שהנילוס היה כמו אלוהיהם של המצרים: פרעה, בעומדו על הנילוס, הרגיש כי הוא האלוהים. משה מזכיר לפרעה כי הוא ביקש לשלח את עמו והוא סירב. אהרון ומשה מתחילים בפעולת עשרת המכות:
וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם “…וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים” (שם, ז’, יד’)- גם מים שבכלי עץ או אבן רש”י. חרטומי מצריים הראו כי גם הם יכולים לעשות כך ופרעה לא מתייחס. לאחר מכת צפרדע, המכה השניה, פרעה נאות לשחרר את עם ישראל ללכת לזבוח לאלוהיו. אך לאחר שמשה נעתר (התפלל רש”י) לאלוהים להפסיק את המכה, פרעה חוזר בו מדבריו ולא משחרר. לאחריהן מכות כינים, חרטומי מצריים, אומרים לפרעה, כי זהו אינו כשף אלא אצבע אלוהים, פרעה, באופן מפתיע אינו מתייחס לדבריהם. ומכת וערוב (כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא והיו משחיתים בהם רש”י) בערוב מצויין כי אלוהים הפלה את ארץ גושן, היכן שהיו העברים ואליהם לא הגיעה המכה. לאחר מכת הערוב, המכה הרביעית, פרעה שוב מהתל במשה ומוכן, לכאורה, שעם ישראל יזבח אך בארץ מצרים. משה אומר לפרעה כי זאת לא יתכן. כי זוהי תועבה למצרים. פרעה מסכים לשחרר את העם, רק שלא ירחיקו לכת. שוב מתפלל משה, מכת הערוב מוסרת ופרעה חוזר אל מנהגו, לא לשחרר את ישראל. אחרי כן ישנה מכת דבר- גם בה אלוהים מפלה את מקנה ישראל לטובה. במכת שחין, המכה השישית, מתואר איך משה ואהרון עומדים לפני פרעה ומשה זורק פיח כבשן וכל מצרים מקבלים שחין (אבעבועות חום) אפילו החרטומים ובשל כך, לא יכלו להראות שגם הם יודעים לעשות כן. אחרי המכה השישית. ישנה תכונה של דרמתיות לקראת המכה השביעית, שהיא המהלך של כל ארבעת המכות האחרונות: ” כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ” (שם, ט’ יד’)- משה מציין גם, כי אם אלוהים היה רוצה היה מכחד את פרעה כבר במכת דבר, אבל הוא רצה להשאירו כדי שיראה את המופתים הבאים לבוא, למען ששם אלוהים וכוחו יסופר בכל מקום ובכל זמן
” יְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי” (שמות, ט’, כד’)- אש מתלקחת בתוך הברד- נס בתוך נס, האש והברד מעורבים- הברד מים- אש ומים עשו שלום ביניהם, לעשות רצון אלוהים קונם (רש”י). לאחר מכת ברד, המכה השביעית, פרעה ממהר לקרוא למשה ןאהרון ואומר להם: אלוהים צדיק ואני ועמי הרשעים, הפסק את הברד הכבד אשלח אתכם לעבוד את האלוהים. על זה עונה לו משה כי הוא יודע שעל אף דבריו של פרעה, הוא ועבדיו עדיין לא יראים מאלוהים.” וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל” (שמות, ט’, לא’)- נכתה- נכה- הפשתה והשעורה מסמלות את נכותו של פרעה (רש”י)- זהו אולי תירוץ שמסביר למה משה שוב מתפלל לאלוהים שיפסיק את מכת הברד, על אף שהוא יודע שפרעה לא מתכוון לשחרר את עמו. אולי משה רוצה לומר לפרעה, בהשאלת נכותם של הפשתה והשעורה שבארצו, שלאחר שבע המכות שהיו, או יותר נכון, לאחר שהמהלך החל, זה לא משנה אם הוא יפסיק את המכה השביעית, מכת ברד, תכלית המכות כבר עומדת בעינה.
ראינו כי ברצף שבעת המכות הראשונות שהתרחשו בפרשה, פרעה היה קרוב להיכנע ולשחרר את עם ישראל. אבל בכל פעם מחדש, כאשר המכה הסתיימה, פרעה חזר לעקשנותו. המצב מתואר כמו משחק, שסופו ידוע מראש. הכתוב לכל אורך הפרשה וכן בפרשה הקודמת, חוזר ואומר כי לא פרעה הכביד את לבו, אלא אלוהים הכביד את לבו של פרעה. חז”ל התעמקו בשאלת הבחירה החופשית של האדם- כיצד אלוהים מכביד את לב פרעה – הרי לכל אדם יש בחירה חופשית, אלוהים לא מתערב בהחלטות של אדם
על פי הרמב”ם, פרעה בעצם גזר על עצמו את עתידו. אחרי שפרעה הכביד את לבו כל-כך הרבה פעמים מרצונו, אלוהים רק נתן לו להמשיך בדרך שהוא סלל לעצמו. עבור פרעה העקשנות שלו הפכה להיות חלק משגרתו, גם כשראה שהמצב לרעתו, אפילו שחרטומיו, כבר במכה השנייה, יעצו לו כי זהו אינו כישוף, אלא זה אצבע אלוהים, הוא אינו יכל לרסן את התעקשותו. אלוהים לא לקח מפרעה את הבחירה החופשית, אלא רק חיזק את הבחירה שהוא כבר בחר. ניתן ללמוד מהתנהגותו של פרעה בפרשה, כי אלוהים מוביל את האדם בעולם בדרך שהאדם סולל לעצמו. לעיתים, נדמה לנו שאנו משנים את השגרה שלנו, את הרגלנו הלא נכונים, אבל אנו כל כך שקועים ודבקים בהרגלים הקודמים, שדרכנו כבר סלולה. בעל הסולם אומר שכל העבודה הרוחנית היא דבקות בעיקר.
נכון, שבימינו, החברה משתכללת, בעזרת המחשבה החופשית, הטכנולוגיה, להישגים אדירים בכל תחומי החיים. העולם מתפתח ונוהג כמנהגו. כבני אדם, בני אנוש, אנו צריכים לעיתים, להזכיר לעצמנו, שחוקי המשחק נשארו פשוטים. אולי את הדבקות שאנו בוחרים להשקיע לעבר מטרה, אנו צריכים לכוון מול פשטותם של החוקים.
ראו גם
מכות מצרים בהגדת סרייבו מימי הביניים.
