האם התקיים רומן אהבה חשאי בין חנה סנש והסופר אהרון מגד ?-פרופסור נורית גוברין

חוקרת הספרות פרופסור נורית גוברין פירסמה בימים אלו את ספרה “אהרון מגד –חסד החיים:דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי –מתווה לביוגרפיה ( 1920-1950) ”  (כרמל 2011)  ביוגרפיה מפורטת של שלושים השנים  הראשונות של הספר העברי הפעיל הוותיק ביותר .במהלך תקופה זאת פגש אהרון מגד בקיבוצו “שדות ים” את חנה סנש ,משוררת צעירה שלימים תמצא את מותה כצנחנית בשליחות הישוב היהודי בהונגריה הנאצית. חנה סנש הפכה לגיבורה לאומית ולאהרון מגד היה תפקיד מרכזי בהפיכתה לאיקון תרבותי.

“יקום תרבות ” מביא את הפרק מספרה של הפרופסור גוברין העוסק במערכת היחסים בין סנש ומגד ,שדן לראשונה בשאלה שטואטאה עד כה מתחת לשטיח :האם התקיים רומן אהבה חשאי בין חנה סנש ( הרווקה ) ואהרון מגד (הנשוי) ?

תקציר הספר :

תולדותיו של אהרן מגד, מבחירי הסופרים העבריים וחתן פרס ישראל, שיצירתו מלווה את החיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל זה שבעים וחמש שנה, הן דרמה מרתקת ומלהיבה. הכותרת חסד החיים, הלקוחה מדבריו על אביו משה מגד, מעידה על היחסים בתוך המשפחה ועל האווירה שבה גדל.
‏הספר מתאר את תולדותיו של אהרן מגד עד שנת תש”י/1950 ‏, שבה החלה תקופה חדשה בחייו, לאחר שעבר מקיבוץ, שדות-ים לתל-אביב ופרסם את ספרו הראשון ‘רוח ימים’. בספר מודגשות הזיקות בין קורותיו לבין יצירתו. ההיכרות עם הוריו ועם המושבה רעננה מקום ילדותו, מסייעת להעמיק את הקשב ביצירתו ולגלות בה פנים חדשות. שלבי חייו הפרטיים יש בהם גם מן “הביוגרפיה הקלאסית” של סופרי “דור בארץ”, ילידי שנות העשרים של המאה ה- 20, שנולדו בארץ או שהתחנכו בה מילדותם, וצמחו בתקופת המנדט הבריטי בשנים שבין שתי מלחמות העולם. על רקע המשותף, בולט ייחודו של אהרן מגד וקולו הספרותי הבלעדי.
‏
בספר נחשפים לראשונה סיפוריו הראשונים של אהרן מגד, שלא כונסו בספריו, לרבות מחברות הנעורים שלו מתקופת בית הספר. סקירתם מגלה מאפייני יסוד של יצירתו בכל תקופותיה. הסיפורים שנכתבו על רקע מאורעות הזמן ומתוך מעורבות בהתרחשויות, מעידים על הזדהות וביקורת כאחת.
מ‏תווה ביוגרפי זה נכתב בידיעתו של הסופר, ומתוך הסתייעות בהערותיו לפרטים השונים. הספר מזמין פרקי המשך, שיעסקו בחייו וביצירתו הענפה והמגוונת. לספר מצורפים צילומים, מפות, תמונות, מסמכים, ביבליוגרפיות ומפתחות.
‏
נורית גוברין, פרופסור אמריטה בחוג לספרות באוניברטיסת תל-אביב, היא מבחירי חוקרי הספרות העברית. פרסמה17 ‏ ספרים וערכה14 ‏ ספרים נוספים בלוית מבואות, הערות ונספחים. ביניהם ספרים על מ”י ברדיצ’בסקי וי”ח ברנר, ועל כתבי-עת ספרותיים. מקום מיוחד במחקריה תופסות המונוגרפיות המקיפות על חייהם ויצירתם של יוצרים מרכזיים בספרות העברית, ביניהם דבורה בארון, ש. בן ציון, ג.שופמן, ושל יוצרים ידועים פחות, וביניהם מ”ז גולדבוים, ראובן פאהן, נחמה פוחצ’בסקי, שלומית פלאום.
‏נורית גוברין זכתה בפרסם ספרותיים, ביניהם: פרס ביאליק לספרות יפה (1998 ‏), פרס עיריית רמת גן למפעל חיים בספרות ואות יקיר תל-אביב (2010 ‏).

“יש יום והיא תתגלה” – אהרן מגד וחנה סנש

חנה סנש בשדות ים

חנה סנש הצטרפה כחברה לקיבוץ שדותֿיםֿקיסריה בֿ22.12.1941, לאחר שקודם
(22.8.1941) הייתה מועמדת לחברות וחיה בקיבוץ כשנתיים.³⁶ בקיבוץ נפגשה עם אהרן מגד, שהכירהּ מקרוב. ביומנה, מיום 7.10.1941 מקרייתֿחיים, כתבה: “מדוע דוקא שדותֿים [- – -]. מה הן הסיבות שפניתי ראשונה למקום הזה? – חיפשתי קיבוץ צעיר של נוער עובד בגילי בערך, העומד עוד בהתחלת דרכו, עֵר במובן התנועתי והחברתי. ונוסף לכך מושכת תכנית ההתישבות בק י ס ר י ה” (‘חנה סנש’, תש”ו, עמ’ 125).

חנה סנש נולדה בבודפשט בֿ17.7.1921 ועלתה לארץ בֿ19.9.1939. בשנת 1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדה לצנוח על אדמת אירופה.

בֿ11.3.1944 טסה לאיטליה ובֿ13.3.1944 צנחה ביוגוסלביה. לאחר תלאות עברה את הגבול להונגריה בֿ9.6.1944 ולמחרת הוסגרה לנאצים בעקבות הלשנה. את חמשת חודשי חייה האחרונים בילתה במאסר הנאצי, בסבל ובעינויים, ובכ”א בחשון תש”ה (7.11.1944) הוּצאה להורג באשמת ריגול ובגידה ב”מולדת”, והיא בת 23. חנה סנש נקברה ב’חלקת המארטירים’ בבודפשט, שאליה הובאה בידי אלמונים.

בֿ26.3.1950 הובא ארונה לישראל והיא נקברה בהרֿהרצל בירושלים. בראשית נובמבר 2007 הועברה אבן מצבתה מבית העלמין היהודי בבודפשט לבית העלמין של קיבוץ שדותֿים.

זמן קצר לאחר שנתפסה, עוּנתה והוּצאה להורג, התחיל מפעל ההנצחה שלה, שיצר וביסס את מיתוס חנה סנש בדורה ולדורות. ליצירת המיתוס בתחילתו אחראים כמה מחבריה ובראשם שניים: משה ברסלבסקי (לימים ברסלבי), שהיה אז חבר קיבוץ נען, ואהרן מגד ידידהּ הקרוב, וחבר קיבוצהּ שדותֿיםֿקיסריה.³⁷ משה ברסלבסקי מטעם הוצאת הקיבוץ המאוחד ואהרן מגד מטעם קיבוץ שדותֿיםֿקיסריה, החלו לאסוף חומר משלה ועליה, לתרגמו ולהכשירו לדפוס. ביום השנה הראשון להוצאתה להורג (חשון תש”ו) יצאו לאור שני פרסומים: הספר לזכרהּ בכריכה קשה ובהיקף של 304 עמודים שערך משה ברסלבסקי, וכלל בעיקר מבחר דברים משלה: יומניה, מכתביה, שיריה, תמונותיה ומקצת דברים עליה, וכן חוברת לזכרה שערך אהרן מגד ובה נכללו בעיקר דברי חברים עליה וגם מקצת דבריה, והיקפה 72 עמודים.

ספר וחוברת אלה יצרו את המיתוס, ולאחר שנוצר היה לאהרן מגד חלק נכבד בפיתוחו, בביסוסו, בהאדרתו ובהפצתו ברבים. על חנה סנש נכתבו ספרים ונעשו סרטים ומתוך כֿ12 מחזות שנכתבו עליה, החל מהמחזה שכתב יצחק שדה (1952), כתב אהרן מגד שניים. הראשון: ‘הסנה הבוער. מחזה זכרון לחנה סנש’ (1954), והשני: ‘חנה סנש’, שהוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1958, זכה להצלחה רבה והופיע בדפוס בכמה מהדורות. שני מחזות אלה, ובמיוחד זה שהוצג, חיזקו והעמיקו את מיתוס חנה סנש והנחילו אותו לקהל הרחב כמופת לדור ולדורות.³⁸ “מכל המחזות שכתבתי, אל זה היה לי הקשר האישי הקרוב ביותר,” אמר אהרן מגד ביובל הֿ90 שלו למראיינו יעקב ברֿאון (‘דיוקן’, 2010).

הרשימה לזכרה, עם השם הצנוע “קווים לדמותה” (תש”ו/1946) שכתב אהרן מגד, היא למעשה שיר הלל לחנה סנש, ורשימה זו היא שגילתה את דמותה לקהל הרחב, חשפה את אישיותה לרבים וסללה את הדרך ליצירת המיתוס ולביסוסו.³⁹

חנה סנש בחוף שדותֿ ים

אהרן מגד הסתייג מכמה מניסוחי לאחר שקרא פרק זה. במכתב אלי (2.10.2010) ניכר רצונו להעמיד דברים על דיוקם ולהמעיט את חלקו ביצירת ה”מיתוס”. ביחס לתואר “מיתוס”, כתב: “לא היתה אפותיאוזה או גלוריפיקציה של חנה סנש. היא נתפסה כדמות מציאותית בת זמננו, ‘גיבורה’, אמנם, המעוררת כבוד, אהבה, אפילו הערצה, אבל לא למעלה מזה, עד כדי אגדה.” הוא חשש שהשימוש במונח המקובל היום, “מיתוס”, “עלול לעורר רתיעה אצל כל אלה שהכירוה,” וכן במכתב המשך (4.10.2010), כתב: “‘מיתוס’ כפי גם שאת מציינת, הוא ‘אגדה’, כלומר דברים המיוחסים לאדם, או מסופרים עליו, שהם ספק אמת ספק דמיון עממי. הדברים שסופרו על חנה סנש, כולם אמת, קרו במציאות, שום דבר בהם אינו דמיון.” בהמשך מכתבו הראשון (2.10.2010) המעיט את חלקו ב”יצירת המיתוס” והבליט את פועלו של משה ברסלבסקי, ש”עסק בזה במסירות רבה”: “אַת קושרת לי כתרים שאינם מגיעים לי כלל, ואין לי כל רצון להתקשט בנוצות שאינן שלי.”

אבל לאחר ששלל את חלקו: “לי לא היה חלק בכך,” הוסיף: “אני רק כתבתי את החוברת ואת שני המחזות (‘הסנה הבוער’ היה מעין טיוטה ל’חנה סנש’, וערכו הספרותי היה מועט. הוא שימש בעיקר להקות חובבים). ואין לומר ש’שני מחזות אלה [- – -] חיזקו והעמיקו את מיתוס חנה סנש’ וכו’.”

למותר להוסיף שדעתי, כפי שגם הבעתי אותה בפני אהרן מגד (3.10.2010), שונה. אותו “רק” של אהרן מגד, שערך את החוברת, כתב את הרשימה לזכרה והוסיף עליהם את שני המחזות, מעיד על תפקידו המכריע ביצירת המיתוס ובביסוסו בקרב הציבור הרחב.

אהרון מגד.צילם ראובן קסטרו

בהמשך ל”מדיניות” המעטת חלקו הסתייג אהרן מגד גם מ”הסופרלטיב שקשרתי” לרשימתו “קווים לדמותה”, וטען ש”הרשימה כתובה בפרוזה פשוטה מתוך כוונה להבין את האישיות הזאת, ולכן גם מוגזם לומר שהיא ‘סללה את הדרך ליצירת המיתוס ולביסוסו’. הרבה יותר מרשימה זו ‘סללו את הדרך’ סיפוריהם של האנשים שהיו עם חנה בדרכה להונגריה ובהונגריה עצמה, כמו יואל פלגי וראובן דפני, וכמובן, אימהּ קטרינה ואחרים שהיו בקרבתה בימי מאסרה ומשפטה.” גם כאן אעיר שעל אף הסתייגותו זו, דעתי על אופייה הספרותי של רשימתו לזכרה ותפקידה המרכזי ב”סלילת הדרך ליצירת המיתוס וביסוסו,” לרבות השימוש במושג “מיתוס” במובן של העצמת אישיותו של גיבור נערץ מן העבר, בעינן עומדות.

רשימה זו, יחד עם החוברת שערך לזכרה (חשון תש”ו/נובמבר 1945), היו מפעולותיו האחרונות לפני יציאתו לשליחות בארצותֿהברית בסוף מרס 1946. דברי חברים נוספים שנכללו בחוברת, יחד עם הרשימה, יצרו את מיתוס הגבורה של חנה סנש בדורו ולדורות.

הרשימה הנלהבת של אהרן מגד טבעה את חותמה על קהל הקוראים, והעידה כי הכיר אותה היטב מקרוב ושהיו ביניהם יחסי ידידות עמוקים. אך צפוי היה שממרחק השנים יפוזרו רמזים בדבר קשרים רומנטיים ביניהם, או לפחות סביב הקביעה ש”היא גילתה בו עניין רומנטי בחייה.”

דומה שהמקור הראשון לכך היא כתבתו של יהודה קורן “אהבותיה של חנה סנש” (1996) שהתבססה, כפי שנכתב בכותרת המשנה שלה, על “קריאה בפרקים נסתרים מיומנה, ומעדויות אחרות.” יהודה קורן בדק את היומן המקורי של סנש ב”יד ושם”, פרסם ממנו לראשונה קטעים שלא הופיעו עד אז, וכן ראיין את חברותיה הקרובות של חנה סנש בקיבוץ שמסרו לו פרטים אינטימיים בנוגע אליה משיחותיהן עמה. הכתבה מגלה את השתוקקותה לאהבה אמתית ולידידות רצינית, את חיפושיה אחר האחד, שתהיה לה גם שפה משותפת עמו, את אי הסכמתה להתפשר ואת דחייתם של מחזריה הרבים.

בכתבתו ציטט קטע מיומנה שלא פורסם, ללא שֵׁם: “נדמה לי שאני אוהבת את מישהו אבל הקשיים רבים. הוא נשוי.” יהודה קורן הוא שהוסיף את הקישור לאהרן מגד: “בשדותֿ ים ידעו על הקשרים האמיצים שהיו לה עם חבר הקיבוץ הסופר אהרן מגד. מגד, נשוי בראשונה, כתב כעבור כחמש שנים דרמה נרגשת על מותה של חנה סנש.”

בתשובה לפנייתו של יהודה קורן אל אהרן מגד, אמר האחרון: “היא העריכה אותי כסופר וביקשה שאחווה דעה על שיריה. אבל לא הייתי מודע לכך שהיו לה רגשות אחרים כלפי. היא הייתה די פוריטנית, ואמרה לי שהיא מאד מאד מכבדת קשרי משפחה, ואינה רואה בעין יפה פרשיות אהבים מחוץ לנישואין.”

אלי אשד, שהפנה את תשומת לבי לכתבה זו (22.11.2010), הסתמך עליה ולמעשה המשיך אותה בשתי רשימותיו. רשימה אחת, “על אהרן מגד”, באתר האינטרנט שלו “היקום של אלי אשד” מיום 25.5.200, עם הופעת ספרו של אהרן מגד ‘ירחי הדבש של הפרופסור לונץ’ (2005), והרשימה האחרת, שפורסמה אף היא באתר שלו ביום 25.6.2006, חיזקה עוד יותר רושם זה בהרצאתו באוניברסיטת ברֿאילן ביום 20.6.2007: “מכל הגברים שהכירה באותה התקופה אהרן מגד היה זה שמשך תשומת ליבה באופן מיוחד, וניתן לשער שהיא בהחלט חשבה עליו במונחים רומנטיים אם גם לא חשפה את זה בפניו (כך, לפחות, טען מגד בריאיון עיתונאי).”

בדבריו המשיך אלי אשד לטוות את הנופך הרומנטי בחיי חנה סנש, ויצר דרמה תחרותית בכך שהעמיד מול אהרן מגד “מישהו אחר שהתמודד עם מגד (מבלי שזה אף ידע על כך) על ליבה של סנש, החוקר יוסף וייס שהיה סטודנט למדעי היהדות ובעיקר לקבלה אצל גרשום שלום, שהכיר את חנה מהונגריה והמשיך להתכתבעמה גם בארץ.” אלי אשד “הסביר” “מדוע דחתה סנש את ויס”, שהיה מאוהב בה, ומדוע “היא העדיפה אדם מסוגו של אהרן מגד שייצג בעיניה את העברי החדש,
איש המעשה והפעולה.” מסֵפר מכתביו של יוסף וייס אליה מתברר שהראתה לו את שיריה, תחילה בהונגריה ולאחר מכן בארץ ישראל, והוא היה, כפי שכתב מוקי צור בהקדמתו, “הקורא הנאמן של יצירתה הספרותית, ואפילו מדריכהּ בשעה שעשתה את המהפכה ועברה לכתוב שירה עברית.”⁴⁰ לשאלה שהפניתי לאלי אשד (29.9.2010) על פרטיו של הריאיון העיתונאי עם אהרן מגד, שלח אלי לאחר חיפושים את הכתבה של יהודה קורן,⁴¹ והוסיף (22.11.2010): “אמנם מגד הוא אנונימי בקטע הרלבנטי ביומן עצמו, אבל כמתואר בכתבה קורן ראיין את חברותיה הקרובות של סנש בקיבוץ שגם סיפקו לו תמונה שלהן עם סנש והן היו יודעות במי המדובר בדיוק.”

אהרון מגד.צילמה יעל רוזן.

חנה סנש עצמה נמנעה בעקביות, כאמור, מלהזכיר ביומניה שמות של חברים, מלבד ציון האות הראשונה בלבד של שמותיהם כדי למנוע זיהוי. כך, למשל, נזכרים”“ת. בחוץֿלארץ ומ. כאן“, שהיא קוראת להם “הידידים היחידים שמצאתי” תוך כדי חיפושיה אחרי “האחד” (מיום 1.10.1942 ‘חנה סנש’, תש”ו, עמ’ 143) וכך, למשל, נזכר “א.”: “פעם בעבדי במספנה שאל אותי א., ככה סתם, האם אני ‘טובה’” (קיסריה, מיום 8.1.1943. ‘חנה סנש’, תש”ו, עמ’ 145). ביומניה מתוארים לא אחת מאמציה “למצוא חבר”: “חסר חבר. אני יודעת: רק צעד אחד, נועז יותר, ויכולתי למצוא ח ב ר  [- – -]. כה מוזר הדבר. הבחורים [- – -] טובים ובכל זאת ותמיד אותו הקול בי: לא זה” (מיום 5.5.1943. ‘חנה סנש’, תש”ו, עמ’ 147). ספק אם יש כיום מי שיכול ורוצה לזהות במי מדובר.

בתשובה לשאלה שהפניתי לאהרן מגד על קשריו עם חנה סנש, לאחר שציטטתי בפניו את מה שכתב אלי אשד, ענה כפי שענה בזמנו ליהודה קורן (29.9.2010,וֿ29.10.2010, שבו תיקן כמה פרטים במכתבו הקודם): “אני מעולם לא אמרתי שביני ובין חנה סנש היו יחסים אינטימיים או רומנטיים. לא יכולתי לומר זאת, כי לא היתה זו אמת (באיזה ראיון עתונאי מצא את זה?). היחסים בינינו היו חבריים, יחסים של הבנה הדדית, דיאלוג בענייני ספרות וחברה (אני גם הייתי הראשון שהראתה לו את שיריה בעברית וציפתה לחוות דעתי עליהם). פעלנו יחד בארגון ארועים תרבותיים בקיבוץ. כתבה יחד איתי מחזה ושירים היתוליים. זה קרה בחגיגות אחרות בקיבוץ [לא ב”חג המים”] בחנוכה, פורים, יום השנה לייסודו וכד’. (היה לה חוש הומור מצויין.)⁴² ובכן זה הסיפור. לא מֵעבר לזה. אני הערצתי אותה עוד לפני יציאתה לשליחות. כאישיות יחידה במינה.”

ובסיפא, לאחר חתימתו, הוסיף: “תבקשי מאלי אשד שיציין על איזה ראיון סמך את דבריו.”

למחרת הוסיף אהרן מגד (20.9.2010) ביותר משמץ של הומור ממרחק השנים: “יהיה מעניין מאוד אם אמת מה שכתב על יחסה אלי… על היחסים בינה ובין יוסף וייס (שהיה מעורער בנפשו) היה ידוע לי היטב. גם סיפרו מצוי אצלי.” ועוד:
(2.10.2010): “את סברותיו של אלי אשד יש להכחיש מתחילתן. הן נראות לי כאמביציה לא כשרה למעין ‘גילוי’ עתונאי סנסציוני [- – -] ולהכחיש את ה’סמטוכה’ שבישל על ה’דרמה הרומנטית’ שלה.”

לדעתי, עדות זו שבה לא נזכר שמו של אהרן מגד במפורש ביומנה של חנה סנש, המובאת מפי החברות הקרובות, היא בגדר רכילות קיבוצית צפויה שיכולה להיות נכונה ולא נכונה כאחד. דומה שאין לפקפק בדבריו החוזרים ונשנים של אהרן מגד שלא ידע שהיו לה “רגשות אחרים כלפי”, ואם אמנם הייתה כאן אהבה, הייתה זו אהבה חדֿסִטרית מצדה של חנה סנש בלבד.

כאמור, אהרן מגד יחד עם יוסף וייס לפניו היו אלה שבחרה חנה סנש להראות להם את שיריה, שכתבה לעצמה ובחשאי כמנהג אותם הימים בקיבוץ. דבריו של שמואל אדלמן, “אשת החיל” ב’בשבע’ גיליון 117 מיום 10.11.2004, ⁴³ שציטט את אהרן מגד (ללא ציון תאריך ומקום ריאיון), נאמנים יותר למציאות: “הסופר אהרן מגד, מי שהיה חבר קיבוץ שדותֿים וכתב עליה מחזה, זוכר את הופעתה של סנש בקיבוץ.

‘הקבוצה שלנו היתה מורכבת מחברים, שחלק מהם לא הספיקו לסיים את כתה י”ב’ הוא משחזר. ‘חנה היתה טיפוס מעולם אחר. משכילה, אצילית, בעלת נימוסים אירופיים. אך בעיקר מה שבלט אצלה היה שהיא היתה אידיאליסטית אמיתית, במלוא מובן המילה. היא היתה מוכנה לעשות דברים בשם האידיאל. צריך לזכור שהיא הגיעה לבדה. ללא מסגרת תומכת כמו תנועת נוער. היא נעשתה ציונית בכוח עצמה, ובאה למשק פועלות כדי להיות חקלאית. לשדותֿים היא הגיעה אחרי הרבה חיפושים. היא הגיעה למקום שהיה קשה כלכלית וחברתית’.

“מגד היה, ככל הנראה, מהראשונים שראו את שיריה בעברית. ‘ערב אחד היא באה לאוהל וביקשה שאקרא את השירים שלה ואומר לה אם הם טובים. התרשמתי מהשירים, אבל אמרתי לה שהיא צריכה עוד להתפתח בשירה. השירים שלה היו דומים מדי לשירי רחל. היא כתבה מתוך אהבה גדולה לארץ, והביעה את המסירות הגדולה שלה. היתה לה תחושת ייעוד. היא יכלה בקלות ללכת לאוניברסיטה. אך החליטה לוותר. שיריה כתובים באש קודש. היה בה הרבה ממה שאנחנו מייחסים לנביאים כמו למשל בשיר ‘בדרך’: ‘קול קורא והלכתי / הלכתי כי קרא הקול / הלכתי לבל אפול’.”

גם כאן הסתייג אהרן מגד מן “הסופרלטיבים (בחלקם באשמתי…)” שבכתבה שציטטתי מתוכה, וביקש “להוריד” אותם (2.10.2010).

בריאיון עם יעקב ברֿאון (2010), ליובל הֿ90 של אהרן מגד, חזר וסיפר על קשריו עמה: “חנה עשתה עליי רושם כנערה משכילה, תרבותית מאוד ובעלת חוש הומור נפלא וגינונים של מי שבאה ממעמד גבוה. יחד עם זה, כאידיאליסטית מוחלטת היא הייתה מוכנה לעבוד בכל עבודה – במכבסה, בלול, במחסן, היכן שאמרו לה – והסתגלה לחיים באוהל. ניכר היה בה שרצתה להיות סופרת כמו אביה, בֵּלא סנש. עוד לפני שהגיעה הנה למדה בבודפסט עברית באופן פרטי. אהבת הכתיבה קירבה בינינו. אני זוכר אותה באה לאוהל שלי ובידיה מחברת שירים, שרצתה לשמוע את חוות דעתי עליהם. קראתי אותם בלילה, ובבוקר אמרתי לה בגילוי לב שהשירים יפים, אבל מושפעים מדי משירי רחל. היא גם כתבה מחזה על אדם שרוצה להיות אמן והקיבוץ לא מאפשר לו. לי זה נראה היה פשטני מדי.”

ובהמשך: “בפעם האחרונה ראיתי אותה במדי הצבא הבריטי, באיזה כנס בגבעתֿ ברנר. ‘שלום’ היא אמרה לי, ויותר לא שמעתי ממנה. בעצם, כל הסיפור שלה יכול היה להיות שונה. פרופ’ מיכאל פקטה מהאוניברסיטה העברית, שהיה ידיד משפחתה בבודפשט, ניסה להשפיע עליה ללמוד באוניברסיטה במקום להתבזבז אצלנו בקיבוץ. אבל היא הלכה עם האידיאלים שלה עד הסוף.”

בתוכן העניינים של החוברת לזכרה כונסו כֿ15 רשימות עליה, נוסף על דבריה ועל דברים מעיזבונה. רק ארבעה מהכותבים חתמו בשמם המלא, ביניהם אהרן מגד, וכל האחרים בשמם הפרטי בלבד, כמנהג אותם ימים כ”שכולם הכירו את כולם” (ראו בהמשך צילום תוכן העניינים של החוברת). רשימתו הנלהבת של אהרן מגד, “קווים לדמותה” (חשון תש”ו), היא המפורטת והחשובה ברשימות שנכתבו עליה ב”גל הראשון” של ההנצחה.

דבריו של אהרן מגד הם שירֿהלל לדמותה המופתית של חנה סנש. אוֹדָה בפרוזה, הכתובה בלשון פיוטית גבוהה. (ראו לעיל הסתייגותו של אהרן מגד מ”סופרלטיבים” אלה שלי ביחס לרשימתו.) רשימתו כתובה ממבט לאחור, לאחר שנודע דבר מותה הנורא והתפרסמה עמידת הגבורה שלה לפני שוביה האכזריים. זוהי אשהֿאגדה, אישהֿנביאה. היא סמל הרואי מושלם לתחושת שליחות, לגבורה ולהקרבה עילאיים. ברשימה נכללה גם הביקורת הראשונה על שיריה.

השאלות הרטוריות המפוזרות בה מגבירות את הפאתוס ומעצבות את החידה: “באה אלינו ממרחקים לא ידענום, מגלוּת זרה, מנכר תמוה; מה הקרקע ממנו ינקה, מה המעין ממנו שאבה – כל תעצומות נפשה?” הוא מתאר אותה כמי ש”בתוךֿתוכה אשֿתמיד יוקדה”, ומחכה להתפרץ, ותולדות חייה מסופרות
כאגדה – הגיעה “לבדה” מחיי עושר לחיי קיבוץ דלים: “מהיכלות הברק המוּעם של אריסטוקרטיה מתבוללת בעיר הולדתו של הרצל – עד שדות הקבוצה בארץ”. היא משמשת דוגמה ל”גילוי מוקד האושר האישיֿהלאומי האחד”, ודמות מופת שנשארה זכה, ו”לא דבק בה כלל מאבק התנועה בכל גלגוליה”. בעיקר מפעמת בה תחושת “ה י ע ו ד” [במקור באותיות מפוזרות], המושווית לזו של “נביאינו הקדומים”, שרק אצלם “אנו מוצאים דוגמת הכרתֿשליחות ותחושתֿתעודה כאלה מנוער, שהם הכרח המפעֵם בנפש, הדופק והולם כיד חזקה.”.

בהמשך תיאר את חיפושי הדרך שלה, הדומים לעלייה “אל מרומי הר”, שִבח אותה על ש”בחיפושֿעצמה אין היא מחטטת” ו”במקום לשמוע בנקרנות פנימית שסופה איןֿמוצא”, רמז לגיבורים התלושים מן העבר, “היא יוצאת ה ח וּ צ ה” ו”היא מפגישה את עצמה [- – -] עם הסובב, המתרחש, עם המאורעות שבקרבתה ובריחוק ממנה.” פגישה זו אינה מביאה אותה “במבוכה” אלא “להיפך. היא החולשת”. הוא קורא ביומנה “עקוב העלילה” ואינו מוצא “רגע חולשה אחד שבו היא אובדת דרך או שנטרפת היא ביאוש של ביןֿהמצרים או שכורעת היא מכובד הזמן או מכובד העול.” “ה ה ג ה  ו ה מ צ פ ן הם עמה תמיד, כי הם בתוכה פנימה”.

הכותב מדגיש את היותה “לבדה, אין איש המובילה בידו, המדריכה, המצביע לה על הכיוון. היא עצמה, או אם אפשר לומר כן: היא ויומנה.” הכותב עומד על חשיבותו של “בית המשפחה”, בכך ש”הבית והעולם – לא עמדו בסתירה”, ומתאר את הוריה מתוך היכרות עמה ועם מה שקרא עליה: “את זכרון האב ואת אהבתֿהאם, אצילות רוח ואצילות הליכות שרחפו באויר ילדותה.” “תוגת זכרוןֿהאב – רחפה תמיד כענן קודר [- – -]; יתומתֿאב, הקשורה ביחסי רעות עמוקים קשרֿגורל עם אמהּ [- – -]; קשובה ודרוכה לקול המדפק מן החוץ, קול גורל עמה.” אביה, הסופר בלה סנש, נפטר כשחנה הייתה בת 6.

דומה שהמשפטים שהפכו אותה לסמל הם: “היא התייצבה  ב מ ר כ ז  הנחשול ולכן גם בהכרח היתה תמצית גבורתו של הדור, עד כדי סמל גבוּרתו“. הוא רואה בה חוליה מקשרת בהיסטוריה היהודית של דור מקדשי השם: “בבוא הרגע קפצה אל המוקד ללא מורא כשם שקפצו יהודים וקדשו את השם  ב ב ר כ ם  את אלהים.”

אהרון מגד.צילמה יעל רוזן

אהרון  מגד מודע לתפקיד הסמלי החשוב שהוא מייעד לחנה סנש ותוהה עליו: “הניתן עוז בנפשנו להשוותה לגדולי העם, לנביאיו, לגיבוריו, את חנה הפשוטה, החברה, אחת מתוכנו?”. אבל הוא ניצב מאחוריו, מחזק ומאשרר אותו, ומסבירו כדי לשכנע את דורו שלא הגזים: “אבל כנראה שלאנשים אשר הדור מעמידם אל פסגתו – קויֿדמות משותפים, הם האנשים שבהם נפגשים נפש עמוקה, סוערה, עם חוויה היסטורית חריפה, האנשים שחוויות תקופתם הם חוויותיהם האינטימיות עד כדי הזדהות גמורה, הזדהות עד כדי כאב. האנשים הרואים עצמם  כ ש ל י ח י  דורם“. לא הוא הרואה כך את חנה סנש, אלא זו היא הרואה כך את עצמה ואת תפקידה כשליחתֿדורה. הוא מצטט את דבריה: “קול קורא והלכתי / הלכתי כי קרא הקול“, ומפרשו: “הן זהו ‘קולֿאלהים’ אשר נשמע אל הנביאים לפני עדן ועדנים.” בהמשך הביא ציטטות נוספות מיומניה, שהוא רואה בהן “התגלויות” ש”רב בהם הדמיון” ל”חזיונות הטבע של הנביאים.”

אין הוא מתעלם מן “המאמצים, המאבקים וההתלבטויות” שהיו מנת חלקה “בהתקשרות לעבודה, לחברה, לחיי הקיבוץ, בהתערות בקבוצה”, אבל דווקא אלה חיזקו אותה, שכן “היא ידעה  ל פ ת ו ר את שאלותיה וכך שׂרתה עמהן, יכלה להן”.

בין השיטין מתגלה הדרמה שהייתה מנת חלקה בחיי הקבוצה, בשעה שחברי הקיבוץ עקבו אחריה מתוך פקפוק אם תצליח להסתגל לחיי הקבוצה הקשים והתובעניים: “רבים שאלו את עצמם אם לא תעזוב חנה בראשית דרכה מחמת אכזבה. רבים עמדו לראות עד מתי תשאר בתוּמתֿ אמונתה, עד מתי לא ‘תסתגל’ לחיים ‘כמוֿשהם’ על פגמיהם והגילויים השליליים המלווים אותם.” אבל היא בחרה בדרך מקורית משלה: “לא עזבה, אף לא הסתגלה, לא השלימה.” נלחמה “על אמיתה בעוז”: ללא רתיעה בפני מקובלות, ללא נסיגה מפני דעתֿציבור, ללא היסוס של מחדשֿבא, ללא נחיתות בפני וותיקים ונושאים בעול.”⁴⁴

כמי שהכיר מקרוב את כתיבתה, שבה שיתפה אותו, ראה בה בין השאר “תקוה כמוסה להמשיך את פעל אביה,” אבל גם “שאיפה” ש”ניטעה בה וטופחה עוד בילדותה” וראה ביצירתה “כשרוןֿהתבוננות, רעיונות גדולים, תחושה עמוקה, – נשקפים מכל אשר כתבה.” בקיבוץ, אף ש“מרכז חייה נהיה אחר, דופק עם המפעל,” לא נהפכה הכתיבה ל”דברֿחובבות” אלא “הפכה מעתה להיות לניב חוויותיה החזקות ביותר.” דבריו על שיריה הם קרוב לוודאי הביקורת הראשונה שנכתבה עליהם: “שירים [- – -] נישאים ע”י החוויה העמוקה, תמימים כמוה, ללא רבב של פאר, גלויים, עירומים, מעשיֿבראשית, חצובים מעמק, טהורים.” וכן: “השירים האלה – הלא הם ניצוצותֿפלא שנותרו לנו, זהרורים מנפשה, הרגעים הגדולים בחייה שנתגבשו בגבישים הזורחים וקיימים לעד גם אחרי הלכה מאתנו.”

אהרן מגד הקדיש גם דברים לחנה כאשה: “ה א ש ה שבחנה לא נתמעטה ולא הועמה מפני האדם שבה,” ותיאר את אופייה, את תכונותיה, את יופיה ואת יחס האנשים אליה: “היה בה קסם של רעננות זכה, תֹם של ילדהֿגדולה, גם תֳארה גם תכונות נפשה – עשוה לנאהבת ע”י רבים.” וכן: “עדינות נפש נשית, חינניוּת ורוֹך נצטרפו לחוזקֿאופי ולעזותֿלב.” ועוד: “על כל אלה היה משוך קסם נשי שלא נתעבּה כלל וכלל ע”י עקשות הרצון, תוקף ההחלטה, מרץ המעשים.” הוא השווה אותה לדמות המופת שהייתה אז נערצת עליו ועל רבים: רוזה לוקסמבורג, “כפי שהיא מוכרת לנו ממכתביה, מהמסופר עליה.”

לקראת סיום הוא מזכיר את אהבתה הגדולה לאמהּ. את ההתלבטות של חנה, “כאילו גזל העם את הבת מן האם“, הוא רואה בשילובם יחד בהתאם למסורת הדורות: “פתרון האחרון – אהבת העם ואהבת האם מובילים אל הדרך האחת,
אל  ה ע ם  ואל  ה א ם”. חנה היא המשך של כל קדושי ישראל שהקריבו את עצמם ועלו “על המוקד”. חנה מגלמת את “גבורת ישראל [ה]פורצת בכל דור באפיקיו שלו ובוחרת את גיבוריה, את הדמויות המגלמות בתוכן את תמצית מאוויי הדור, את מיטב רוחו“. דור זה “דור האסון והחורבן, הדור אשר שיכל מליונים בניֿהעם – דור זה בחר לגבורו את ה ש ל י ח ה – ה ח ל ו צ ה אשר חרפה נפשה בדרכה מן הארץ אל הנכר לגאול את אחיה מטרף המות.”

הסיום, כצפוי, הוא על דרך “במותה ציוותה לנו את חייה”: “מותה של חנה הוא לא רק סוף דרכה. הוא פסגת דרכה.” “היא נתנה את כולה, את כולה עד תום.” בחתימה, לאחר דבריו, הובא צילום בכתב ידה הצפוף והמנוקד של ארבע השורות המפורסמות משירה “אשרי הגפרור”, שבשוליו נרשם סֶרֶדִיצֶה 2.5.1944. ⁴⁵

ראו גם :

עוד פרק מהספר:מרגיש את כאב הימים “

נורית גוברין על אהרון מגד ויחסו לשואה

דיאלוג עם הספרות העברית :הרצל חקק על “חסד החיים”

ד”ר אלי אשד על יצירתו של אהרון מגד

/

איך ליצור ולהרוס גיבורה לאומית :על חנה סנש

הצנחנית שלא שבה :חנה סנש במציאות ובספרו של עדד בצר 

אהרון מגד חנה סנש והמעבר מהמרכז לשוליים

משימתה של חנה סנש במציאות ובסרט של מנחם גולן 

משפטה ומותה של חנה סנש סיפור בכמה גירסאות מאת מנחם תלמי ויואל פלגי

דמותה של חנה סנש על בימת התיאטרון