מאמרה של אחינעם אלדובי “דמותה של חנה סנש על במת התיאטרון”, בתוך “חיים? או תיאטרון? – נשים יוצרות בשואה ואחריה“. פורסם ב”במה, כתב עת לתיאטרון”(286/2020). עורך – מוטי סנדק. הוצאה לאור המכון לקידום תיאטרון יהודי.

חנה סנש. ויקיפדיה.
חנה סנש. ויקיפדיה.

ביום שלישי,שמונה ביוני 1957 פרסם מדור “שדה התרבות” של עיתון למרחב את הידיעה הבאה: “הצלחת המחזה יומנה של אנה פרנק על במת ‘הבימה’ גרמה להנהלת ‘הבימה’ שתתעניין ביומנה של חנה סנש, הנמצא בידי אמה. לאחר שהאם הסכימה להעלות את היומן על הבמה, עומדת ‘הבימה’ להכריז בקרוב על תחרות לעיבוד היומן לבמה וקבעה פרס של 1000 ל”י למחבר שעיבודו יתקבל להצגה”[i].

ואכן, בשנת 1957, במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל הצעירה, הכריזה הנהלת תיאטרון “הבימה” על קיום תחרות לכתיבת מחזה, שיתבסס על יומניה של חנה סנש. פעולה זו שהייתה חלק מיוזמה לקידום התרבות הישראלית, הצטרפה לשרשרת יוזמות להנצחת דמותה וסיפורה של סנש בתודעה הציבורית. כבר ב-1945, שנה לאחר מותה, התפרסמו בעיתונות ידיעות רבות על מיזמים ברחבי הארץ שהנציחו את שמה: בירושלים נחנך בית לעולים מהונגריה [ii], ליד קיבוץ דורות ניטעה חורשה [iii], בקיסריה נוסד מרכז תרבותי לעיון ולהכשרה ימית לנוער, ואוניית מעפילים שעשתה דרכה לחופי הארץ קיבלה אף היא את השם “חנה סנש” [iv]. בשנה זו אף פורסם לראשונה קובץ ובו קטעים מיומניה, מכתבים ושירים מפרי עטה בהוצאת הקיבוץ המאוחד [v]. במהלך השנים נקראו על שמה רחובות בערים שונות ברחבי הארץ, והוא אף נחקק בשמו של הקיבוץ יד חנה [vi]. לצד יוזמות הנצחה אלו מצאה דמותה את מקומה גם על במות התיאטרון. כבר בפברואר 1948, בירושלים הנצורה, הציגה הסטודיה הדרמטית הירושלמית בהדרכת הבמאי רפאל צבי הצגה על חנה סנש, המבוססת על ספרו של יואל פלגי רוח גדולה באה [vii]. שש שנים לאחר מכן, ב-1953, פורסם מערכון של יצחק שדה בשם “דרכה של חנה” [viii],

שאותו תוכלו לקרוא ברשת בפרויקט בן יהודה כאן.

בשנת 1955 פרסם אהרן מגד תסכית לזכרה בשם “הסנה הבוער” [ix], ובתחילת 1957 פורסמה מערכה על דמותה במחזה מפנים שכתב אליעזר ברות [x].

היה זה אך עניין של זמן עד שייכתב מחזה שלם על דמותה ועל סיפור חייה של חנה סנש. את הרעיון לקיום תחרות לכתיבת מחזות עליה יזם הסופר והמחזאי חבר קיבוץ שדות ים אהרן מגד. בריאיון עם חוה רזילי סיפר מגד:

אני הכרתי את חנה סנש אישית […] חיינו באותה הקבוצה – שדות ים. היינו ידידים ואני הערכתי והוקרתי את אישיותה […] אי אפשר היה שלא להעריצה: הייתה זו נערה מיוחדת במינה – יפה, חברותית, שופעת חיים ועליצות, בעלת חושים פתוחים לכל המתרחש סביבה ובעולם, מעמיקה לחשוב ומחמירה בתביעות עם עצמה […] לאמיתו של דבר תמיד חייתה בתחושת שליחות.

ההערצה לאישיותה של חנה סנש, והרצון להשאיר בזיכרון הציבורי את סיפורה הביאו את מגד לרתום עצמו לכתיבת מחזה עליה. מגד מספר שניסה לכתוב ארבע טיוטות שונות, וכשהרגיש שאין הוא מצליח לגבש יצירה טובה דייה, פנה לתיאטרון “הבימה” בהצעה לקיים תחרות ולהזמין מחזאים שונים לכתוב על חנה סנש.

התחרות

כרזה על הצגה על חנה סנש בתיאטרון הילדים והנוער” באדיבות מכון “גנזים ”

התחרות נמשכה תשעה חודשים, ובמהלכם הוגשו תשעה מחזות. בתום תשעת ירחי הלידה נבחר המחזה חנה סנש של אהרן מגד, שאותו הוא הגיש במסגרת התחרות. בינואר 1958 נמסרה הידיעה כי הנהלת “הבימה” מסרה את המחזת חייה של חנה סנש על-פי כתביה ויומנה לסופר אהרן מגד “שהיה בשעתו היוזם להעלאת היומן על הבמה”. הידיעה מתארת ש”כפי שנודע, נתקבלו שורה של עיבודים ליומן ממקומות שונים בארץ – אך אף אחד מהם לא נמצא ראוי להצגה” [xi]. זכייתו של מגד עוררה שאלות לאור הצלחת מחזותיו הקודמים שהועלו ב”הבימה”, והשתתפותו בתחרות נתפסה כניגוד עניינים לאור היותו יוזם התחרות.

כבר עם פרסום התחרות התעוררו שאלות על שקיפותה. במכתב למערכת “הארץ” בתאריך 2.8.1957, שאל מרדכי שטנר על זהות השופטים בתחרות: “סבורני כי אחד התנאים הראשונים להצלחת התחרות הוא שתפרסם הנהלת הבימה את שמות חבר השופטים הממונים על חלוקת הפרס […]”. ככל הנראה הוגש ערעור על ההחלטה, כיוון שבפברואר 1958 ניתנה הארכה נוספת למועד הגשת מחזות על חנה סנש, כדי לאפשר למחזאים שלא סיימו את עבודתם להתמודד בתחרות. בתום הארכה נבחר מחזהו של מגד בשנית. בתגובה לזכייתו של מגד בתחרות קבלו כמה ממשתתפי התחרות שלא הייתה התחשבות מלאה במחזותיהם מצד התיאטרון, וכי המחזה של מגד התקבל בלי בדיקה מיוחדת [xii]. כראייה לכך הם הצביעו על כך שבעת ובעונה אחת עם הכרזת התחרות התבקש אהרן מגד לעבד את היומן למחזה, ואף קיבל מפרעה על חשבון עיבוד זה [xiii]. הנהלת “הבימה” מסרה בתגובה כי: “לפחות עוד 3 מחזות נמצאו ראויים לציון. ואולם מחזהו של א. מגד העובד על נושא זה כעשר שנים והכיר את חנה סנש אישית עלה על כולם” [xiv].

מגד מתאר את קשיי ההתמודדות שלו בכתיבה על הנושא, ואת הבחירה דווקא בדמות האם קתרינה, כמנוע דרמטי: “מצד אחד נדמה לנו כי המחזה מתבקש מאליו, אולם מאידך אין זה חומר דרמטי במובן המקובל – אין כאן קונפליקטים גדולים היו לבטים אך לא קונפליקטים. במחזה תתפוש האם קתרינה מקום מרכזי וחנה רובינא תשחק אותה” [xv]. קתרינה סנש אישרה את נוסח המחזה ואת ליהוק השחקניות שתגלמנה את בתה (מרים זהר) ואת עצמה (חנה רובינא). בימוי המחזה הופקד בידיו של אברהם אסיאו. הצגת הבכורה למחזה התקיימה ב-31 במאי 1958 בתיאטרון “הבימה”, ופתחה את פסטיבל המחזה המקורי. ההצגה רצה 116 פעמים בארץ ובחו”ל [xvi], ועד היום המחזה נחשב לחשוב ולמרכזי בין המחזות שנכתבו על חנה סנש.

והנה כתבה מהתקופה על המחזה

כתבה מ”דבר השבוע ” על המחזה “חנה סנש ” של אהרון מגד
עטיפת אחת המהדורות של המחזה “חנה סנש” מאת אהרון מגד.

את המחזה של אהרון מגד “חנה סנש” אפשר לקרוא ברשת בפרויקט בן יהודה.

תמונה מההצגה “חנה סנש” של אהרון מגד עם מרים זוהר וחנה רובינא

צפו במונולוג מהמחזה “חנה סנש” של אהרון מגד

העיסוק התיאטרוני בדמותה לא תם

לצד המחזות שהגישו לתחרות אליעזר ברות ויהודית הנדל, הוגש גם מחזהו של אביגדור המאירי [xvii]] שראה לבסוף אור בקובץ מחזות לוחמים, 1952 אך לא הוצג מעולם. המאירי, יליד הונגריה, היה קרוב למשפחתה של חנה והכיר אותה עוד מילדות כשעבד במערכת העיתון בבודפשט עם אביה הסופר בלה סנש, שנפטר כשחנה הייתה בת שש. המאירי מספר שעם הגעתה לארץ, סרה חנה לבקרו, והביאה עימה עותק של ספר ילדים שכתב אביה, שיתרגמו לעברית [xviii]. במשך כמה שנים הרהר המאירי ברעיון לכתוב על חנה סנש ספר או מחזה, כחוב של כבוד אליה וליהדות הונגריה [xix], ובמסגרת התחרות כתב את המחזה אשרי הגפרור: חזון הגבורה והתהילה של חנה סנש – מחזה בשבע התגלויות

והנה ראיון עןם אביגדור המאירי על המחזה:

ראיון מ”דבר השבוע ” עם אביגדור המאירי על מחזה שלו שלא הוצג על חייה ומותה של חנה סנש

את המחזה של המאירי אפשר לקרוא בפרוייקט בן יהודה.

לאחר התחרות, לא תם העיסוק בדמותה של חנה סנש בתודעה הציבורית ועל בימות התיאטרון. במשך השנים נכתבו מחזות נוספים, ועלו הצגות העוסקות בסיפור חייה, בכתביה ובעיצובה כדמות מיתית [xx].

מחזה אחד כזה עלה על הבמה באנגלית בארה”ב ב-1964 וזכה לביקורת קשה ביותר ממגד.

241

ב-1972 הועלה המחזה קול קורא והלכתי מאת שמעון לוי; ב-1979 עלתה בתיאטרון חיפה ההצגה כנפים : סצינריו לבלט, חמישה שחקנים ולהקת רקדנים מאת ישראל אלירז; בפסטיבל עכו 1987 עלתה ההצגה רק הכוכבים היו גבוהים כל כך מאת דודו פלמה; ב-2007 יצרו עינת ברקמן וארז מינץ את גיבורות קיסריה – אירוע תיאטרוני תלוי מקום בקיסריה [xxi]. על-אף שלאור בעיות טכניות נעצר תהליך היצירה במהלך החזרות ובטרם פְּגשהּ קהל, יצירה זו מציגה זווית מבט על סנש מצד נשיותה. ההצגה הפגישה שלוש נשים מתקופות שונות: רחל אימנו, המלכה מרים החשמונאית, וחנה סנש, שכולן נפגשות לילה אחד בקיסריה, כמה שעות לפני היציאה של חנה סנש למשימה. היצירה מתחילה עם הגעתה של “חנה” בסירה מהים אל החוף, כך שהמשתתפים פוגשים בה ברגע עלייתה לארץ. “חנה” משמשת כמדריכה המובילה את קבוצת הצופים-משתתפים לסיור בנמל קיסריה, במהלכו היא נפגשת עם דמויות הנשים ההיסטוריות, המספרות לה את סיפורן ודנות איתה על הקרבה אישית, על מקומה של אישה במאבק, על המתח בין הקרבה בבית לבין הקרבה למען העם ובחוצות העיר. הדיונים משתלבים בסיפורים שחנה משתפת מחייה על ילדותה ואהבותיה. הסיור הסתיים בתצפית לעבר הים עם קטע הלקוח מכתביה של חנה סנש על האופן שבו היא חווה את הארץ כבית.

מחזה נוסף בשם קול קרא והלכתי שכתבה אליה שוסטרמן, הוצג בשנת 2009 בתיאטרון “הסימטה” [xxii]. זוהי מונודרמה על שעתה האחרונה של סנש בתָאָהּ לפני הוצאתה להורג. המחזה הציג קטעי יומן ושירים של חנה סנש, לצד טקסטים מקוריים של המחזאית. הצגת מילותיה של חנה סנש כלשונן מרגעים שונים מחייה יצרו מעין חשבון נפש על חייה ובחינה של האירועים ושל הבחירות שהובילו אל הרגע הזה בתא הכלא לפני מותה הקרב. השימוש בטקסט הגולמי – במילותיה המקוריות של חנה סנש, כדי לספר את סיפורה ואת לבטיה, מעניק מבט מורכב ועשיר לדמות שסיפורה התקבע בתודעה הציבורית בין השאר באמצעות המילים שכתבה. דוגמה למתח זה בין המילים הסמליות שנותרו לבין הדמות החיה שכתבה אותן, מופיע לקראת סוף המחזה. בקטע זה מיקמה שוסטרמן את סנש כשהיא מתעמתת עם מילות שירה המפורסם “קול קרא והלכתי”, שהתקבל כאחד מסמלי דמותה המיתית. בשילוב מילות השיר עם מילותיה של המחזאית, שואלת דמותה של סנש מהו מקור הקול שהוביל אותה ללכת. היא מדגישה כי היה זה קולה שלה שנבע מבחירה ולא מכורח, ומצביעה על עקרון הבחירה כמהות ייחודיותו וקיומו של אדם:

VO:      קול קרא והלכתי…

חנה:     שֶׁל מִי הַקּוֹל הַזֶּה? שֶׁל אֱלֹהִים? שֶׁל האִידֵאולוגיה? שֶׁלְּךָ?

VO:      הלכתי כי קרא הקול 

חנה:     הַקּוֹל הַזֶּה שֶׁלִּי?

VO:      הלכתי לבל אפול

חנה:     אֶפֹּל מִמַּה לַעֲזָאזֵל?

VO:      אַךְ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקַּר וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָּבָר.

חנה:      זה חייב להיות הקול שלי… אני חייבת לדעת שזה הקול שלי. שאני. אני בוחרת. אתה מֵבִין? אִם

שׁוּם דָּבָר לֹא בַּיָּדַיִם שֶׁלִּי – אִם הַכֹּל קָבוּעַ… אִם הַכֹּל הָיָה קָבוּעַ מֵרֹאשׁ… אָז מַה הַטַּעַם? אָז מַה אֲנִי – אז אֲנִי לֹא קַיֶּמֶת… לא באמת… אני חייבת לחפש את הדרך: לִהְיוֹת… בֵּן אָדָם. אֲבָל אֵיךְ?[xxiii]

העיסוק המתחדש בדמותה מהפן המיתי והמגדרי מאיר את דמותה באורות חדשים ומזמֵן ייצוגים בימתיים נוספים על חנה במשמעויות החברתיות של עיצובה כמיתוס וכחלוצה, כלוחמת, כבת וכאחות, כאישה וכיוצרת [xxiv].

מראי מקום

[i] תחרות זו שקיימה “הבימה”, נלוותה לתחרות בין-לאומית לכתיבת מחזה לכבוד שנת העשור של המדינה. התחרות הייתה פתוחה לכל מחזאי בארץ ובחו”ל, יהודי ולא יהודי, ללא הגבלת תוכן או צורה, בתנאי “שהמחזה יהיה קשור בתחיית העם היהודי בארצו”, והפרס – 2,000 דולר. ראו: “תחרות בינלאומית על המחזה לכבוד שנת העשור של המדינה”. חרות,7.7.1957.

[ii] הארץ, 5.11.1945.

[iii] “חורשת הלוחמת ליד קיבוץ דורות”. על המשמר,8.11.1945.

[iv] “ספינת המעפילים חנה סנש הגיעה לחוף נהריה”. לחייל, 27.12.1945.

[v] “שנה למות חנה סנש”. הארץ, 8.11.1945.

[vi] “שמות חדשים לרחובות, שדרות וגנים חדשים בתל-אביב”. ידיעות, 16.5.1948.

[vii] “חדשות בספרות ובאמנות”. על המשמר, 19.3.1948.

[viii] ראה אור בקובץ מחזות לוחמים, 1952.

[ix] בבימוי גבריאל דגן.

[x] א’ כנרתי, “יומן חנה סנש יועלה בהבימה”. למרחב, 8.5.1957.

[xi] “א. מגד ימחיז חיי חנה סנש”. למרחב, 9.1.1958.

[xii] “א. מגד זכה בפרס המחזת ‘חנה סנש'”. הארץ, 14.4.1958.

[xiii] ר’ עזריה, “מרים זוהר כחנה סנש”. מעריב, 16.4.1958.

[xiv] דבר, 18.4.1958.

[xv] “אשרי הגפרור מחזה חדש של אהרון מגד על חנה סנש”. ספרא וסייפא, 14.2.1958.

[xvi] אתר ארכיון “הבימה”: http://archive.habima.co.il/

[xvii] מחזה אחר של יהודית הנדל רחוב המדרגות, עלה באותה שנה במסגרת פסטיבל המחזה המקורי ועליו זכתה בפרס ברש.

[xviii] הספר צ’יבי יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1950.

[xix] רבקה כצנלסון, “פגישות עם סופרים. אביגדור המאירי: יובל משולש”. מעריב, 10.5.1957.

[xx] לצד הפעילות התיאטרלית הופקו גם סרטים כמו מלחמתה של חנה (1988), בבימויו של מנחם גולן ואשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש, בבימוי רוברטה גרוסמן שהוקרן בשנת 2008 בפסטיבל הסרטים הבינלאומי. ראו: https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART1/757/095.html

[xxi] תודה לעינת ברקמן על השיחה שערכה איתי על היצירה.

[xxii] תודה לאליה שוסטרמן וגיבסון בראל, במאי ההצגה, על השיחות שערכו איתי.

[xxiii] אליה שוסטרמן, קול קרא והלכתי. (לא הודפס)

[xxiv] לקריאה נוספת: בן עמי, פיינגולד. השואה בדרמה העברית, סוגיות, צורות, מגמות (2010-1946), עמ’ 116-102. וגם: Gene A Plunka, Staging Holocaust Resistance, NY: Cambridge University Press,

2012. pp. 155-164.

עטיפת מגזין “במה” על נשים יוצרות תיאטרון בשואה

קיראו עוד על חנה סנש:

ד”ר אלי אשד

איך ליצור ולהרוס גיבורה לאומית :על חנה סנש

הצנחנית שלא שבה :חנה סנש במציאות ובספרו של עדד בצר 

אהרון מגד חנה סנש והמעבר מהמרכז לשוליים

משימתה של חנה סנש במציאות ובסרט של מנחם גולן 

משפטה ומותה של חנה סנש סיפור בכמה גירסאות מאת מנחם תלמי ויואל פלגי

צפו במקדימון המחזה “חנה סנש” של צביה הוברמן

קישור לדף רכישת גיליונות המגזין “במה

הפוסט הקודםמסע הפלאות של מומיקס – “אליס”
הפוסט הבאפנלופה מחכה
אחינעם אלדובי
עוסקת במחקר תיאטרון יהודי וישראלי, ובבחינת עיבודים בימתיים של מקורות טקסטואלים יהודים ואירועים היסטוריים. תלמידת מחקר בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, וחוקרת אורחת במכון הלן דילר למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. מחקרה הנוכחי מתמקד בייצוגים בימתיים של זיכרון השואה בישראל בראשית המאה ה-21 (הנחיית דר' יאיר ליפשיץ ופרופ' איריס מילנר). עורכת משנה ב'במה - כתב עת לתיאטרון' ומשמשת כמזכירת האגודה הישראלית לחקר התיאטרון והמופע.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש + 17 =