השכן החדש יוצא לעשן ליד החלון. הוא תמיד מעשן ליד החלון למרות שהוא גר לבד. אני שומעת אותו בבקרים צורח על גרושתו בטלפון, מילים איומות. הוא לא יוותר לה. הוא יעמוד שעות מחוץ לבית עד שהיא תכניס אותו. אתה מבין? גבר בן שישים יעמוד שעות מחוץ לבית של עצמו…
פעם כשתליתי כביסה נשמטו לי לבנים מהידיים ונחתו על החבלים שלו. וויתרתי.
אני מסתכלת על שביל הגישה. הייתי צריכה להתחיל לארוז מזמן אבל יש דברים שאתה רוצה. קבענו להפגש פה. עכשיו חצי שעה או יותר אחרי המועד. אמרתי “אם לא תבוא ותקח את הדברים שלך היום אני תורמת הכל.” אמרת שתבוא.
ההורים שלי פינו לי את החדר. הם היו צריכים להוציא משם הרבה שטויות. אבא שלי הפך את זה לחדר שלו לפני שנים. אני מניחה שעכשיו הם יחזרו לישון ביחד. הוא ינחר, היא תאבד שינה ואני אשמע את הגערות מסוף המסדרון. לא קשה לחזור בזמן.
עשן הסיגריות של השכן עולה לאפי. הוא משתעל ביובש. אני חושבת שאולי ארד לשם סוף סוף, אבקש את כל הלבנים שלי שנפלו לו על החבל ואתחיל להכות אותו,לנער אותו. שילך כבר. יחזור הביתה כמו שהוא תמיד אומר. זה לא המקום שלו. האור המהבהב מהשלט של הצ’יינג’ נח על כתפיו החשופות. המוכרים בחניות מתחילים לנעול, לקפל כיסאות ולספור כסף. הכל נסגר מוקדם, החל משבע אין עם מי לדבר בכל הסביבה. אמרת שאפשר לשמוע את העיר הזו חורקת. שנצא מפה לפני שנשתגע. יצאת.
אני צריכה ללכת לחפש קרטונים לאריזה, לבקש מבעלי החנויות לפני שהם סוגרים. אני סופרת שלושה עוברי אורח שהם לא אתה ויורדת לרחוב. כבר ימים לא יצאתי מהדירה והקור מכה בי. אני לא לבושה נכון. ידי עמוק בכיסים.
לוקח לי זמן לזהות שזהו השכן רוכן שם ליד תיבות הדואר רכוס במעיל דובון. אני הולכת במהירות, אבל הוא מסתובב לכיווני. קומתו גבוה ממה שחשבתי. הוא מתחיל לדבר ספק אלי ספק אל עצמו. “נו, זה תקוע שם…” אני חושבת שפשוט אמשיך ללכת, מי ידע שחלפתי על פני האיש הזה אבל אז הוא מסתכל עלי ואומר “לא יוצא.” זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותו רגוע, אפילו מבודח מעט.
“מה לא יוצא?” אני שואלת. אדים לבנים מתפתלים מפי ומתמזגים באוויר הקר.
“הליצנים האלה, הם שמו מכתב שלי בתיבה לא נכונה ואני לא מצליח להוציא אותו. אולי תנסי רגע?”
“לנסות?”
“כן, לנשים תמיד יש אצבעות ארוכות.”
הוא מפנה לי דרך. אני מוציאה את אצבעותיי מהכיס ומכניסה אותן לחריץ התיבה. בקלות אני שולפת מעטפה בצבע ורוד עתיק עם בול זר. אני צריכה להגיד לו שאני ממהרת אבל הוא לא מספיק להודות לי ולמלמל דברים על הבת הקטנה שלו בניו ג’רזי. הוא אומר שקר שם, הרבה יותר ממה שפה אצלנו ואם אני חושבת שזה קור אז כנראה שאני לא יודעת מה הולך בעולם.
הוא מחזיק את הנייר מול אור הניאון. זו שורה אחת באמצע, מרוחה, כאילו הכותב עסק באותו זמן בפעולה נוספת : “אל תכתוב לי יותר”. הוא שותק לכמה שניות ואז אומר “טוב,” ומקפל את הנייר. על פניו אותה הבעה מבודחת ממקודם. הוא מתחיל ללכת לכיוון הבניין וכשהגב שלו כבר מופנה אלי הוא אומר “טוב, תודה לך.” אני נשארת לעמוד. על שביל הגישה קונכיות שבלולים מרוסקות וסמני סוליות,חוסר תשומת הלב של העוזבים והשבים.
אני מחייכת כשאני מבינה פתאום: אף אחד לא יפגוש באף אחד אף פעם. אתה לא בהורים שלי, ההורים שלי לא בשכן, השכן לא בך.
השורה האחרונה מיותרת.