נח ובניו בונים את התיבה. צייר
Französischer Meister 1675
פרשת סיפור המבול
מאת אורלי גולדרט
פרשת בראשית נסתיימה בנימה עגמומית; מצב רוחו של אלוקים ירוד. הוא מבחין כי רבה רעת האדם על הארץ, וכי יצר מחשבותיו מוליך אותו לרעה כל היום: “וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ” (בראשית ו’,ו’) – מקריאה פשוטה של הפסוק, באופן ייחודי לתורה, ישנה תחושה של וידוי; לאלוקים יש לב וגם הוא יכול להתעצב. אונקלוס מפרש “וינחם” מלשון נחמה- אלוקים התנחם שברא את האדם בעולמות תחתונים, שאם היה בוראם בעולמות גבוהים יותר היה ממרידן ואילו בעולם תחתון זה, עלה במחשבתו של מקום להעציב את האדם. רש”י פירש אחרת: “וינחם” – כל לשון נחום שבמקרא (“בן אדם ויתנחם” במדבר כג’ ט’, “ועל עבדיו יתנחם” דברים לב’ לו’, “וינחם ק’ על הרעה” שמות לב’ יד’, “נחמתי כי המלכתי” שמואל א’, טו’ יא’) – הפך את מחשבתו להיטיב או להרע. במקרה זה, נהפכה מחשבתו של מקום ממידת הרחמים למידת הדין; על פי רש”י, במילה “וינחם” בפרשת בראשית, אלוקים גוזר את המבול על העולם.
מעניין לראות כי, פסוק זה דומה ומקביל במבנהו לפסוק שמופיע בפרק קודם- “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה” (בראשית ה’ כט’) – ראשית, ניתן להבחין בשלושה פעלים, המצויים באותו סדר בשני הפסוקים: “נחם”, “עשה”, “עצב”. שנית, עניין האדמה- “אדמה אשר אררה”- קללת האדמה מתחילה בחטא הראשון – “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (בראשית ג’ יז’) אחרי כן בחטאו של קין – “וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ” (שם, ד’ יא’). מ
נגד לשתי פרשיות החטא הראשונות בעולם, בזמן הופעתו של נח, בעת לידתו, נסמכים דברי אביו למך; “ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו” המבשרים בנוסח הברכות בספר בראשית, את ביטול הקללה. במקרה זה, למך מתנבא כי בזכות בנו, מידת הדין שתביא את המבול, תהפוך שוב, למידת הרחמים בעולם. עוד על פי רש”י – אלוקים יודע שבני האדם יחטאו והוא יצטרך לאבדם, אך בכל זאת בראם. זאת בשביל הצדיקים העתידים לצאת מהם. “ונֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְ־הֹוָ־ה” (בראשית, ו’, ח’) מקריאה פשוטה הפסוק נותן תחושה שגזר דין תמיד יכול להשתנות לטובה ושאלוקים קרוב מאד אל ברואיו. “מצא חן” – נח אהב את אלוקים, הוא מצא חן, משהו מיוחד בעיניו של אלוקים ולכן הוא הצדיק המתאים לתקן את האדמה.
נח בתיבה
Illustrator Petrus Comestors Bible Historials France
Year: 1372
“אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ–נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ” (בראשית, ו’, ט’) רש”י – יש שדרשו “בדורותיו” לשבח, ויש שדרשו אותו לגנאי. רבי יוחנן דרש אותו לגנאי, שנאמר, צדיק תמים היה “בדורותיו”, דווקא בדורותיו היה צדיק, ולא בדורות אחרים, שאילו חי בדורות אחרים של צדיקים, לא היה נחשב לכלום. ואילו ריש לקיש, דרש אותו לשבח, שאם בדור כזה של רשעים היה צדיק, קל וחומר בדורות של צדיקים. (מסכת סנהדרין דף קח ע”א). לכאורה הדיכוטומיה תמוהה, כיון שהיה בדורו צדיק לכל הדעות, למה לדרוש אותו לגנאי בדורות אחרים? הרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון שאנו רואים כי בדור זה הוא צדיק, היה לנו לדרוש אותו רק לשבח. אלא שיש כאן יסוד לדרך של צדיקות מדרגת יראת שמיים; “לדורותיו”- המדד לצדיק או רשע אינו באופן יחסי בהתאם למצב נתון במקום ובזמן. אתה לא יכול למדוד את רמת המוסריות שלך מול רמה מוסרית של אדם אחר, אלא בהתאם לקשר היחידני שלך עם אלוקים. רש”י פירש שעיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים. “דורותיו” – דירה, חדרי ליבו של האדם. עיקר צדקתו של נח היו מעשיו הטובים שנבעו משמחתו בעבודת השם. “אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ” – “התהלך” – הולך ועושה. משום שהיה עוסק במעשים טובים ובעבודת הבורא, שבר את כל המניעות והעיכובים בקשרו עם הבורא, היה כמו מתהלך בניחותא עם עבודת אלוקים.
“תולדות נח”- צאצי נח- שלושה בנים- שם, חם ויפת; מעשיו הטובים ועבודת הבורא היו בשלוש דרגות (על פי הזוהר): שם- ככינוי הכי קרוב לזהות; השם של משהו. מסמל אהבה ללא מחיצות. חם- הסתלקו עשר מידות קדושה, הדינים בעולם התגברו, המצווה לעבוד את אלוקים למרות המחיצות והקושי, על ידי שמחה- שמילת “חם” מוסתרת באמצעיתה ע”י האות “ש” שרומזת לג’ ראשונות [כח”ב] ואות “ה” שרומזת לה’ – חסדים. יפת – שהיה מעלה לקדושה כל עיכוב ומניעה ועל כך נאמר לו “יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם” שעבודה זו שהיא בבחינת “אלקים” מעלה את הניצוצות, מקדשת את הקושי, למדרגת “אהלי שם”. (בית מדרש “אור השלום” קרית ארבע) ארחיב בהמשך על בניו של נח
מכאן ואילך משתלשלת עלילת סיפור המבול ברצף, עד לתיאור ברית הקשת שעניינה התחייבות ק’ לנח ולבניו. בתחילת סיפור המבול מופיע שורש מנחה- ש.ח.ת שמדגיש את הקשר המעגלי של מידה כנגד מידה. : “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ” (שם, ו’ יב’)-: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי–כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ” (שם, ו’ יג’) בני האדם נהגו בשחיתות ועל כן ק’ משחיתם. רש”י פירש חמס – גזל. “כי מלאה הארץ חמס” – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. (סנהדרין קח’)
בהמשך סיפור המבול, נח מתבקש לבנות תיבה, אליה יכנסו הוא ובניו וכל מיני החי זכר ובהמה. “הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ” (בראשית, ו’ יט’)- עניין הזוגיות הוא כלל חשוב בבריאה ובקיום עולם. לכאורה, לשם מה כל פרט צריך זוג? הרי הכל היה יכול להברא, כבר מוכן על ידי אלוקים. כשאנו מתבוננים בכוחות החיים ובפרט באדם, אנו רואים שבאמת כל חי, אמנם נברא יחידי, אך הוא הועמד והותקן רק לזולתו. כל מה שהוא עושה, עושה הוא לזולתו, עד שכל מציאותו ועצמותו כולו לזולתו. זהו כלל חשוב לקיום העולם. מאד קל לנו להבין שנבראנו יחידים, אך לעיתים אנו שוכחים את מציאות משך העולם. “טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד: אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם, כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ ” (קהלת ד’ ט’י’)
צייר Frank Wesley
בפרשת נח מוזכרת היונה כעוף נאמן והיא ממלאת שליחות חשובה בפרשה. תכונותיה הבולטות של היונה הן שיבתה לקינה ולביתה המאורגן. רד”ק- ” ובראות נח כי לא למד מהעורב דבר שלח את היונה, כי היונה יש בה כח הדמיון להשיב שולחה דבר… גם יש בה טבע תשוקה לשוב אל קִנה. וכן מנהג המלכים לגדלה בביתם ולשלחה במקומות הרחוקים, וקושרין כתב בכנפיה והיא שבה אל שולחה בכתב התשובה שקושרים אותה בכנפיה גם כן מי שנשתלחה להם.” ישעיהו מדמה את ישראל ליונה, בנבואתו על שיבת עם ישראל לארצו; “מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארֻבֹּתיהם” (ישעיהו ס’, ח) מנגד, התכונות הנלוות להופעת העורב בתנ”ך הפוכות לחלוטין מתכונותיה האופייניות של היונה. העורב נתפס כמי שאינו גר במקום יישוב, כעוף מדבר המצוי במקומות חרבים ונטושים –עוד מספר ישעיהו, מתיאור החורבן הטוטלי העתיד לבוא על כל הגוים: “וירשוה קאת וקפד / וינשוף ועֹרב ישכנו בה” (ישעיהו ל”ד, יא’) גם הבאת הלחם והבשר לאליהו על ידי עורבים דווקא (מל”א יז’, ו’) אינה נובעת מהיותם בעלי חסד כי אם מכך שאליהו נצטווה לשבת במקום מבודד, הרחק ממקום יישוב ודווקא העורבים, המצויים במדבריות שרגל אדם אינה דורכת בהם, מונו להביא לו אוכל. גם בקולם של שני העופות האלו ניתן לבחון את אופיים השונה. התנ”ך מתייחס להמיית היונים השקטה והעדינה; כך למשל אנו מוצאים בתפילת חזקיהו בחוליו, המתארת הדרגתיות יורדת בעצמת קולו: “שויתי עד בקר כארי… כסוס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה” (ישעיהו ל”ח, יג-יד) (את המילים “סוס עגור” היו שהסבירו כמכוונות למיני עופות מצפצפים). בניגוד להמיה זו ניצב כמובן קולו הצווחני של העורב: “נותן לבהמה לחמה / לבני ערב אשר יקראו” (תהילים קמ”ז, ח). עם לאדם יש עם היונה מעין תקשורת אנושית, בעוד שהעורב מצוי דווקא במקומות שאין בהם בני אדם, וקולו נשמע מאיים ומוזר. עוד דבר, כשנוח שולח את העורב ראשון מן התיבה, לא ברור מהי מטרת השליחות ואילו כאשר הוא שולח את היונה מצורף לפסוק מטרת השליחה – “לראות-הקלו המים” (בראשית, ח’ ח’) לכן, שליחות העורב מן התיבה מפורשת כגירוש, מכיוון ששימש עם זוגתו, בעוד היונה, היא סמל לזוגיות .
נח מקריב קרבן .צייר [Daniel Maclise
נח ובניו מקריבים קורבן בעת צאתם מהתיבה.
, שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה, נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ” וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן “וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ, הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה–שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת-
(שם, ט’, יח’-יט)
הביטוי “בני נח” נמצא חמש פעמים בטקסט הגלוי של ספר בראשית. לפי פשוטו של מקרא, בכל מקום שכתוב “בני נח” הכוונה היא אך ורק לשלושת בניו. במדרשי חז”ל הורחבה משמעות המונח “בני נח” לכלל 70 אומות העולם. שכן לאחר המבול והחרבת הארץ, האנושות מתפתחת מצאצאיו של נח. “ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם, ויישת מן היין וישכר ויתגל, בתוך אוהלה” (בראשית ט’ כ’, כא’)
נח השיכור ובניו.צייר ג’ובני בליני
מיד לאחר המבול נוח, נוטע כרם, משתכר ומונח עירום באוהלו. חם, אבי כנען, רואה אותו ובמקום לכסותו, מחלל את כבודו. “וירא חם אבי כנען את ערוות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ” (שם, ט’, כב’). חז”ל מסבירים שמדובר לא רק בראייה סתמית. לפי דעה אחת “רבעו”, ולדעה אחרת “סירסו”.(סנהדרין ע ע”א) שם ואחריו יפת מכסים את אביהם, בעודם מקפידים לא לראות את ערוותו. אחרי כן נח מקיץ משנתו, הוא יודע כל אשר קרה, ובעצם ממש לפני שמת מברך ,ברכת אדם ראשונה בתורה, את שם ויפת ומקלל את חם “וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי “שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמו” (שם, ט’, כו’ כז’)
שם, חם ויפת מייצגים שלשה טיפוסים של אדם. חם מתגלה כמי שהושפע מן החברה שגדל בה. התנהגותו לאחר המבול שבאה לידי ביטוי ביחסו המביש לאביו, גרמה לכך שנתקלל בקללת “עבד עבדים יהיה לאחיו” (שם, ט’, כה’). חם, אף על פי שהתחנך בביתו של נח, איש צדיק בדורותיו, מתעקש להישאר עם השקפת העולם המופקרת של הדור שהיה לפני המבול וזאת על אף שניצל. הוא מייצג את הטיפוס הנגרר אחר היצר. טיפוס של עבד שתמיד יזדקק לאדון ולמצבים קשים.
שם ויפת מתקנים את חטא אחיהם ומתמודדים עם חולשתו של נח אביהם, לכן הם הממשיכים הטבעיים לדרכו. אולם גם שם ויפת אינם שווים בדרכם המוסרית. “‘ויקח שם ויפת את השמלה” (שם, ט’ כג’)’, רש”י מן – היה זה שם בלבד, שנקט יוזמה ולקח את השמלה, ואילו יפת הצטרף אליו רק לאחר מכן. ” יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם” – רבי יוחנן מחדד את המדרג בין שם ליפת- אלוקים ייתן הרחבה ונכסים חומריים (ואסתטיים) ליפת, אבל את שכינתו הוא ישים אצל שם; סוג האדם שמייצג יפת הוא את האדם הכן מוסרי, אבל שעושה את עבודתו מן החוץ פנימה, שלעולם לא ייזום מהלך מוסרי פנימי – “פרוש מה חובתי ואעשנה” (מסכת סוטא, כב’ א’). שם מייצג את סוג האדם אשר רודף שלום, האדם הפעיל, אשר מצפונו האלוקי, לא נותן לו לפעול מהחוץ, מהסביבה,אלא רק מתוך פנימיותו. אמנם התואר “בני שם” לא ניתן באופן רשמי דווקא לעם ישראל, ניתן להבחין, כי דוקא בימינו, הוא הוברר דווקא על דרך השלילה: התואר “אנטי-שמיות” התקבל כביטוי חלופי לשנאת ישראל דווקא, ולא לשנאת כל הגזע השמי.
נח מקלל ראת כנען .צייר גוסטב דורה
נושא מרתק בסיפור השתכרות נח, הוא נסיונו של רש”י לבאר מדוע חם עשה את המעשה הנפשע והלא הגיוני, שעשה? “ומה ראה חם שסרסו? אמר להם לאחיו: אדם הראשון שני בנים היו לו, ובשביל ירושת העולם עמד זה והרג את זה, ואבינו זה יש לו שלשה בנים, ועודנו מבקש בן רביעי”. על פי רש”י החשש ממתמודד נוסף על ירושת העולם הובילה למעשה של חם. מעשהו של חם אומנם קיצוני, אבל הוא מייצג התנהגות מאד אנושית, עליה דיברתי עוד קודם; לעתים אין מקום בנפשנו להכיל אנשים נוספים, או להתחלק גם באופן גשמי ובודאי, במקום של כבוד, או של גדולה. “ויְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים”(בראשית יא’ א’). רש”י מפרש “שפה אחת” – לשון הקודש. “דברים אחדים”- באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה ד”א על יחידו של עולם ד”א ודברים אחדים (דברים חדים) אמרו אחת לאלף ותרנ”ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול בואו ונעשה לו סמוכות – המבול עדיין מהדהד בראשם של בני האדם – הם מפחדים ולכן רוצים להלחם באלוקים. רש”י פירש מבול – שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא; שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה לכך נקראת שנער- שננערו שם כל מתי מבול. לא במקרה הפסוק שלאחר “שפה אחת ודברים אחדים” אומר- “וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם” (בראשית, יא’ ב’) פירושים רבים ניתנו לסיפור מגדל בבל. המשותף לרובם היא הדגשת גאוות האנושות שגברה עד לכדי אמונה שיהיה אפשר להילחם בק’ או להגן על העולם מפניו. סופו של הסיפור הוא כישלונם של המתגאים ובלילתם עד שאפילו את עצמם לא יכלו לבטא: “אשר לא ישמעו איש שפת רעהו” (שם, יא’ ז’).
סיפור מגדל בבל נותן השקפה מעניינת על הקשר הנכון, או הרצוי בין אחדות ופילוג; הפרשה היא אנטי אחדותית לחלוטין. למה אלוקים לא מוכן לאחדות ולהחלטה המכרעת של בניית מגדל עד השמיים? למה לנפץ את שאיפות האדם, בעוד שכולם מסכימים? ראשית, על פי הפשט זה נראה שכולם מסכימים, אך האם באמת בחברה אנושית לכל נברא יחידי, יש אותה דיעה כמו לחברו? הנציב מווליז’ין מפרש “וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ” (שם, יא’ ד’), כאיום בהרג על כל מי שתהיה לו דיעה שונה מהרוב. סיפור מגדל בבל טווה פרופורציה קיומית שהיום, בעידן ההומניזם, נשכחת. לא כל אחדות היא טובה. ולעיתים אחדות וכן, אחדות אנושית ללא יראת שמיים, יכולה להוביל למקום הפוך ומהופך לסדרי עולם שפויים. הרש”ר הירש: “אכן הציבור הוא השלמה ליחיד וערכים גדולים נוצרים רק בכוחות משותפים, אולם כאן טמונה הסכנה.. אם הציבור יציג עצמו כמטרה העלינה – כאילו אין ערך ליחיד אלא בציבור.. אין מספר לקורבנות האדם, הנופלים על מזבח הציבור. אם הציבור מציג את עצמו כמטרה ולא כאמצעי בלבד, כי אז יאבד כל עתידה המוסרי של האנושות” . אחדות והסכמה טובה ומועילה, כאשר , ישנה התחשבות בנשמת האדם השונה מאדם אחר והבנה שהאחדות היא בשורש הנשמות, השורש האלוקי. השורש הזה הוא שורש החיים, שורש הטוב. במגדל בבל ניסו לעמוד מול אלוקים, לכן הפרשנות היא, שהאכזריות שם הייתה רבה – “מעלים את הלבנים מכאן ויודים מכאן. אם היה נופל אדם ומת, לא היו שמים לב אלין, אם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים:אוי לנו. אימתי תעלה אחרת תחתיה? (פרקי דרבי אליעזר כ”ד)
לדעתו של יוסף פריאל מאוניברסיטת בר אילן, סיפורי בראשית הם סדנה להתמודדות אנושית- כל התכונות המעידות על חולשת האדם מתגלות בסדרת סיפורים זו;
אדם וחווה לא עמדו בפני תאוות הגילוי וטעם הפרי האסור. בכורם, קין, התאווה להיות ה”אדם הנחשב”, קינא באחיו ושפך את דמו. אנשי דור אנוש חטאו והחטיאו את העולם בעבודה זרה. אנשי דור המבול התאוו לנשים והשתמשו בכוחם כדי לספק את תאוותם. ועוד אחרי המבול, חם ובנו כנען לא יכלו לשאת מתמודד נוסף ושוב, הכבוד והתאווה לשלטון הביאו אותם לחטוא, חטא שלא יבייש כל טרגדיה יוונית מצויה. דומים להם מאוד וכן קרובים אליהם בסדר השתלשלות הסיפור, בוני המגדל שהחשיבו עצמם אלים והתאוו לשלוט על העולם.
עם זה, לשמחתנו, לרצף זה יש סיום ואפילו תיקון. לכשייוולד אברהם, יהיה מי שיבין את חולשותיו של האדם ויהיה מי שילמד את העולם כיצד להתמודד עִמן. על פי דרך זו ברורה גם חלוקת הפרשיות שהקפידה לספר על לידת אבר(ה)ם כבר בסוף פרשת נֹח, בתוך סערת החטא, ולא הפרידה בין פרשיות הבריאה העגומות ובין פרשת לך-לך, שבה מתוארת בחירת אברהם.
מגדל בבל .צייר פיטר ברויגל