צללים וחזיונות בירושלים- אלי שי

 סקירה

 דוד מנדלסון – צל וחזיון בירושלים-בראיתם של הסופרים-הנוסעים ובאמנויות של המאה ה-19 /, ידיעות אחרונות, 486 עמ’ 2002 .

תקציר הספר :

הנוסעים שיצאו למסע אל המזרח במאה ה-19 לא השתהו בירושלים. היא נראתה בעיניהם עיר “ארורה”. אבל היו סופרים אחרים שהחליטו בכל זאת לבקר בה ולהעלות על הכתב את רשמיהם כיומני מסע. ביצירות המופת שפירסמו בהמשך ייסדו סופרים אלה, בהם שטובריאן, פלובר, גוגול, מלוויל, טוויין ואחרים את סגנון הכתיבה ה”חזותית”. סגנון זה עולה בקנה אחד עם התפישה שפותחה באותו זמן על-ידי ציירים דגולים כמו טרנר, סזאן ורודן, ובאמצעים הטכניים שפותחו אז, כמו הפנורמה והצילום.

צללים וחזיונות בירושלים של המאה ה-19

מאת ד”ר אלי שי

בארגז התריס השני של חדר עבודתי, זה הפונה לרח’ שלום עליכם, השתכנה כנופיית ציפורים. תחילה חשבתי בבורותי כי רבה שמדובר בסנונית ואף פתחתי עבורה את מדריך הציפורים של כתר כדי לאבחן נכונה אם ידובר פה נכבדות ונכונה בסנונית המערות HIRUNDO DAURICA שמא בסנונית הרפתות RUSTICA ואולי בסנונית המדבר OBSOLETA , אך עד מהרה נכזבה תוחלתי וגם שאיפת הדעת התדלדלה, שכן משפחת הסנוניות שייכת לסדרת ציפורי השיר, ואילו הכנופיה הפרועה שהשתכנה מעל חלוני אין בינה לבין שירה ולא כלום והקולות שהיא משמיעה מסוגלים להטריף דעתו של אדם עד כי ילך מרצונו, אף בלא צו אשפוז או משלחת מלאכי אחים רחמניים על מנת לנסות להשקיט את עצביו המגורים בבית המשוגעים טלביה, שבינתיים נסגר מכוח צו הפינוי שגזרו אנשי המנזר הקפוצ’יני כנודע מן החיבור הקודם.

סקירת הספרים הטרופה הזו נכתבת אפוא בהשפעת צווחות עדת סיס החומות APUS apus זו הציפור המשוגעה, נוסכת הסחרחורת, החותכת את האוויר בלהק מבהיל, בעודה מצווחת קריאות הקורעות את תוף האוזן, שלפי המדריך של כתר הן “סי-סי-סי” ולפי עניות דעתי הן בגדר תשדורת חוצנית מופרעת מכוכב אחר, שתכליתה לנסוך באדם שיגעון עד כי להמאיס עליו את חייו. אני עומד על המרפסת ועשרות חצים דמוי פלך נזרקים לעומתי, מקוריהן פעורים כעומדים לנקר את עיני, טפריהן כפופים וחדים, כנפיהן חרמשים, זנבותיהן מזלגות קצרים, לשונן משורבבת לצוד חרק מזדמן ועיניהן תרות אחר הרווח שנפער אצלי בארגז.

אני סוגר ופותח את התריס בפראות עד כדי קריעת הרצועה, מנפנף לעומתן כדחליל סהרהורי במקל הספונג’ה, מרפד את הרווח בשמיכות ישנות, מבעיר עבורן קטורת בארגז התריס לגרשן משם, לשווא. זו הציפור עזת הנפש והחצופה של זיזי החומות, כרכובי הגגות והיא צווחת במקהלה נוראה ומייאשת את שירת האבן הירושלמית. נמשכת לעליות גג נטושות ולארגז התריס ביש המזל הזה שנפער בו סדק מסוכן, משעה שאבי, לפני שנים, נתפתה להצעתו של בעל מלאכה מבית ג’אלה שהציע לו להרוס את המסגרת הקיימת ולהכניס לדירה צל ואוויר באמצעות תריסי כנף מוטים אלכסונית, שעפו ברוח, מפקירים את החלונות לסיוט צווחת הסיסים היפה למריטת העצבים.

פוקק את אוזני בצמר גפן, אני מנסה להתרכז בספרו של דוד מנדלסון המוביל את הקורא במסע מופלא, אפוף צללים וחזיונות, בעקבות 11 סופרים-נוסעים שביקרו בעיר הארורה Jerusalem Damnata במאה ה- 19.

הנה הכירכרה המרוטה המאובקת, מוכנה רתומה למניין ועוד אחד סופרים תאבי תיקון אישי והשראה אבודה בלבאנט. בראש צועד רנה דה שטובריאן הרומנטיקן הצרפתי שהסתפק בכשבוע חורפי בעיר הקודש, ממנה שב עם היצירה מפריז לירושלים ומירושלים לפריז.

אחריו אלפונס דה למרטין שהתדפק על שערי העיר מוכת הדבר ושב כשבאמתחתו ה’מסע אל המזרח’. ועוד בלהק הצרפתי פלובר שצרר את רשמיו ביומנים וברשמי מסע במזרח, פייר לוטי האקזוטיקן האימפרסיוניסטי וז’ראר דה נרבאל, שהדבר מנע ממנו כניסה, אך העכבה שמחמת המגפה לא סיכלה את תוכניתו להעתיק את ביקורו לכלל מסע משלו אל המזרח, שבמרכזו סיפור פגישתם של מלכת הבוקר, הלוא היא שבא היפה ונסיך השדים, הלוא הוא המלך החכם באדם בונה הארמונות בירושלים.

דוד מנדלסון

מנדלסון צירף עוד ג’ סוסי ספרות אנגלים משובחים לכרכרת המסע שלו; את תאקרי בעל יריד ההבלים שהסתפק בשבוע ויום, כולל בית לחם ושב ממסעו המזורז עם רשימות מסע מקורנהיל לקהיר, את דיזראלי שבילה כאן כשבוע באביב 1831 ולימים הותיר את חותם שמו בשכונת טלביה שמספרו של קרויאנקר ואת אדוארד ליר ה’שטותולוג’ המדופלם בעל ספר הנונסנס, שתיעד את ביקוריו בירושלים במכתביו. גוגול המיוסר מיצג ערירי את הספרות הרוסית ועל הנציגות הקונסולרית של ספרותה של הגדולה שבידידות מופקדים מלוויל בעל מובי דיק שחיבר מסע לאירופה ולמזרח הקרוב בתוספת קלארל – שיר צליינות לארץ הקודש ומארק טווין הבלתי נמנע שהסתפק בכ- 11 יום בעיר וסיכם את חוויותיו במסגרת היצירה – התמימים בארצות הנכר, או דרך הצליין החדש סיפורה של הפלגת תענוגות… לאירופה ולארץ הקודש.

הם היו אפופי התרגשות לקראת המסע, אך יקשה היה להגדירם כדתיים, זולת גוגול שהשתוקק להתפלל על קבר מושיעו בתקווה שהאתר המקודש יענה על כמיהתו הנואשת לאמונה. הם גם לא נמשכו באמת להכיר את העיר ואף לא ציפו לביקור תענוגות, לנופש מהנה או למסע תיירות שגרתי. הם ציפו עם זאת לשמץ הארה, או לנחשול מעודד של השראה שיענה על מצוקה של חסימה יצירתית ומשבר נפשי. זו הייתה חבורה שיכלה לארח לחברה בשעת הסתכלות בחדר המיון של בית המשוגעים בטלביה, אילמלא נסגר כאמור המוסד הנחוץ; נרבאל לקה בפיצול אישיות, גוגול התמסר לפרישות אדוקה, לקה בהפרעות קיבה, היה רדוף הזיות וציפה לאות שמימי שישחררו מכל צוקה ושירד עליו ממעל בירושלים. פלובר לקה במחלת הנפילה ובעת לימודיו בפריז גם בעגבת, דיזראלי סבל מתרדמת מלווה במלנכוליה, מלוויל לקה בשיגרון ובהתמוטטות עצבים חמורה אביו של דיזראלי היה אספן של מחלות סופרים, עליהן חיבר מחקר מאליף שהלורד ביירון העריצו.

“מה לכל הרוחות חיפשו הסופרים האלה בירושלים?” שואל מנדלסון בפרק בשני של ספרו המרתק ומשיב שהם חיפשו פה תשובה למשבר שנקשרה בכמיהה לדמות האם.

הם רצו לשוב אל חיקה, להשתחרר מהחסימה, לחדש את מלאי ההשראה והם נעו סביב אותן תחנות בעיר הדחוסה, המאכזבת להכעיס, שניתן להקיפה בשעה, אפופים בצללים ובערפילי חזיון, במשחקי הפאטה מורגנה, האד וההבל, התעתועים והמיראז’, החלום בהקיץ וההסתנוורות, שהעיר ונפשם הקרינו אשה אל צרתה.

הפרק שלפני האחרון נושא את הכותר הפיוטי ‘מוזיקה – קול הדממה, זמרת הציפורים המופלאות’. הסופרים-הנןסעים הם דימו לשמוע את צלילי הדממה הכבדה, את קולות האבנים, את התפילות האילמות והם נדהמו לשמוע את ציוץ הציפורים, שהרי מן המפורסמות שכאשר קיללו הנביאים את ירושלים גזרו עליה את גרוש הציפורים ושתיקתן. ים המוות היה נטול ציפורים בעבור שטובריאן ואת היונים איתר במערות החולשות על גיא קדרון כעדות אילמת ל”קדושים שאכלסו בימים עברו סלעים אלה”. ירושלים נגלתה לו כעיר בודדה עגומה, שבעקבות אמרתו של הירונימוס הקדוש, אין רואים בה ציפור מעופפת.

גם למרטין הבחין ביונים בין עצי התאנה לחרכי החומה כתנועה יחידה במתחם האילם והוא התלהב ממש נוכח הבולבול שציינו בשמו העברי באותיות לטיניות. נרבאל הזה את מיתוס הציפורים המופלאות, תאקרי ערך סקירה נוקשה לדרורים, מלוויל שב אל היונים בכותל והמעוף הזכיר לו את ריקודו של בן ישי ואת מחול הדרווישים. נרבאל חלם את מלכת הבוקר, השבא היפה, “בלקיס האלמותית ניחנה ביכולת לדבר עם הדוכיפת המופלאה. הציפורים נאלמו לשמע שיריה, וודאי היו עפות אחריה באוויר”. מנדלסון כותב על היחס בין הדממה, התפילה, הציפורים והמוסיקאליות של הכתיבה. אני שולף לרגע את ספוגי האוזניים, חש את מיגרנת סיסי החומה, שב ונועל את קרום התוף ומסתחרר כליל מן העיון המרהיב הזה, הנוטל נושא עתיק, מסורתי לכאורה ומחבר אותו בספרות פוסט-מודרניסטית, בתיאורית כאוס, במציאות וירטואלית ובפסיפס מועשר של ציטוטים היוצרים ‘היפר טקסט’ באחד מספרי הנון-פיקשן המשובחים על העיר ירושלים במאה ה-19.

ראו גם

כרטסת המסעות לארץ הקודש -איתן בר יוסף על צל וחיזיון בירושלים

מעליב הוא להיות מרומה בירושלים -בתיה גור על צל וחיזיון בירושלים