פרשת “וילך” נסתיימה בנבואה קשה ובהבטחה פיוטית- לאחר פרידתו ממשה צפוי עם ישראל, במשך הדורות, להתרחק מאלוקיו עד עיורון רוחני. אך אין פחד, כי ישנה תרופה – שירה. שירת האזינו ממלאת את רוב פרשת האזינו וביטוייה הוא הקשר השלם והנצחי שתמיד ישיב את נפש ישראל למקומה הרוחני. הפרשה נקראת בדרך כלל, בשבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים. זוהי שבת מיוחדת, שכן היא מצויה בין עשרת ימי תשובה, לכן נקראת גם שבת תשובה או שבת שובה על פי הפטרתה – “שובה ישראל עד ה’ אלהיך” (הושע יד ב) המבנה של שירת האזינו העסיק את חכמי המקרא, יותר מאשר כל מבנה של שירה אחרת במקרא. הוא בנוי מתרי”ג תיבות ולבנייה זו יש רמז- גנוזים בה כל תרי”ג המצוות – הגר”א בספרו “שירה לחיים” , מפרט מתחילת הפרשה ועד סופה איך משתייכת כל מצוה למילה המסויימת בפרשה. מלבד המבנה המיוחד, השירה סוקרת בתוכה את כל ההסטוריה היהודית עד לביאת המשיח ועל ידי כך מלמדת גם דרך להבנת התורה לשמה. כמו כן, בהפטרת שירת האזינו מובטחת לישראל הגאולה העתידית ללא תנאי.
“הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דברים לב’ א’) על פי רש”י – האזינו השמיים- אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה – “ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות” (שם, יא’, יז’)
בפרשנות עמוקה יותר- היסוד של משה רבנו הוא ההקשבה, כל כוחו טמון בביטול הסובייקטביות שלו והאזנה לשמיים (מידת הענווה). ישנה שמיעה רגילה ויש שמיעה פנימית. בניגוד לסתם שמיעה, בכדי להאזין, צריך קודם להכין את הגוף מבפנים. להאזין לגוף ,לרגשותיו ולכאביו. מתוך הכאב, אנחנו לומדים את הגוף שלנו ומוכנים להאזין והתמסר לתוכן הנשמע מבחוץ. פקודת האזינו הגיעה בסוף התורה מתוך מטרה מכוונת: הגיע הזמן לעזוב את כל סוגי המודעות שלנו ולנסות להתנער לרגע מכבלי ההמציאות שאנו אחוזים בה ולעבור לדרך חדשה, בבטחה, ללא חוסר הודאויות שהמציאות הישנה זימנה לנו (תפילת כל נדרי נאמרת בפתיחת יום הכיפורים למטרה זו).
משה ציוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו את דברי השירה הזאת. “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל” (דברים ל”א, י”ט). מכאן למדו חז”ל מצות עשה של כתיבת ספר תורה- “אמר (רבא) ואף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה” (סנהדרין, כא) – לפי הפשט, המצוה מדאורייתא היא לכתוב רק את “השירה הזאת” – שירת האזינו. למרות זאת, נפסק להלכה שיש לכתוב את כל התורה. משום שאסור לכתוב מגילה בודדת מן התורה, אלא חייבים לכתוב את כל התורה (גיטין ס.). כלומר, התורה כולה תלויה בשירת האזינו. על פי מסכת פסחים, נד’ (תלמוד בבלי) ישנם שבעה דברים שנבראו קודם לבריאת העולם: תורה, תשובה, גן עדן, גיהנם, כסא הכבוד, בית המקדש ושמו של משיח. כל אלו כלולים בשירה, אשר פורטת את הסטוריית ישראל ועיקרה גאולה עתידית. הפטרת “שובה” שמדברת על מצות התשובה, מעצימה את המסר העיקרי – יש אפשרות לתקן את כל הפגמים של העולם על ידי תשובה. “גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא” (סיפרי, האזינו, מג)
נשאלת השאלה – מהי בעצם תשובה? הרב יובל שרלו, נותן השקפה מעניינת על מהות התשובה, דרך הבנת תהליך הקרבת הקורבנות שהיה נהוג ביום כיפור בבית המקדש: על פי הקבלה, אותו מעמד הוא המעמד המקודש ביותר במקום, בזמן ובאדם (“עולם שנה נפש” בעל הסולם) – הקיום נמצא ברמת סדר מופתי, הגמרא קוראת לעבודה ביום הכיפורים (הקרבת הקורבנות) חוקה, אשר במרכזה גורל. מעלים שני קורבנות. אחד לאלוקים – הסדר האינסופי ואחד לעזזל – לאקראי. הפולחן הזה ממחיש את דו הערכיות בהתקיימות אדם. מצד אחד אנחנו תמיד שואפים ל”חוקה” – לסדר אישי ועולמי, אבל הרבה דברים בקיום שלנו קורים לנו מבלי שנתכננם. לפעמים שני העולמות כל כך משולבים שאנחנו לא יודעים להבחין בין מה שתכננו לבין מה שקרה לנו במקרה. שני העולמות האלו משלימים אחד את השני וכל שנה, מחדש אנו כורתים ברית עם שניהם, על ניגודם וסתירתם. המתח המתמיד שיש בינם הוא החיים: הבחירות, הקונפליקטים. מצד אחד אנחנו כורתים ברית ששנה הבאה נשתפר על ידי כך שנשפר את הסדר שלנו והבחירות שלנו, מצד שני אנחנו מכירים בעובדה שלא הכל ילך לפי התוכנית שלנו, כי יש איזו התקיימות כוללת שאנחנו חלק קטן ממנה. מכאן מגיעה ההתפללות והבקשה. עשיית המעשים ואחר כך טיהור המחשבות העולמיות. העבודה האמונית היא לא פשוטה. אתה גם צריך להיות שלם עם כך שאתה מסדר את הבחירות בעולם שלך על המקום הנכון והשלם ביותר, יחד עם זאת, אתה תמיד מודע לכך שיש מן “התקיימות” כזאת, שמביטה בך ובסופו של דבר תניח אותך במקום המיועד לך. הרב שרלו אומר כי זהו עולם התשובה והוא מורכב מאהבה צרופה. מי שבוחר ללכת במקום של ספק במקום אהבה בד”כ בוחר באחד מן הקצוות. או להאמין שהכל תלוי באדם, או להאמין שהכל משמיים. שתי האמונות האלו לבדן, לכאורה נראות כדרך בטוחה, אך זו הטעיה. הקושי והמתח בין שני הכוחות המנוגדים, הם שמעצבים את האהבה ואת הרצון האמיתי לחיים. ממש כמו ילד שצריך להתפתח. מצד אחד, הוא חייב לעשות הכל באופן עצמאי, אך יחד עם זאת הוא מוכרח להאמין בבטחון שיש מי שמשגיח עליו.
המתח הקיומי עליו כתבתי ניכר מאד בין יום הכיפורים לחג הסוכות, לראיה, בחרתי להתמקד בפסוק מתוך אמצע שירת האזינו- “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתו”ֹ (דברים לב’ טו’)
צור הוא סלע יסוד, משל לחוזק ויציבות – “הוא שם המקור אשר יחצבו ממנו אבני המקורים, הביטו אל צור חוצבתם כו’… הענין האחרון זה השם לשורש כל דבר והתחלתו…” “…כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו, ולפי זה הענין האחרון נקרא השם יתעלה צור, כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת לכל אשר זולתו” (הרמב”ם, מורה נבוכים) על פי הרמב”ם צור הוא כינוי לאלוקים ממקום של התחלה, שכן הוא התחלה וסיבה ראשונה לכל הדברים. ישרון (שורש י.ש.ר) הוא כינוי לעם ישראל. עם ישראל מצווה בסוכות לשמוח שמחה יתירה “ושמחת בחגך”, בלשון חז”ל המילה “חג” לבדה מציינת את חג הסוכות. על מה השמחה המרובה? חג הסוכות הוא החג המסיים את השנה החקלאית, בתקופה זו אוספים את התבואה ולכן השמחה. כל האוירה של החג היא מאד חקלאית וארצית – לקיחת ארבעת המינים, יציאה מהבית החוצה וישיבה תחת סכך צמחי. הגר”א, גם מלמד שיש קשר בין מצוות ארץ-ישראל לבין מצוות סוכה, שאל שתיהן נכנס האדם בכל גופו. וכתב הרמב”ם שארבעת המינים נבחרו משום שהם גדלים בארץ-ישראל ומפגינים שבחה וטובה האקלימי, וכתב הראי”ה קוק, שחג הסוכות הוא חג קדוש אשר רז ששונו והדרו לא נוכל לחוש כי אם בשבתנו על אדמתנו האהובה המחדשת בנו עוז חיים ותקווה כי עליה עוד יציץ ויפרח ישראל (“קול בהדר”) אדם שאוסף את יבולו מעל אדמתו, לאחר שעמל עליו כל השנה, עלול להגיע לידי גבהות הלב ” וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט..” ואז כל בסיסו, צור מחצבתו עלול להגיע למצב של נבילה-
הרש”ר הירש מבאר נבילה – ניוון הצמח, כמישה אחרי שהתחיל לבשר גמילת פרי. ידוע על קרבת האותיות ב-פ, וקרובה המלה נבילה אל המילה נפילה “כאשר אדם משחית דרכו המוסרית, ומתנהג בשפלות, הרי הוא נבל”. (הרמב”ן) השמחה האמיתית היא השמחה הפשוטה של קבלה מתוך ארץ אל מול מציאות גבוהה יותר. גם את ארץ ישראל קבלנו מאלוקים: השמחה כמו ההאזנה צריכה להיות ממקום של השלמה פנימית ולא מתוך תלות באדמה.
עצם עיקרון הסוכה הוא שאדם חייב לראות את הכלל ואת הזולת דווקא בזמן בו הוא נמצא בפסגת ההצלחה שלו. כאשר כל הנתונים מראים על זמן שבו העולם מאיר לאדם פנים- דווקא אז, יש לצאת החוצה ולהיות חלק מהעם. לבית שלי אני מכניס אנשים שאני מכיר ובוחר להכניס. אבל הסוכה נמצאת בחוץ, עם פתח פתוח. הסוכה מקבלת כל אחד. בתפילת ערבית בכל יום ויום אני מבקשים “ופרוש עלינו סוכת שלומך”. הסוכה היא סמל לשלום דוקא בהיותה דירת ארעי. מנהגו של עולם הוא שמי שירא מאיוביו מתבצר בבית גדול וחזק מוקף חומה. עם ישראל (ישורון, י.ש.ר) בוחר מנגד לשבת בסוכה עם סכך אשר מסיר חוצץ בין יושביה לשמיים. שכן הסוכה מסמלת את בטחונו באלוקים ואת כמיהתו לשלום של אמת, ללא חשש מאויב והתקפה. רד”ק בפירושו לספר זכריה, מסביר שנבואת זכריה (פרק יד’), מדברת על זמן שבו תהיה מלחמה, וכולם יראו את נפלאות אלוקים. חג הסוכות, נקבע לכל האומות, כחג לזיכרון מדי שנה לנפלאות ק’ יתברך. “אמר רבי אלעזר הני שבעים פרים-שמקריבים בשבעת ימי הסוכות, כנגד מי? כנגד שבעים אומות עולם. פר יחידי שמקריבים בשמיני עצרת כנגד אומה יחידה ישראל. רש”י פירש פרי החג הם כנגד שבעים אומות עולם לכפר עליהם שיהיו גשמים בכל העולם, שהרי נידונין בחג על המים. חג הסוכות, אמור להפוך, לעתיד לבוא לחג עולמי, הסוכה תהפוך לסוכת שלום לא רק לישראל, אלא לעולם כולו.