פרשת “כי תבוא” מסתיימת בפסוק – “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן” פסוק זה, למעשה, מסכם, את נאומו הארוך של משה מול עם ישראל. הנאום שהתחיל בראשית ספר דברים, מסתיים בנימה הגותית וחינוכית- אם תשמרו לעשות את דברי הברית, אזי תשכילו להשתמש בתבונה בכל מעשיכם בכלל. בפרשת “ניצבים”, משה, על ידי אלוקים, משנה את טון דיבורו: לשונו נעימה, מפייסת ומעבר לשמירת הברית, מדגישה את הרומנטיות של אלוקים מול ישראל. “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל” על פי מדרש אגדה מאת רש”י פני עם ישראל נהיו ירוקים מפחד לאחר ששמעו את תשעים ושמונה הקללות הקשות שנאמרו בפרשת כי תבוא ועוד לפני כן את שלושים ותשע הקללות בפרשת בחוקותי. הם שאלו את משה, מי יכול לעמוד בקללות האלה, בהתחייבות הזאת? משה עונה לעם בתחילת הפרשה – “ניצבים היום כולכם”, ובכך מפגין את הפיוס והאהבה האינסופית לעם ישראל. יציבות –הבטחה לקיום מתוך עמידה ואיזון לאורך זמן ממושך. הרב אריה קרן מוסיף ומסביר מהיכן מגיעה האהבה האינסופית לעם ישראל – אומות העולם, בזמן ייסורים, שוכחים ובועטים בקיום האלוקי. ואילו עם ישראל, מנגד, דוקא בעת ייסורים, מתרכך ואינו נכנע למציאות הקשה, הרב ד”ר אמיר משיח מוסיף כי שאלת הסבל של עם ישראל היא שאלה תיאולוגית רבת משקל. הנצרות ראתה בסבל היהודי הוכחה ניצחת לניצחון דתם. סימן מובהק לנטישת האל את ישראל והעברת השגחתו ובחירתו בדת הנוצרית, שהיא, מעתה ואילך “ישראל האמיתי” (מאנגלית ויירוס יזראל) “ישראל שברוח”. ניתן לבחון זאת על פי שתי דמויות בפיסול הנוצרי: אקלסיה (הכנסייה הנוצרית) וסינגוגה (היהדות). דמויות אלה מוצבות בקתדרות רבות באירופה, כמו הנוטרא-דאם בפאריס. אקלסיה היא יפה, גבוהה וזקופה. מחזיקה שרביט בידה כעדות לניצחונה בעולם בשל בחירת האל בה. היא מביטה בבוז בסינגוגה העומדת מושפלת, ראשה שפוף, שרביטה שבור ועיניה מכוסות ביריעת בד. ההקבלה בין האקלסיה לסינגוגה מביעה את ניצחון הנצרות על היהדות. לדעתי, זוהי פרשנות אנושית לקיום אלוקי. נסיון דוגמטי להעביר משמעות אלוקית לתמונה אנושית. הכניעה היא לא בהכרח כפופה. השבור יכול להיות שלם יותר מהשלם הנראה לעין. (“אין שלם מלב שבור..”, הרב מנדל מקוצק)
עם ישראל נכנע מתוך קריאה לאלוקיו, ממודעות שהייסורים, מעמידים את קיום האדם- אם יודעים להסתכל נכון על החסר, מגלים רצון יפה תואר ומגיעים אל שלמות מתוקנת ונכונה. “כוס ישועות אשא ובשם ק’ אקרא” (תהילים קט”ז, י”ג) הביטוי ניצבים גם מעיד על כך שלכל אדם יש תפקיד בעולם. העם עומד ניצב מול אלוקים שקיומו הוא כמו אש אוכלת העם זכה למעמד זה רק עכשיו, כולכם מכוון אל כל מי ששרד את המדבר על כל מה שהיה בו (מגיפה, תבערה, מסה, קברות התאווה, מעמד הר סיני) אתם- בניגוד לערב רב, אין בכם כל ערבוב (ראשיכם, שבטכם..) כל אחד על פי תפקידו באגודת ישראל. כמו כן כולכם ערבים זה לזה. על פי מדרש תנחומא – כולכם מפורש כציבור. צ’- צדיקים, ב’ בינוניים, ר’-רשעים. גאולת עם ישראל תבוא, רק כשתהיה אגודה אחת- “אפילו צדיק אחד בינכם, כולכם עומדים בזכותו, ולא אתם בלבד, אלא אפילו צדיק אחד בינכם, כל העולם בזכותו עומד”, “בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת. ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן”
“..בימים ההם ובעת ההיא, נאום ק’ יבואו בני ישראל ובני יהודה יחד..”, ירמיה נ’ ד’ “..וצדיק יסוד עולם”, משלי ו’ כה’
. “לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב” (דברים, כט, יב’) “היום” – מתרגם אונקלוס – יום הדין. אמרו חז”ל – זה ראש השנה. ראש השנה הוא יום הרת עולם. לפי חז”ל בכ”ה באלול נברא האור ובראש השנה נברא האדם. ביום השנה לבריאת האדם, שהוא נזר הבריאה מציינים יום הרת עולם. מצינים את יום הרת עולם דרך הולדתו של האדם הראשון מכיוון שאם האדם לא היה מקבל עליו את התורה, לא היה טעם לבריאה כולה. רש”י מוסיף – “יום השישי הוסיף ק’ בשישי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהםעל מנת שיקבלו עליהם חמישה חומשי תורה” – כל הבריאה תלויה בשישי בסיוון, תאריך יציאת מצריים וקבלת התורה. התנהלות העולם הפיזי, על חוקיו הטבעיים, אינה שלמה. כאשר נברא האדם, נוצר צורך בעולם רוחני עם חוקים ומשפטים. ד”ר משה מאיר מבחין כי המילה “יום”, מופיעה בפרשה הקצרה, מתחילתה ועד סופה, שלוש עשרה פעמים. המילה היום טווה מסלול שמעביר לקורא משמעות יתירה של קיום ממשי. ד”ר משה מאיר, מוסיף כי הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים (קיומיים). הדגישו את קיום הממשי כנגד המופשט, אשר הוא הסממן של הפילוסופיה הקלאסית בה מרדו. אחד הסימנים הבולטים של הפשטה הוא שימה בסוגריים של מושג הזמן מהתרחשות. לעומת זאת. האוזן הקיומית רגישה לזמן, ולכך שאירוע מכונן מתרחש בנקודה מסויימת. פרנץ רוזנצוויג טען כי זאת הוראתה של התורה: “בראשית ברא..” “..ויהי ביום השלישי..,” הבריאה והגאולה הם אירועים שמושג הזמן הוא חלק בלתי נפרד מהם.
“ההתגלות היא איפוא חוויה הווית, אבל לא חד פעמית, כי אם חד פעמית תמיד. היא מתרחשת בהווה מתמשך שבו היא מתחדשת בכל עת” (פרנץ רוזנצוויג) תפיסת ההתגלות של פרנץ רוזנצוויג מקשרת אותי לקטע מרגש בפרשה אשר אוצר בתוכו את נצחיות הקשר בין אלוקים לעם ישראל:
” וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת”
“כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם “(דברים כ”א, י”ג, י”ד)
בספר בראשית הדבר הראשון שברא אלוקים הוא האור. אלוקים ראה כי האור טוב והחליט להבדילו מן החושך. לאור קרא יום ולחושך קרא לילה. מיד לאחר מכן סיכם- “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד” (בראשית, א’, ה’) – השם שנתן אלוקים לדבר הראשון שברא (אור), מתאר יחידת זמן (יום), אשר כוללת בתוכה גם את המושג שברא וגם את מה שהיה לפני מה שברא (חושך)– במעמד כריתת הברית, אבות ישראל מזמן עבר וצאצאי ישראל מזמן עתיד, אף על פי שאינם נוכחים במציאות הגשמית , מתקיימים לאורו. “כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ” (דברים, ל, י”ד) על “כי קרוב אליך” אומר רש”י בפשט: התורה ניתנה בכתב ובעל פה. מקריאה בכתוב בתורה, הרושם הנוצר הוא שהתורה נשגבת, ועמוקה, ובכלל, מצויה במושגים שמנוגדים לחוקי הטבע. שפת התורה, אכן אינה שפה נגישה, בטח לא בתקופתו של רש”י. יש לכך סיבה. אלוקים מסר לנו גם תורה בכתב וגם תורה שבע”פ. אם נשכיל להקשיב ללחן המופלא של התורה בכתב, נוכל ללמד את עצמנו להבין את מה שבכל מקרה נטוע בפינו דורי דורות, תורה שבע”פ. “בפיך ובלבבך לעשותו” – התורה היא תורת חיים. אנחנו פועלים איתה בכל רגע ורגע, העשייה היא זורמת. כל השלווה הגבוהה הקורנת מן התורה, נגרמת מעשייה וממשות החיים. חפש בתוכך. בפה שלך, בלב שלך. הרמב”ן מפרש “קרוב אליך..בפיך ובלבבך לעשותו… ” “כי תשמע בקול השם, כי תשוב בכל ללבך” – תשובה כשיבה למקור, לפשוט, לצנוע, לראשוני. לחבר את החיים הממשיים אל שורשם. (הרב דני אייזיק). “הַנִּסְתָּרֹת לַי־הֹוָ־ה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת” (דברים כ”ט, כ”ח) על פי פשט – ישנם מצוות שאתה לא יודע למה אתה עושה אותם. עד מתן תורה התרבות האנושית הייתה שונה. התורה העניקה את ערכי מוסר אוניברסליים לכל האנושות. (מתת היהודים, תומס קהיל) אז אם כך, למה אלוקים לא גילה לנו את העומק האמיתי של כל מצווה, ומה שכרה המדויק? אם היינו רואים את מחיר המצוות כמו תפריט בבית קפה, או חוזה נדל”ן, זכות הבחירה הייתה מתעוותת למקום אינטרסנטי ולא למקום של השתדלות. עיקר הערך במצוות הוא התהליך שאנחנו עושים בקיומן. העשייה צריכה להיות טהורה, ללא מטרות רווח. לא ניתן לחשב שכר מצוות, כי העשייה היא בשלמות. מצווה קטנה יכולה להיות שווה למצווה גדולה, הכוונה היא ההשתדלות
פרשת “וילך” היא הקצרה שבפרשות השבוע ויש בה שלושים פסוקים בלבד. בשנים שבהן אין שבת בין יום הכיפורים לסוכות, קוראים את פרשת “וילך” יחד עם פרשת “ניצבים”, בשבת שלפני ראש השנה. “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַי־הֹוָ־ה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה” (דברים, ל”א, ב) הפרשה מתחילה בפרידה דרמתית של משה מעם ישראל ומתמקדת בהעברת ההנהגה ליהושוע בן נון. משה מעביר לעם ואחר כך, בנפרד, ליהושוע, חיזוקים אחרונים – “חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶך” (דברים, ל”א, ו). לאחר מכן משה פונה לכתיבת התורה ולמסירתה למשמרת כהנים, הוא מצווה על העם לערוך פעם בשבע שנים, מעמד הקהל שבו יתכנסו כל העם ויקראו את התורה. אחרי כן, מגיע החלק הקשה והמעניין של הפרשה. אלוקים קורא למשה וליהושוע לאוהל מועד. שם הוא מודיע למשה כי לאחר מותו, העם יפר את הברית ובעקבות כך אלוקים יסתיר את פניו ויבואו על העם צרות רבות. על כן הוא ביקש ממשה לצרף את שירת האזינו, אשר תוכנה בפרשה הבאה, שירה אשר לא תישכח מלבבות ישראל, גם בירידת הדורות..
הפרשה נפתחת בפסוק: “וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל” (דברים, ל”א, א’). התורה אינה מבהירה לאן הלך משה, לפיכך נחלקו הפרשנים בענין הליכתו זו של משה ביום האחרון לחייו. תרגום יונתן פירש שמשה הלך לבית המדרש: “ואזל משה למשכן בית אולפנא”. הרמב”ן פירש: “כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו”. האבן עזרא פירש: “הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחזק לבם בדברי יהושע”. המחלוקת בין הפרשנים מלמדת שציון הליכתו של משה ביומו האחרון לא הייתה סתמית. אלא שבכך רצה משה ללמד את ישראל, שכל זמן שהאדם חי, עליו לבצע את שליחותו האלקית ולהתקדם, באיזו הליכה, שתקדם אותו רוחנית. בנוסף לכך, בהליכתו של משה לכל שבטי ישראל להודיעם על חילופי המשמרות בינו לבין יהושע, לימדם משה שתפקידם של המנהיגים הוא זמני ובר חלוף אך עם ישראל נשאר קבוע לנצח. דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת (קהלת, א’,ד’)
שבת שלום ושנה טובה ומתוקה
יפה מאוד, לציין כתיבה יסודית ומקיפה את כל הנושאים המדוברים בפרשה וידע נרחב, שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.