“פרשתרבות”- טור מיוחד לכבוד פרשת השבוע “כי תצא”

פרשת כי תצא, היא פרשת השבוע השישית בספר דברים. אנו נמצאים בשיאו של החומש החמישי אשר עיקרו הוא – “הדברים אשר דבר משה אל כל בני ישראל” (דברים, פרק א’ פס’ א). המקום – ארץ מואב, הזמן- קצת לפני שמשה העביר את הנהגת העם ליהושוע, אשר יוביל את העם דרך הירדן לרשת את ארץ כנען. נשמתו של ספר דברים הוא רעיון הברית בין אלוקים לעם ישראל: אלוקים הוא אחד ובחר בישראל להיות לו עם סגולה ולהביאם אל ארץ כנען. עם ישראל מנגד, התחייב לעבדו לבדו:, לאוהבו ולירוא מפניו ולקיים את כל מצוותיו. אם יקיימו את דברי הברית, תחול עליהם הברכה ואם יפרו אותה, יוגלו מארצם. בפרשות שקדמו לפרשה זו, משה, בהארה אופיינית לספר דברים אשר מכונה משנה תורה, חוזר על האירועים שעברו על בני ישראל מאז מעמד הר סיני.

פרשת כי תצא מכילה בתוכה את מספר המצוות הגדול ביותר. המצוות המופיעות בה עוסקות בקשת רחבה של החיים היהודיים: דיני מלחמה, דיני משפחה, דינים שבין אדם למקום, דינים שבין אדם לחברו וצדק חברתי, דיני כלאיים (איסור שעטנז, כלאי כרם). חרף נושאי המצוות מגוונים, מי שיקרא את הפרשה יגלה כי התורה לא אוהבת לדבר בססמאות. בשפתה היא נוגשת לפרטי פרטים קונפליקטיים קיומיים. בחרתי להתמקד בשני נושאים דומיננטים אשר מוזכרים בפסוק הראשון ומציבים תכונה לכל אורך הפרשה: יחס לנשים ויחס למלחמה (דוקא בסדר הזה). יחס לנשים- קרן הסקסאפיל של הפרשה עולה בזכות שם האישה שזועק שוב ושוב: – אדם שראה אישה יפת תואר במלחמה וחפץ לשאת אותה לאישה רשאי לעשות זאת, אך קודם לכן עליה לגלח את שערותיה, לקצוץ את ציפורניה ולשבתה בביתו שלושים יום תוך שהיא בוכה ומתאבלת על משפחתה. במידה והוא לא ירצה להתחתן עמה עליו לשלחה לחופשי ולא למכרה לאחר או להתעלל בה. – בשנה הראשונה לנישואיהם על האדם לשמח את אישתו. אל לו להתגייס לצבא או לכל מינוי שלא יאפשר לו לשמח את אישתו. – גירושין חייבים להתבצע בהליך הכולל נתינת גט. במידה והגרושה התחתנה עם אדם אחר, אסור לה לשוב ולהתחתן עם הבעל הראשון גם לאחר שהיא מתגרשת או מתאלמנת מבעלה השני. – אם לאחר החתונה טען הבעל כי אשתו בגדה בו לאחר האירוסין, הדבר יובא לפני בית דין שיבדוק את טענתו היטב. אם טענתו צודקת, דין אישתו מוות. אם הייתה זו עלילה, על הבעל לשלם מאה שקלים כקנס וכן אסור לו לגרשה כל חייו, אם היא לא חפצה בכך. — אדם שקיים יחסים עם נערה מאורסה, או אישה נשואה בהסכמתה, דין שניהם מוות בסקילה. – אדם שאנס בחורה פנויה, חייב לשלם לאביה חמישים שקלי כסף. בנוסף, אם היא חפצה להתחתן עימו הוא מוכרח להסכים. אם אנס בחורה מאורסה, דינו מוות. – אל לו לגבר ללבוש בגדי אישה, ואל לאישה ללבוש בגדי גבר. יחס למלחמה- – אדם שראה אישה יפת תואר במלחמה, רשאי לשאתה לאישה… – על מחנה הצבא לשמור על טהרתו. במידה ואדם נטמא, עליו לטבול במקווה טהרה ולשהות מחוץ למחנה עד הערב. – בנוסף לכלי הנשק, גדודי הצבא יצויידו ביתדות עמם יוכלו להשתמש כשיצטרכו להתפנות לצרכיהם. המילה אישה מופיעה יותר מעשרים פעמים לכל אורכה, אף על פי שישנם פרשנויות שנוטות לייחס למצוות הקשורות לדמות האישה בפרשה מידת נחיתות, אני מפרשת את האזכור יוצא הדופן של המילה אישה, ככח נשי מובהק. היחס למלחמה פותח את הפרשה ומסכם אותה בביטוי נצחון.

“כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ” (דברים פרק כא פס’ י’) -לפי פשט, כוונת הפסוק היא ליציאה למלחמת הרשות כנגד אוייבי העם. משמעותו הרוחנית של הפסוק נוגעת למלחמה פנימית שבה נמצא כל יהודי והיא המלחמה כנגד יצר הרע שבתוכו. המלחמה ביצר היא מלחמה תמידית, אולם היא מתחזקת בעת שהנפש האלוקית מנסה להתחזק. דהיינו, בעת קיום המצוות. מלחמה זו קשה היא לאדם, משום שהאדם נלחם בגופו עצמו. לפיכך אין מטרת המלחמה לשבר את גופו, אלא מטרת המלחמה היא: לזכך את הנפש הבהמית באמצעות הנפש האלוקית- אחדותית שבתוכו. קושי המלחמה הזו נעוץ בעובדה שהנפש הבהמית מושרשת בגופו של האדם, החל מיום היווצרותו בבטן אמו ולעומתה הנפש האלקית נכנסת באדם רק לאחר לידתו. לפיכך מרגישה הנפש הבהמית כבעלת הבית של הנפש האלקית. על כן התורה מבטיחה לאדם: “כי תצא למלחמה”. דהיינו, כאשר תצא מיוזמתך למלחמה כנגד יצרך, “ונתנו ה’ אלהיך בידך”. ולא זו בלבד שאלוקים יתן בידך את הכוח לנצח את הנפש הבהמית, אלא מובטח לך גם “ושבית שביו”. כלומר, תצליח לזכך את הנפש הבהמית ולקחתה כשבויה לצורך עבודת רוחנית. בכך יכול האדם לעבוד את אלוקיו בשתי נפשותיו גם יחד. כפי שנאמר: “בכל לבבך, בשני יצריך” (ברכות, פ”ט, משנה ה’)

.

“וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה” (דברים פרק כא פס’ יא’)- לפי פשט, אשת יפת תואר היא אישה מקרב האויב שנלקחה בשבי ישראל והשובה חושק בה וחפץ לקחתה לאישה, כפי שהיה נהוג בתקופה הקדומה. התורה קבעה מגבלות למעשה זה, שנועדו, בין היתר, להגן על האישה ולעדן את יחסם של הלוחמים לנשות האויבים, שהיה ולעיתים כרוך עוד היום בצבאות שונים, בתקיפה מינית. המשמעות הרוחנית של פסוק זה נוגעת ל מושג אישה כמסמלת יסוד מלכות. יסוד מלכות הוא רצון לקבלה של האדם. מתוך כל רצונותיו הגשמיים, האדם יכול למצוא רצון “יפה תואר”- אור חכמה. אדם יכול לתקן את כל מערכת הרצונות הגשמיים שלו, יחד עם רצון חכם שמצא, מתוך מלחמה פנימית. על מנת לתקן את מערכת הרצונות, צריך לעבור תהליך של הסרת רצונות: “וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ” – שיער וציפרניים כחלקים עם הכי פחות חיות בגוף האדם, מסמלים את האגו אשר יוצר ניתוק בין האדם לאלוקיו ומהווה מוות רוחני. חטא עץ הדעת, העניק לאדם “דעת טוב ורע” . חכמה אינסופית הייתה לאדם לפני החטא, הדעת היא יכולת הפירוד, האבחנה בין אינטרס אישי לכללי. שיער גם מסמל סערה. רצון סוער-רצון גשמי.

“וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח” (דברים כה פס’ יט’)- לפי פשט, משה מזכיר את הציווי האלוקי לא לשכוח את מעשה העמלקים: כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, אף על פי שכל אומות העולם יראו מהם ומהאור האלוקי שקרן מהם עמלק “קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ” (דברים כה, יח) רש”י מפרש: “קרך”- לשון מקרה בשתי דרכים: לשון קרי וטומאה- משכב זכר. ואחר – לשון קור וחום – “צננך והפשירך מרתיחתך”- משל לאמבטיה רותחת ואין כל בריה יכולה לרדת לתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. במשמעות הרוחנית, עמלק הוא שורש הרע שבעולם. עמלק בגימטריה- ספק. ספק הוא אולי הכלי הכי חזק של היצר הרע כנגד האדם. בסיום הפרשה, התורה ממקדת אותנו שצריך למחות את זכר עמלק, הוא השורש של כל הרע, הוא היסוד של חוסר האמונה, של הריחוק מטבענו, של כל ההסתרות הגדולות. כדי לנצח במלחמה חייב האדם למחות את הספק מלבו.

הפרשה נפתחת ב “כי תצא למלחמה על אויבך…” ומסכמת ב- “והיה והניח לך השם אלוקיך לך מכל אויבך מסביב…” שני הביטויים הללו תוחמים את הפרשה כולה במידת הישגיות גבוהה, שלא באה בנקל, אלא רק עם לחימה פנימית או חיצונית. תוכן הפרשה, כאמור משופע במצוות מוסריות: אין להסגיר עבד שברח אל אדוניו, יהודי שגנב יהודי והשתמש בו – דינו מיתה, מצוות שילוח הקן- כאשר נתקלים בקן ציפורים, מצווה היא לשלח את האם לחופשי ורק לאחר מכן לקחת את ביציה או גוזליה, לא תחסום שור בדישו, אדם שיש לו שני בנים משתי נשים, אחת אהובה והשניה שנואה, מצווה להוריש פי שניים לבכורו, מבלי לבכר את בן האישה האהובה, לעם נוכרי שיושב בשערי ישראל, צריך לתת לשבת בטוב ובשקט. ועוד מצוות.. מבנה הפרשה יוצר סדר היררכי הישרדותי שמזכיר את הליך הברירה הטבעית. מושג הברירה הטבעית על פי דרווין, הוא הכח המניע את האבולוציה ורעיונה המרכזי הוא שרידת המתאימים ביותר. על פי הפרשה החזק הוא המוסרי, הרצון העצמי מעכב או מעוות את תהליך התפתחות האבולוציה. על מנת להידבק בבורא עולם ובעצם להניע את האבולוציה על האדם לתקן את הרצון העצמי (ר”ע) ולנצח את האנוכיות שבו.

“שורש כל הרע שבעולם וכל הקלקולים, גם בחינוך הבנים, גם בעבודת השם וגם במעשים שבין אדם לחברו, הוא האנוכיות. היינו, מה שאין אדם מסוגל לוותר על נגיעותיו וענייניו האישיים לטובת הכלל, לטובת רעיון נעלה או לטובת השלמה רוחנית” (הרה’ק בעל אבני נזר מסוכטשוב.)

שבת שלום.