ב-14 ליולי 1789, נפלה הבסטיליה בצרפת ברעש גדול. תאריך זה מסמן את המהפכה הצרפתית והוא יום העצמאות של המדינה. קברניטי מאבק הדיור בחרו את התאריך הסמלי הזה, כדי לבטא את רגשותיהם ותסכולם מהמערכת. מכר שעלה לפני שנים מצרפת, אמר לי בחצי צחוק כשדיברנו על המהפכה הצרפתית “אתה לא מבין כלום”. עניתי לו “אבל למה? תראה את הבסטיליה?” הוא אמר לי “אתה יודע מה היה כלא הבסטיליה? מלון ברמה של חמישה כוכבים, בו התארחו אנשים שהמשטר פקח עליהם. רמת החיים שם היתה גבוהה כל-כך, שהם לא רצו להשתחרר כשפשטו אנשי המהפכה על הכלא…”. המיתוסים לפעמים שונים במציאות לעין ערוך, מהסמל שלכאורה הם מייצגים. אבל ראשית יש לחזור לדיון בנושא הדיור.
כמו כל אזרח במדינה, גם אני קיבלתי לינק כזה או אחר, לאתר כזה או אחר ונפלה בחלקי הזכות לקבל לינק לאתרו של עו”ד אלדד יניב, נביא השמאל הישראלי הציוני החדש. באתרו, ערך קישור ישיר בין “אביב העמים” הערבי, למחאה החברתית בארץ ואף המליך עלינו “כת צבאית”, כפי זו של הגנרל טנטאוי המצרי. לשיטתו, הכת הצבאית הישראלית מפחידה אותנו במלחמות עם שכנינו וחונקת את הציבור. לכן, הפתרון הוא מובארק=אסאד= ראש ממשלת ישראל (למעשה ביבי מכהן שנתיים, בשיטה הקיימת כבר כמה עשורים). נראה כי השלב הבא בתיאורו, הוא התבצרות הגנרל העורק מצה”ל בעיירה ישראלית דרומית (כמו שעשה גנרל סורי בימים האחרונים) וכניסת טנקים למושב כזה או אחר בגליל (על פי הדמיון לאסאד). האם לא הגזמנו?
מעמד הביניים, כמו גם המשתכרים שכר מינימום ונמצאים מתחת לקו העוני, נשחקים עד דק. אכן, יש להחליף את השיטה. נכון הוא הדבר, כי אין להמשיך בפגיעה במעמד האזרחי במדינה. אך נשאלת השאלה, האם שכחנו היכן אנו חיים? האם שכחנו כי לפני חצי עשור דיברנו באופן יותר מתון, על אותם דברים וערכנו “סדר חדש” בתקציב הבטחון שהביא את צה”ל למצב הפקרות במלחמת לבנון השניה? האם נשכחו סיפורי חוסר האימונים והימ”חים הלא מצויידים. זאת, כמו גם היחס למשרתי המילואים?
יאמר הקורא, אז מה אתה מציע? אענה לו, את הדבר הבא: שבירת שתי הפרדיגמות. ראשית, אנו חיים במזרח-התיכון. למי שאינו מאמין, אני קורא לצאת מת”א לגבול לבנון ולראות מי השכנים. כאשר תתרגש עלינו (חלילה) המלחמה הבאה והעורף הישראלי יעמוד בקו החזית, כל המרננים ייעלמו ויעלו זמירות חדשות: “איפה הייתם ולמה לא הכנתם את העורף ואת צה”ל?” “לא שמתם לב לחימוש צבאות-ערב והייתם זחוחים מול ההדרדרות בעזה ובלבנון”. תקציב הבטחון אינו צריך להפגע. נכון הוא הדבר שיש ליצור ביקורת על התקציב כפי כל תקציב אחר ויש לחפש את הדרך לעשות כן, בידיעה כי הביקורת הנ”ל צריכה להיעשות בדרך מיוחדת.
אופן ביטוי שני לשינוי הפרדיגמה, הוא פיתוח המעמד האזרחי. הפיתוח ייעשה בכל תחומי החיים שהוזנחו כמה עשורים: חינוך, בריאות, תחבורה וחשוב ביותר הפריפריה הקרובה והרחוקה יותר, שהוזנחה לחלוטין. משרדי הממשלה הייעודים שהוקמו לטפל בכך, צריכים להפוך למתוקצבים יותר, רחבים יותר ובעלי האפשרות להיות יעילים יותר.
יש לשבור את הזמירה הנודעת, התקציב קבוע וסגור ואין כסף. מסגרת התקציב צריכה להיות מורחבת באופן בו תיעשה ע”י אגפי המחקר וגיוס הכספים הרלוונטים, עבודת מטה להרחבת מקורות התקציב ולהגדלת העוגה. ישנם מומחים רבים המקבלים משכורות כדי להביא את הנתונים והאפשרויות הללו לידי ביטוי. אכן, ה”תקליט/דיסק” יוחלף למודוס אופרנדי בו הדבר ייעשה ללא הגדלת מיסים!
חברים יקרים, אופורטוניסטים נכנסו לכל המהפכות הראשיות: המהפכה הקומוניסטית נלקחה מידי המנשביקים המתונים, ע”י הבולשביקים המאורגנים והקיצונים; המהפכה האיראנית לא נעשתה רק ע”י האיאטולות, אלא גם מפלגות רבות כמו המפלגה הליברלית, המפלגה הקומוניסטית וארגוני זכויות האזרח (נראה מאוד רחוק מן המצב היום); הבחירות המיועדות במצרים תחת הכת הצבאית (האמיתית), ייערכו בקרוב ויותירו זמן מועט להתארגנות גופים דמוקרטים, פרט לאלה המאורגנים כבר עתה- התנועה האיסלאמית. מסופקני אם זאת התוצאה בה היו מעוניינים אנשי דור הפייסבוק במצרים. המחאה לגיטימית, אך כל אלה המעוניינים לשבור את הסדר הקיים, טוב יהיה אם יחשבו מי יהיה זה שיבוא במקומו ויפקחו עיניים, משמשון השועל ויובב החתול (ללא אזכור שמות, לשיטת משלי איזופוס ולה-פונטיין).
אכן ריח הבחירות עולה. הבשר ניצלה והשומן נוטף מהמנגלים שבחופים העירוניים ומהברביקיו שעל שפת בריכות השחיה הפרטיות בהרצליה פיתוח. כולם ממתינים לנתח שלהם ולכל אחד יש את האשם המיוחד שלו, זה שבגללו כולם סובלים.
לשיטתו של אלדד יניב האשם הוא במערכת הביטחון, וצודק ברק בוקס שזאת בחירה תמוהה מאד. מערכת הביטחון נפגעה פעמים אחדות מגרזן הקיצוצים ובתוצאות חזינו לא מזמן. מחאת הדיור, הקוטג’ העגלות הרופאים ועוד מחאות, היא קריאה קולקטיבית לעזרה של רבים, כל אחד וסיבתו שלו. בעבר השתלחו במתנחלים שכביכול כל התקציבים מגיעים אליהם, בחרדים שכביכול אינם עובדים ורק נהנים מפרי עמלם של אחרים.
לדעתי “אויב העם” אינו סקטור זה או אחר בחברה הישראלית וגם לא תקציב הביטחון אלא “השיטה הכלכלית”, זו שהובילה מדינות רבות אל פי תהום, בהשליטה כלכלה גלובלית חדשה של תאגידי ענק המקיימים מערכת יחסים אינטימית וסבוכה ביניהן, רומסים ומגמדם את האזרח הפשוט שאינו אלא כלי בידיהן, והכל נעשה כחוק על ידי הנבחרים בכנסת ונציגיהם בממשלה.
אם כן לאן לתעל את הזעם? האם להצטרף למחאה ולנסות ולהשפיע על ממשלה הדבקה בעקרונות קפיטליסטיים
או אולי להמתין לבחירות ולהשפיע מבפנים. מהכנסת.
שלא כמו אזרחי מדינות ערב, אנחנו חיים בדמוקרטיה אם כן, מה מונע מהציבור להקים התארגנות פוליטית ולשנות את סדר העדיפויות שלנו. הייאוש? קטנות האמונה? אולי בסתר ליבנו אנחנו יודעים כפי שציין ברק בוקס שרבים נוטלים חלק במחאה וחלק אף מתנדבים לשכב על הגדר למען הסגת המטרות, אבל למחאה הדינמיקה שלה. בסופו של דבר יגיעו אותם “מומחים להיבחר” לכסא המיוחל בכנסת ומרגע זה תפריד בינם לביינינו חומה בצורה. אם כן מדוע לטרוח? אולי מה שהיה הוא שיהיה. המציאות נותרת כשהיתה ורק המנצחים במרוץ מתחלפים. ימים יגידו.