לרגל יום ירושלים וטקסי החוברה לה יחדיו, ההיינו כחולמים, כנרדמים וכלא מאמינים, עורך אלי שי – ירושלמי כפייתי, מסע ספרותי לכמיהות האילמות של נשות הישוב הישן בתקופה העות’מאנית.
שבחי נשים ספרדיות
מאת ד”ר אלי שי
סקירה על
מרגלית שילה – נסיכה או שבויה, החוויה הנשית של הישוב הישן בירושלים 1840-1914, אוניברסיטת חיפה, זמורה-ביתן, 400 עמ’
באמצע, בין שני החלונות, תקועים מצהיבים דיוקנאות המשפחה הירושלמית העתיקה שפעם נולדתי לתוכה. אני מחפש אותם במפתח השמות לספרה של מרגלית שילה, הם מונחים שם בשני אזכורים; הראשון בעמ’ 306, המעניק להם כדת זכויות חלוצים על תעשיית היין הספרדית בירושלים. השני בעמ’ 319 המאזכר את מרת שרה די ג’יניאו כרעיית חכם ספרדי שידעה על-פה פרקים שלמים מהתורה ומהאגדה וזאת על פי עדותו הנאמנה של יעקב יהושע בעל ספרי הזיכרונות של הישוב הספרדי הישן בירושלים. ומתוקף החוקיות של התקשרות הכל בכל בעיר הזאת, העשויה כמבוך של לולאות, אני מחבר את שלושת הספרים הללו, שולף את הקונסול האנגלי – ג’יימס פין מבית הקיץ שלו בנחלת טלביה (מספרו של קרויאנקר) ועוקב אחר מעלליו בספרה של שילה ובמיוחד בפרק השישי, שכותרתו ‘בשולי החברה; עוני, אלמנות, עגינות זנות והיענות למיסיון’. מסתבר שמעדות הקונסול הנודע עולה כי עשרה קבין עניות ומסכנות ירדו לעולם וט’ נטלה ירושלים, שמעולם לא נראתה מצוקה כמצוקת יהודי העיר “בשנת […] 1854 נתחוור לנו … כי יש בקרב יהודי ירושלים שיעור של מחסור ודלות נואשת שלא יעלו על דעתם של אנשים” והרי היא מצטיירת מתוך כך כבירתם של הדלפונים והאביונים. ועוד אני מחבר את ההקדשה שהציב מנדלסון בשער ספרו לתושביה של ירושלים האמיתית (ובכלל זה לחמו – שמואל אלמאליח ולאביו – אברהם אלמאליח, יקיר ירושלים ועוזרו של אליעזר בן יהודה), שאותה אני מזווג לפרק על ברית הנישואין כחוויה נשית הוא הפרק המרתק ביותר בספר ובו מצוטטת עדותו של אברהם אלמליח בן העדה הספרדית בירושלים, שציין בשנת 1911 כי חל שינוי של ממש בנוהגה של העדה ביחס לגיל הנישואין. מסתבר כי “לפני זמן לא רב נהגו הספרדים להשיא את בנותיהם בנות שלוש עשרה שנה או גם שתים עשרה שנה… והמרוקנים בנות שבע ושמונה. אך עתה משיאים את הבנות בנות שבע עשרה ושמונה עשרה” וגם גיל הבנים עלה למרבה השמחה.
מרגלית שילה
כמו מנדלסון כותבת שילה על נושא היסטורי המדיף ארומה של כריכות ספרים נושנים, וגם בחיבור הזה מצליחה המחברת לגלות בו פנים חדשות מתוך כניסה אינטימית אל הווייתה השתוקה של האשה בישוב הירושלמי הישן, באותה תקופה רחוקה ואפופת דמדומים שבשפה עברית מדוברת היא מכונה זמנו של עבדול חמיד. שילה עוקבת במסירות אחר הנערות הנשקפות אלי מן הקיר בין החלונות, אוחזות בידיהן שמלות שהועברו מאחות גדולה לקטנה, לבל תשמטנה כליל אל מול עדשתו של בעל הצלמניה, כשברקע יריעה גדולה שנמתחה בסטודיו המאולתר. הנה הן עולות לארץ, מקימות בית בישראל, תורמות לצדקה, מסתננות לחברת הלומדים, אך גם מתנסות בעגינות ובפיתויי המיסיון וסתרי נפשן מבצבצים מבעד לספרי זיכרונות, יומנים, מכתבים וכתבות.
הפרק שנמצא בו עניין מיוחד הוא הפרק השני, הנושא את שמו של הספר ‘ברית הנישואין כחוויה נשית; כלה בחופתה – נסיכה או שבויה?’ לכאורה מדובר בנקודת השיא המקודשת של הקמת הבית והמשפחה כאבן הפינה של חברה מסורתית חמימה, אך מאחורי הקלעים נשקפת כאן תעוקת התכנות החברתי, המאלף את האשה כמושא סביל, משני ופגום. גזרת הנישואים מוצגת כחלק מהתניה קהילתית בישוב כה מחמיר בהלכותיו עד כי נגזרה בו תקנת הרווקים, הקובעת איסור על מגורי רווק מגיל עשרים ומעלה ו”מחויב הוא תכף ומיד לצאת מפעה”ק [מפה ער הקודש] לבקש את חייו בחו”ל והרשות נתונה לפני העדה… לגרשו מן הארץ”. ירושלים היא עיר קשה ומעיקה לפנויים וחכמיה גזרו כי לפתח הרווקות חטאת רובץ, שהרי היושב גלמוד בלא אשה גואים בו הרהורי החטא העלולים לעכב את הגאולה. חתונה נתפשה כסגולה מעולה כנגד צרה ומגפה ולרגל הכולרה הקשה הקימו חופות בבית הקברות בהר הזיתים. החשש מפני פיתויי הנערות האיץ בקהילה לזרז את מצוות הכניסה בעול הנישואים בבחינת כל המקדים הרי זה משובח ביותר, מה שהכפיף עוד יותר את הקטינות הנישאות למרות בעליהן. על פי ההלכה נערות שגילן צעיר מגיל הבת מצווה – פטורות מטורח החופה, אך חכמי ירושלים טיכסו עצה ועשו הבה נתחכמה לה ואת חתונתן של ילדות קטנות נהגו לערוך מחוץ לעיר בסמוך לקבר שמעון הצדיק. אליעזר בן יהודה ניסה להרים קול זעקה, שכן נשואי הבוסר, שנועדו להגן על הטהרה, פגעו בנפשן ומן הסתם גם בגופן של תינוקות אלו. ואולם רק בשנת 1902 הואילו חכמי העדה התימנית לתקן תקנה האוסרת על נשואי ילדות מתחת לגיל 12 “וגם שלא ימכרו בנותיהם הקטנות לאיש זקן”.
מצבה של הרומנטיקה היה אז בכי רע; יד השדכנות גברה ואת מקום הליכי ההיכרות והחיזור תפש הליך חפוז ומזורז של הצצה או ‘אנקוקן’ ביידיש, שבמהלכו הותר לצעירים לתקוע אי אלו מבטים מבויישים איש ברעותו. רק דוד ילין המשכיל התיר לעצמו לשחרר חרצובות לשונו במכתבי אהבה לכלתו איטה פינס “כנטע נחמד יפה ענף מצאתי אהבתך ויהי לי שעשועים לנפשי”.
נישואים בין-עדתיים היו אז נדירים, הספרדים והאשכנזים צהובים זה לזה ולפי עדותה של אליזבט פין – זוגתו של הקונסול, נמנעו מהתחתנות. הכלה נחשבה כחפץ הטעון נדוניה ופרטי מלתחתה העליונים והתחתונים הוצגו קבל עם במסגרתה של תערוכת ה’אשוגאר’, המאפשרת הצצה מפקחת אל כבודה של בת מלך פנימה.
בהשוואה בין העדות יוצאים האשכנזים חמורי סבר עד חמוצים בסגפנות כבדה ולעומתם הספרדים ככפייתים פחות, אם נתנסח בלשון עדינה ומאוזנת. כנגד הניכור הגמור שגוזרים הראשונים על המאורסים, זוכים השניים לביקורי בית ולהצצה בארוסה המקושטה והם נוהגים חירות יחסית בנשותיהם העתידיות. הכלה האשכנזיה נטולת פרחים, קישוטים, פרועת שיער ועטופה בשביס לבן דמוי תכריך המכונה ‘דעקטוך’. לעומתה הספרדיה הנאווה חושנית ומאופרת, משוחה בחינה, בששר ובפוך, בכחל ובקליפת אגוז. הראשונה נאלצה לעבור הליך גז בעוד השנייה פטורה מכגון דא. כמעיין המשתייך לעדה השנייה קראתי בקורת רוח את דברי הסיכום המנוסחים כך; “מנהגי הנישואין שופכים אור על השוני הרב בתפיסה המגדרית של שתי העדות הגדולות: האשכנזית והספרדית. החברה הספרדית הייתה פתוחה ואוהבת חיים לאין ערוך מזו האשכנזית. היא התירה התראות מבוקרת של החתן עם הכלה בתקופת אירוסיהם וכן התירה לכלה לענוד את תכשיטיה… והתנגדה לגילוח עטרתה. לעומתה הצרה העדה האשכנזית את צעדיה של האשה… היא ראתה בטיפוח של שמחת החיים ושל הנשיות סתירה לאופייה הסגפני של ירושלים כפי שביקשה לעצבו”. הגם שהמחברת מגיעה למסקנה המעציבה שהאשה נמצאה בחזקת שבויה בחופתה, דומה כי גורלה של הצעירה שאינה שומעת יידיש שפר עליה ביחס ולקוראים הטהורים ינעם.
יצא לי להיות בתערוכת שמלות כלה בירושלים והיו מוצגות כמה שמלות כלה מהעבר כאשר נשות ישראל התחתנו לפני שנות הספירה, כמובן שאלו היו רק דגמים ולא המקוריים אמנם זה היה מרתק לראות את התפתחות שמלות הכלה לדורות.