בית מקדש וירטואלי. ציור מאת יצחק חיוטמן.

לרגל יום ירושלים הנה סיפור מדע בדיוני של הסופר והמו”ל אורי מאיר שבו הוא דן באפשרות ליצור בית מקדש וירטואלי באמצעות הדמיות ,נושא שנידון כיום ברצינות גם בידי האדריכל יצחק חיותמן.

אורי מאיר מו”ל הוצאת רסיס נהרה ” סופר מחבר קובץ הסיפורים  “כתר מלכות”   עמל בימים אלו על כתיבת עבודת מאסטר שעוסקת במדע הבדיוני בישראל.הבלוג שלו הוא “מחשבות באר שבעיות “

אשליות נוסח ירושלים

מאת אורי מאיר

עידו, אני רוצה שתגיד לי מה בדיוק יענקל ביקש ממך.” שמעון עטר ניגש אלי, באמצע חדר המחשבים. זה קצת הפחיד אותי שהוא מתחיל לדבר איתי פתאום, ועוד על יענקל.

תשמע, אם זה חשוב לך, אז בוא נלך לאכול איזה בורקס תרד בקפיטריה, ואני אסביר לך. כאן יש יותר מדי אנשים.”

שמעון ניפח את החזה, ומשך בכתפיו. שמרתי את המודל שעבדתי עליו לשיעור גרפיקה ממוחשבת, והלכתי עם שמעון לקפיטריה. לקחתי בורקס תרד, ושמעון לקח קפה שחור.

“למה אתה רוצה להיכנס ביני ובין יענקל?”

“מה נלחצת? תירגע. אני אסביר לך מה העניין.”

“אולי באמת תסביר לי לפני שאתה שואל אותי שאלות פרטיות שיכולות לסבך אותי.”

שמעון חייך חיוך רחב מדי. חיוך של שוטר, ואני לא אומר את זה באופן סטריאוטיפי. “אז בגלל זה אתה כל-כך נלחץ? יענקל אמר לך שהוא יעזור לך בקורס, ואתה תעשה בשבילו משהו קטן בתמורה, ואתה נלחצת שזה יוודע למישהו באוניברסיטה? שיעני יפסלו לך את הקורס?” כאן הוא ממש צחק.

מאיפה הוא יודע? רגע, רגע, לא להילחץ, הוא לא נראה לי כמו אחד שהולך להלשין עלי.

“איך אתה יודע את כל זה?”

“לא כל-כך קשה.” הוא הזעיף פנים, ואני התחלתי להירגע, כי זו הייתה ההבעה הרגילה שלו, “הוא הציע לי עסקה מאוד דומה.”

“אז אולי,” עניתי לו במהירות, “אולי אתה תספר לי קודם מה הוא הציע לך, ואז אני אספר?”

“אין בעיות, יא לחץ.” הוא שתה לגימה קולנית מן הקפה. “אני אספר קודם. זה מזכיר לי שיחה של שתי בלונדיניות בכיתה ח’, אבל סבבה.”

התרווחתי עד כמה שאפשר בכיסא של הקפטריה, ולקחתי עוד ביס מהבורקס תרד. הם יודעים להכין בורקס תרד, אפילו אם זה כל מה שהם יודעים. אחר צהריים אביבי, זמן מצוין לשמוע את נקודת המבט של שמעון עטר על החיים. התרגיל בגרפיקה ממוחשבת יכול לחכות עוד קצת. אולי עכשיו אני אתחיל להבין מה הקטע של יענקל.

“כמו שאתה מבין,” התחיל שמעון עטר, ולקח עוד לגימה קולנית מהקפה, “אני לא בדיוק מהתלמידים הכי טובים פה באוניברסיטה. אתה יודע איך זה. אתה משרת כמה שנים במשטרה, ואז מציעים לך ללמוד באוניברסיטה, יעני להשביח את הסגל. עכשיו במשטרה אני נחשב די שפיץ, אז לא הייתי מודאג.”

“מה יש לך להיות מודאג באמת?”

“באמת?” הוא חיקה אותי, אבל הייתי רגיל למשחקי הגבריות שלו, אז חיכיתי בסבלנות. “בכללי, החבר’ה שלנו ושל הצבא הולכים ללמוד לוגיסטיקה בבר אילן. תואר של שנתיים. חרטה ברטה. או שהם הולכים ללטביה.”

כאן שנינו גיחכנו. הוא זרק את כוס הקפה הריקה, והמשיך: “רק אני דפוק, החלטתי ללמוד מחשבים באוניברסיטה העברית. יעני אם כבר קשוח, אז עד הסוף. מפגר, נו.”

הוא הפסיק קצת, ושתה עוד לגימה מהקפה: “הכל בעיקרון הלך בסדר עד שהחלטתי ללמוד את הקורס המעפן בגרפיקה ממוחשבת.”

“עזוב אותך,” חייכתי, “גרפיקה ממוחשבת זה סתם אשליות.”

אתה יודע שכל פעם שאתה אומר את זה, אני ממש צריך להתאפק לא להדביק לך סטירה? מה יש? להגיד את זה כל שיעור לא מספיק?”

“לא ידעתי שזה כל-כך מרגיז אותך, סליחה. רק נראה לי שקצת הסתכלות פילוסופית על הלימודים שלנו, יכולה להאיר אותם באור המטאפיזי הראוי להם.”

“כן יופי. אם לא הייתי תקוע על כל תרגיל מזוין בקורס הזה עשרים שעות, אולי גם אני יכולתי להיות פילוסופי. בקיצור התחלתי את תרגיל שבע. חתיכת קריעת תחת.”

“כן.” הוא צדק. מחכות לי עוד כמה שעות טובות הלילה, ומחרתיים ההגשה. ואני יושב פה לקשקש.

“כן. אני תקוע. פתאום מגיע יענקל. לא יודע אם קלטת אותו בשיעור הזה, אבל הוא שפיץ עולם. הוא עושה לי: ‘בוא אני אעזור לך. אבל גלגל חוזר בעולם.’ ככה. דיבור של חב”דניק עד הסוף. יושב על המחשב חצי שעה, עושה לי את התרגיל.”

“אבל מה הוא ביקש ממך?”

“סבלנות. אני מגיע לזה. בקיצור אתמול הוא עושה לי, ‘אני צריך אישור לשים מקרן שקופיות בכותל בערב שבועות’.”

מעניין.”

“אחושילינג מעניין. אבל אמרתי סבבה. לוקח לי שני טלפונים למחוז ירושלים, אני מסדר לו את זה. לא חשדתי בכלום, עד שראיתי אותו מדבר גם איתך, ואני יודע שאתה מתעסק באופטיקה. אמרתי, משהו מסריח פה.”

“רגע, ולמה הוא אמר לך שהוא צריך ‘מקרן שקופיות’ באמצע החג? איך הוא יקרין שקופיות?” זה בטח קשור לפרויקט שלי ושלו. לא יודע למה, אבל צמרמורת של חשש התחילה לטפס לאורך הגב שלי.

“הוא אמר לי שיום הולדת של ה’רבה’ זה בשבועות. והוא צריך להראות משהו בכותל. לא רציתי לבאס אותו ולהגיד לו שה’רבה’ שלו מת לפני שתים עשרה שנים. מפגר, נו.”

“גם לי הוא אמר את זה. הוא ביקש ממני לבנות לו מחולל הולוגרמות, כי הוא רוצה להראות משהו ביום הולדת של הרבה.”

“אה, אז הוא גם חושב שאני אהבל ולא אשים לב להבדל בין מחולל הולוגרמות למקרן שקופיות? הוא לא אמר לך מה הוא רוצה להראות?”

“לא, אבל אני יודע. ראיתי על מה הוא עובד כל הזמן.”

“על מה?”

“הוא עובד על דגם של בית המקדש. התעניינתי קצת. הדגם שלו מדויק להפליא. ממש אחד לאחד.”

“כוס אממו. עכשיו אני מבין מה הוא רצה.”

“מה?”

“בואנה, אתה באמת תמים. הוא רוצה להראות דגם של בית המקדש בערב שבועות. על הר הבית. יעני לשדר הולוגרמה שכל מי שיעמוד בכותל, יראה את המקדש על הר הבית.”

“הוא לא יכול. זה חג. כאילו, אם הוא יראה הולוגרמה זה חילול של החג?”

“ואללה אתה. לא שמעת על שעון שבת?”

עכשיו הבנתי למה שמעון נלחץ. יפה מצידו. ממשיך להיות שוטר גם כשהוא בלימודים. “טוב שעלית על זה.”

כן, באמת טוב. זה יכול להתחיל עוד אינתיפאדה השטות שלו. אלף הרוגים קטן עליו, העיקר היום הולדת של ה’רבה’.”

“אז אתה מבטל לו את האישור?”

“מה פתאום. אני צריך להסתבך איתו? גלגל חוזר בעולם.”

“אז מה?”

“בניתי עליך. אני רוצה שאתה תסרב לו.”

“לא יכול.”

“למה, אם לא אכפת לך להגיד לי?”

“אבא שלי היה צריך פעם לשבור את המילה שלו לאיזה חב”דניק בשואה. הוא השביע אותי שאני אף פעם לא אשבור את המילה שלי אחרי שנתתי אותה, ובטח לא לאיש שומר מצוות, ובטח ובטח לא לחב”דניק.” קצת הגזמתי עם הסיפור הזה, אבל מה הוא חושב, שהמילה שלי לא שווה כלום?

“טוב, נדפקנו חזק. יש רק עוד דבר אחד שאני יכול לנסות. נקווה שזה יצליח.” אמר שמעון.

רציתי לדעת מה הרעיון שלו, אבל העדפתי לא לשאול.

שנינו קמנו, ונפרדנו. הלכתי לגמור את התרגיל, ולעבוד במעבדת אופטיקה על מחולל ההולוגרמות שלי. מילה או לא מילה, רציתי לראות אותו עובד. לא בניתי על כל-כך הרבה קהל, אבל יכול להיות ממש מעולה, כולם יראו שיש לטכנולוגיה הזאת עתיד.

הורדתי מהאינטרנט איזו תמונה של בית המקדש, וניסיתי אותה במחולל. נראה פיצוץ. סגרתי את המכשיר וארזתי אותו. הבטחתי לתת אותו ליענקל למחרת בבוקר. הוא עבד בטווחים צפופים, ערב שבועות זה מחר בערב.

למחרת בבוקר, נתתי ליענקל את המכשיר. עיניו ברקו כשהוא קיבל אותו. ראיתי שהוא מתאפק לא לנסות אותו. בדיוק שמעון עטר התקרב, ואני התרחקתי קצת. רציתי לראות מה יהיה.

שמעון נדחק אל יענקל ואמר לו: “אז מה יענקל, מה קורה?”

“יהודים סופרים את העומר.” ענה יענקל בקולו המאנפף.

על זה בדיוק אני רוצה לדבר איתך,” אמר שמעון בקול הכי נחמד שהוא הצליח לגייס.

“מה? קצין משטרה גיבור פתאום התחיל לפחד מכמה ערבים? מה יש? כבר אסור לראות שקופיות? כבר אסור לחגוג לכבוד ה’רבה’?”

יענקל, אל תתחיל להתחמם לי, טוב? הבטחתי, אני עומד בדיבור שלי, אבל אתה בטוח שזה רק שקופיות, מה שאתה רוצה להראות שם?”

מה זה משנה לך? הבטחת? יופי. אל תדרוש במופלא ממך.”

ראיתי את שמעון לוקח שלוש נשימות עמוקות, ואז עוד שלוש. במקומו הייתי לוקח יותר. יענקל הזה יכול לשגע פילים.

“אני אתן לך את המכשיר עוד שעתיים, ואז תכניס לי אותו לכותל, כמו שסיכמנו, טוב?”

שמעון הסתובב בהפגנתיות, אבל יענקל לא התרגש מזה. הוא ידע שאכלנו אותה.

חשבתי לגשת ולבקש את מחולל ההולוגרמות החמוד שלי, אבל גם כבר החלטתי לראות איך הוא יצליח בכותל, וגם לא היה לי אומץ להתווכח עם יענקל, והרי נתתי את המילה שלי.

ליל שבועות עבר עלי בחוסר נחת ארוך, ובהרהורי חרטה שונים. אולי הגזמתי עם כל הרצון הזה לראות את מקרן ההולוגרמות שלי עובד. זה עלול להיות מסוכן. אבל עכשיו כבר לא היה מה לעשות.

כיוונתי שעון לשלוש וחצי בלילה. התעוררתי בקושי, עם כל הלזניה שמילאה לי את הבטן, התלבשתי, ויצאתי אל הרחוב הקריר. רוח לחה יחסית ריחפה ברחובות ירושלים הדוממים.

התחלתי ללכת בנחת לכיוון הכותל המערבי, ולאט לאט הצטרפו אנשים. לא ניסיתי את זה אף פעם, אבל זה נראה ממש חמוד איך כולם מתחילים ללכת אל הכותל באמצע הלילה. אלא שכל האנשים הללו עלולים להתחיל משהו מסוכן מאוד, אם החזיון יהיה מרשים מדי. כבר התחלתי לחשוב שעדיף שהמקרן לא יעבוד.

כל הכבוד למשטרת ישראל. גם בשעה כזאת הם היו עירניים, ומוכנים לכל אירוע חריג. טוב, לא הייתי בטוח שלכל אירוע חריג, אבל מותר לקוות, לא?

אחרי הסתכלות קצרה מצאתי את המקרן שלי. הוא היה מחובר לקיר גבוה ביותר, מאחורי רחבת הכותל, בדיוק באמצע. כל הכבוד ליענקל ולחבר’ה שלו. הכל היה פיקס. המקרן שלי יראה את המקדש בדיוק על הר הבית, בדיוק בגודל טבעי. מה יקרה אחרי זה, לא יודע בדיוק, אבל זה יהיה מרשים, בזה הייתי בטוח.

שמעון מצא אותי. הוא נראה יחסית מחויך וחביב.

בוקר טוב חבובי.”

“פתרת את הבעיה שלנו, שאתה כל-כך מרוצה?” שאלתי אותו בחשש מסוים.

“אני?” הוא הצטנע, “מה פתאום, הייתי בטוח שאתה תצליח לשכנע את יענקל המעפן הזה, על זה דיברתי כשאמרתי שיש עוד סיכוי. אמורה להיות לכם איזו אחווה של אשכנזים או משהו, לא?”

“לא, ממש לא.” אמרתי בחשש שגדל קצת, תוך כדי דיבור.

אה, סבבה,” הוא משך בכתפיו, “אז נצטרך לראות מה יקרה ולהתפלל, נכון?” לפני שהספקתי להגיד משהו, הוא הלך והביא לשנינו סידורי רינת ישראל נוסח אשכנז, והתפילה החלה.

לא התפללתי הרבה בחיים שלי, אבל הפעם כן. ממש טוב. בכוונה, כמו שאומרים. לא ידעתי מה לעשות עם כל התפילות לגבי זה שאלוהים יחזור לירושלים. בסוף החלטתי שעדיף לבקש שהוא כן יחזור. אחרי הכל ההולוגרמה היא לא הרצון שלו, אלא של יענקל. יענקל היה אומר שזה הרצון של הרבה שלו. אבל אני לא חשבתי שהרבי מלובביץ’ הוא המשיח, או שהוא חי.

אחרי תפילת העמידה, ולפני קריאת האקדמות, שמעתי כחכוח רם.

“עם ישרואל,” צעק יענקל, לפני שהחזן הספיק להתחיל את פתיחת ארון הקודש.

שקט כללי השתרר. כל הכבוד ליענקל. יש לו כריזמה לבחור.

“עם ישרואל, אני מבקש מכם לשאת את עיניכם ולראות את המקדש. הוא כאן מעל הכותל.”

נשאתי את עיני, ולשמחתי לא ראיתי כלום. קצת התאכזבתי, אבל בסך הכל עדיף ככה. האנשים הסתכלו למעלה, גם הם לא ראו כלום. משכו בכתפיים, והמשיכו בהוצאת ספר תורה. בטח חשבו שהוא עוד משוגע.

הסתכלתי לעברו של שמעון. הוא נראה לא מספיק מופתע מכל העניין הזה. ניסיתי לשאול אותו מה קרה. אבל שאר המתפללים העדיפו להתרכז בקריאת התורה, ולא נתנו לי לדבר. שמעון פשוט שתק.

ניסיתי לחפש את יענקל בעיני, אבל לא הצלחתי לראות אותו. אחרי כמה זמן כבר לא הייתי בטוח שכל זה באמת קרה.

נשארתי אחרי התפילה, ולא חזרתי עם שאר המתפללים הביתה. שמתי לב שגם שמעון נשאר.

“אתה יודע מה קרה ליענקל?”

“לא יודע,” הוא משך בכתפיו, “אולי הוא היה רק אשליה?”

אולי מספיק. מה עשית?”

“עשיתי?”

“כן. בטח שברת את מקרן ההולוגרמות שלי.”

“זה מה שמעניין אותך. הלכת להתחיל אינתיפאדה חדשה, ואתה עם המקרן שלך. מה אתה, ילד?”

שתקתי.

“אל תדאג, לא שברתי אותו. יענקל היה שם לב. אפילו הוספתי לו משהו.”

עכשיו היה תורי לחייך. “שמעון, אתה גאון. מה? הוספת עוד שתי מנסרות?”

שמעון הנהן.

“אתה גאון.” חיבקתי ונישקתי אותו. “הוספת שתי מנסרות, והכל עובד, פשוט יצרת התאבכות הורסת מושלמת. אתה נפלא. אתה גדול!”

שמעון חייך ואמר: “טוב, לא צריך להתלהב יותר מדי.”

“אבל רגע, איך אתה יודע כל-כך הרבה פיזיקה?”

“כל-כך הרבה? גם כן! כולה עשיתי פרק בחירה על אור וגלים. לא צריך דוקטורט בשביל זה.”

“כל הכבוד לך, באמת, התאבכות הורסת, אתה גאון.”

“ידעתי שתאמין לזה.”

“למה?”

“להסבר על התאבכות הורסת.”

“מה זה לא נכון?”

“לא, יא שכל, ניתקתי חוט. עדיף לחשוב פשוט.”

“עדיף לטייל בחוצות העיר, ולהגיד שבזכותך ניצל ראש העיר.”

סוף סוף ראיתי את שמעון מחייך.

“הכי עדיף מכונית בצבע אדום, אה כן, ולשיר שירי אהבה ושלום.”

ראו עוד על נושא הדמיות וירטואליות של בית המקדש :

הר הבית הוירטואלי

איך לבנות בית מקדש וירטואלי ולהציל את העולם

איך ניתן ( אולי ) להציל את המדינה את המזרח התיכון ואת היקום כולו בכמה שלבים לא כל כך פשוטים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × אחד =