קללת האותיות הרוניות – סיפור על מבקרים ספרותיים במאבק כנגד איום על טבעי מאת מונטגיו רודס ג'יימס בתרגום אלון טרטמן

Image result for Casting the Runes

הקדמה מאת אלי אשד

ישנם הרבה מאוד יוצרים – סופרים משוררים אמנים במאים וכו', אך ישנם מעט מאוד מבקרים בכל התחומים האלו, גם מכיוון שאין כמעט תמורה כספית לביקורת רצינית, אבל גם מסיבה אחרת. סופרים, למשל, אינם ידועים בסובלנותם למבקרים הספרותיים, ויש המגיבים נגדם בתוקפנות ובטענות על עוינות אישית כביכול, העלולות להגיע (והגיעו) לאלימות פיזית.

מתברר שאיש אינו אוהב ביקורת שלילית, ואם זאת חזקה במיוחד – התגובה עלולה להיות בהתאם.

בסיפור האימה הקלאסי שלפנינו סופר בעל גישה לכוחות על טבעיים מרחיק לכת הרבה מעבר לכך במאבקו נגד מבקרים. מה יעשה המבקר הספרותי המוצא עצמו נאבק בכוחות על טבעיים של סופר זועם המרגיש עצמו נפגע מהביקורת שלו?

Image result for m r james

מונטגיו רודס ג'ימס (1936-1862), חוקר שכתב סיפורי אימה כתחביב, אך כיום הוא זכור אך ורק בגללם

הסיפור שלפניכם הוא אחד מסיפורי האימה הידועים ביותר, אשר פורסם לראשונה בשנת 1911. מחברו היה חוקר ידוע של ימי הביניים, שהתמחה במיוחד בחקר ספרים חיצוניים ואפוקליפסות, ומן הצד אהב לספר ולכתוב סיפורי רוחות ואימה, שאותם היה מספר תחילה למקורבים בחג המולד, ואחר כך מוציא לאור.

היום הוא זכור כמעט אך ורק בזכות הסיפורים הללו, ורוב מחקריו האקדמאיים הרציניים והחשובים נשכחו…

Image result for ‫אליסטר קראולי‬‎

אליסטיר קראולי, "המודל" לאחת הדמויות בסיפור

בסיפור שלפניכם, "האיש הרע", מר קרסוול, מבוסס על דמות אמיתית מאוד וידועה בזמנו של ג'יימס, שאמנם לא הכיר אותו אישית, אבל בהחלט שמע עליו. מדובר בסופר ומכשף בשם אליסטיר קראולי, שנודע בין השאר בשנאתו למבקרים ספרותיים, לפחות כאלה שביקרו את יצירותיו שלו (אם כי קראולי לא היסס מעולם לכתוב מאמרי ביקורת על סופרים אחרים, ואלו היו ידועים כמרושעים במיוחד).

יש להניח שהסיפור שלפניכם  נכתב לאחר שג'יימס תמה איך היה מישהו כמו קראולי מגיב אם הוא או מבקר אחר היה כותב ביקורת ספרותית קשה במיוחד על ספר או מאמר שלו – מעבר לקריאות הזעם הרגילות והמוכרות עד לזרא של סופרים קטנים על "קליקה עויינת" וכו'.

"קללת האותיות הרוניות" תורגם כבר לעברית בידי עמוס גפן במסגרת אנתולוגיה שערך אלפרד היצ'קוק  (ביחד עם עורך הצללים רוברט ארתור), "אלפרד היצ'קוק מגיש 25 סיפורי פחדים שלא התירו לי להציגם בטלביזיה" ("מצפן", 1960, ויצא לאור שוב בקובץ באותה ההוצאה ובעטיפה שונה בשם "25 סיפורי פחדים".

זהו סיפורו היחיד הידוע לי שתורגם לעברית.

הוא מוגש לכם בתרגום חדש של אלון טרטמן במיוחד עבור "יקום תרבות".

Image result for ‫היצ'קוק 12 סיפורים‬‎Image result for ‫היצ'קוק סיפןרים מצפן‬‎

אגב, באותה האנתולוגיה פורסמו שני סיפורי אימה קלאסיים נוספים מאת ג'רום ק. ג'רום – "בן זוג למחול" ו"הצייד המסוכן ביותר" מאת ריצ'רד קונל, שגם אותם פרסמנו מחדש כאן, ב"יקום תרבות".

חוקר הנצרות הקדומה וספרות האימה, רוברט מ.פרייס, כתב הקדמה לסיפור במיוחד עבור "יקום תרבות":

מוגטגיו רודס ג'יימס היה חוקר דגול של ספרות קדומה ושל ימי הביניים וגם מאמין אדוק בנצרות האנגליקנית. תחום עניין זה התבטא אצלו במחקרים על ספרות אפוקליפטית ואפוקריפית, המכונים "הספרים החיצוניים" לתנ"ך העברי.

את תחומי העניין האלו יישם גם בסיפורי רוחות ואימה. חיבתו למסורת היהודית ניכרת למשל בסיפורו The Tractate Middoth (שלא תורגם לעברית, א"א).

כמה מתאים אם כך שאחד מסיפוריו הידועים ביותר, "קללת האותיות הרוניות", תורגם לעברית לפני יותר ממחצית המאה ומוצג כאן בתרגום חדש לעברית.

כמו רבים מסיפוריו של ג'יימס, עוסק הסיפור שלפנינו באנשים בעלי עניין בכתבי יד וספרים עתיקים  ובאקדמאים מומחים לספרים, כפי שהיה הוא עצמו.

כאן המקום לציין ש"קללת האותיות הרוניות" קיים לא רק בגרסתה שלפניכם, אלא גם בשלוש גרסאות חשובות נוספות.

הגרסה הראשונה היא הסיפור המקורי, שכפי שעזב את יד המחבר. מלבדה קיימת גרסה שנייה, שהיא בעצם שכתוב שנעשה בידי סופר סיפורי רוחות ידוע אחר, ראסל ויעקפילד, "He Cometh and He Passeth By" (1928), שבו נשארה העלילה הבסיסית.

הגרסה השלישית של הסיפור היא הסרט "ליל השד" Night of the Demon (1957), שבה העלילה מתרחשת בארצות הברית, מקום שונה מאוד מהכפר האנגלי, אך הוא מתאים לעלילה. הסרט, שמרחיב מאוד מטבע הדברים את העלילה, מוסיף כמה דמויות צבעוניות ומוצלחות לסיפור. מעל לכול, המשחק של קרסוול המרושע בידי השחקן ניאל מקגיניס הוא מצוין ובלתי נשכח כעוד גרסה בדיונית של אליסטיר קראולי האמיתי.

לימים קראולי יזכה לעוד גרסה בדיונית בסרט קולנועי כמר מוקטה המרושע בסרט  The Devil Rides Out מ-1968 המבוסס על ספר של דניס ויטלי מ-1934 שאותו עיבד למסך סופר האימה הידוע ריצ'רד מתיסון.

ויש גרסה רביעית: התרגום לעברית שאתם עומדים לקרוא כאן, ואני ממתין בסקרנות לגרסאות נוספות של הסיפור הזה האהוב עלי מאוד בעתיד.

עד כאן פרייס. אוסיף שאני תמה מה חשב על הסיפור אליסטיר קראולי, שבהחלט ידע עליו וקרא אותו (כמו  שקרא סיפורים אחרים שהתבססו על דמותו)… האם עלה בדעתו לשלוח כישוף כנגד האיש שתיאר אותו כ"מר קרסוול" בסיפור?

אבל הסיפור עצמו מהנה ביותר, הנה הוא לפניכם.

Image result for Casting the Runes

קללת האותיות הרוניות \ מ.ר. ג'יימס

תרגם: אלון טרטמן

Image result for casting the runes

15 באפריל __19

אדוני הנכבד, התבקשתי על ידי מועצת ה___ להשיב לך את טיוטת המאמר שכותרתו "האמת מאחורי האלכימיה" , אשר הצעת ברוב טובך להקריא בפגישת המועצה הבאה, ולהודיע לך שהמועצה איננה מוצאת לנכון לכלול אותה כחלק מהאירוע.

בכבוד רב

מזכיר ה__

18 באפריל

אדוני הנכבד,

לצערי הרב, עקב התחייבויות קודמות, אינני יכול להעניק לך ראיון בנושא המאמר המוצע על ידך, כמו כן חוקי הוועדה אינם מאפשרים לך לדון בנושא עם ועדת המועצה כפי שהצעת.

ברצוני להבטיח לך, שמלוא תשומת הלב הוקדשה לטיוטה שהגשת, והיא לא נדחתה לפני שהוגשה לשיפוטה של הסמכות הראויה ביותר.

לשום שיקול אישי (אינני צריך להוסיף) לא היה השפעה כלשהי על החלטת המועצה.

20 באפריל

מזכיר התאחדות ה____  מתכבד להודיע בזאת  למר קרסוול, שאין באפשרותו למסור את שמו או שמם של מי שאליו נשלחה טיוטת המאמר של מר קרסוול; בנוסף ברצונו להבהיר שלא יוכל לענות לשום מכתב נוסף בנושא.

"ומי הוא מר קרסוול?" שאלה אשתו של המזכיר. היא ביקרה במשרדו (ואולי ללא הצדקה) עיינה בשלושת המכתבים שהקלדנית הכניסה זה עתה.

"נכון לעכשיו, יקירתי, מר קרסוול הוא איש כועס מאוד. אבל אינני יודע עליו הרבה, חוץ מזה שהוא איש בעל הון, כתובתו היא מנזר לופורד בוורוויקשיר, הוא כפי הנראה אלכימאי, והוא רוצה לספר לנו על זה. זה בערך הכול , חוץ מזה שאינני רוצה לפגוש אותו בשבוע, שבועיים הבאים. עכשיו, אם את מוכנה לצאת, אני מוכן."

"מה עשית כדי להכעיס אותו?" שאלה אשת המזכיר.

"כרגיל, יקירתי, כרגיל: הוא שלח טיוטת מאמר שביקש לקרוא בפגישה הבאה. שלחנו אותה לאדוארד דאונינג, כמעט האדם היחידי באנגליה שמבין בדברים האלה, והוא אמר שזה חסר תקווה לחלוטין, אז דחינו את זה. מאז קרסוול מציף אותי במכתבים. הדבר האחרון שהוא רצה, זה לקבל את שם האדם שאליו שלחנו את השטויות שלו; ראית את תשובתי לזה. אבל בשם אלוהים,על תגידי שום דבר על זה."

"לא חשבתי להגיד, האם אי פעם עשיתי משהו כזה? אבל אני מקווה שהוא לא יגלה אף פעם שזה היה מר דאונינג המסכן."

"מר דאונינג המסכן? אני לא יודע למה את קוראת לו כך; הוא אדם מאושר מר דאונינג. הרבה תחביבים בית נוח , והרבה זמן לעצמו."

"רק התכוונתי שאצטער אם האיש הזה יגלה את שמו, ויבוא להטריד אותו."

"אה כן, אז הייתי אומר שהוא יהיה מר דאוניג המסכן."

המזכיר ואשתו יצאו לארוחת צהריים, החברים שאליהם הלכו היו אנשי ורווויקשייר, ואשת המזכיר כבר החליטה שהיא תחקור אותם על מר קרסוול. אבל העול של כיצד להגיע לנושא נחסך ממנה, לאחר מספר רגעים המארחת פנתה למארח ואמרה 'ראיתי הבוקר את אב המנזר של לופורד' המארח שרק  'באמת? מה מביא אותו אותו לעיירה?'

"אלוהים יודע; הוא יצא משערי המוזאון הבריטי, כשעברתי שם." היה זה טבעי שאשת המזכיר תשאל אם היה זה באמת אב המנזר שעליו דיברו. "או לא יקירתי; רק שכן שלנו בכפר, שקנה את מנזר לופורד לפני כמה שנים, שמו האמיתי הוא קרסוול."

"האם הוא חבר שלכם?" שאל המזכיר, עם קריצה לאשתו.

השאלה שחררה זרם של תוכחות. באמת שלא היה מה לומר על מר קרסוול. אף אחד לא ידע מה הוא עושה. המשרתים שלו היו אנשים נוראים; הוא המציא  לעצמו דת חדשה והתעסק בטקסים נוראים שאף אחד לא ידע מה הם. הוא נעלב בקלות ולא סלח לאף אחד, היו לו פנים מפחידות (כך טענה הגברת, למרות שבעלה לא הסכים כל כך); הוא מעולם לא עשה מעשה אדיב, וכל התנהלותו גרמה רעות.

"עשי צדק עם המסכן, יקירתי," העיר הבעל, "שכחת מה הוא עשה עבור ילדי בית הספר."

"שכחתי, באמת! אבל אני שמחה שהזכרת זאת, מאחר וזה נותן מושג על האיש. הקשיבי לזה פלורנס. בחורף הראשון שהשכן 'הנהדר' שלנו היה בלופורד הוא כתב לכומר (לא שלנו אבל אנחנו מכירים אותו היטב) והציע להראות לילדי בית הספר כמה שקופיות בפנס הקסם. היו לו כמה שקופיות חדשות שהוא חשב שיעניינו אותם. הכומר היה מופתע למדי מכיוון שמר קרסוול נהג בגסות כלפי הילדים, בטענה שהם מפריעים לו, או משהו כזה. אבל קיבל את ההצעה, והערב נקבע.

"החבר שלנו הלך בעצמו לוודא שהכול מתנהל כשורה. הוא אמר שהודה לאל שילדיו שלו, לא יכלו להשתתף באירוע, הם היו במסיבה ילדים אחרת בבית שלנו. מר קרסוול מסתבר התכוון להפחיד את ילדי האיכרים המסכנים עד שיצאו מדעתם, ואני מאמינה שאם היו מרשים לו להמשיך, הוא היה מצליח בכך.

"הוא התחיל בתמונות קלות יחסית, כיפה אדומה הייתה אחת מהם, וגם אז , אמר מר פארר, תמונת הזאב הייתה כל כך נוראה, שהיו צריכים להוציא כמה מהילדים הקטנים יותר,ומר קרסוול התחיל את הסיפור בהשמעת יללת זאב שהייתה הדבר המזוויע ביותר שהוא שמע מימיו. כל השקופיות שהוא הראה ,היו מאוד מתוחכמות; הם נראו מאוד אמתיות, ואיפה הוא מצא אותם, מר פארר לא יכול היה לדמיין.המופע המשיך, והסיפורים הפכו יותר ויותר מפחידים, הילדים צפו מרותקים בשקט מוחלט.

"לבסוף מר קרסוול הציג סיפור על ילד קטן שהולך בערב דרך הפארק בלופורד, כל ילד יכול היה לזהות את המקום בתמונות. הילד המסכן נרדף, הותקף ונקרע לגזרים על ידי יצור מזנק בלבן, שמקודם ראית מסתתר בין העצים, והתגלה יותר ויותר עם הזמן, מר פארר אמר שהתמונות הללו גרמו לו את אחד הסיוטים הגרועים ביותר שחווה מעולם. ואי אפשר לדמיין מה זה גרם לילדים עצמם. מר פארר הבהיר למר קרסוול שהוא איננו יכול להמשיך בכך. ותשובתו היחידה הייתה 'אה , אתה חושב שזה הזמן לסיים את ההצגה הקטנה שלנו, ולשלוח אותם הביתה למיטות ? נו טוב!' ואז הוא הציג שקופית נוספת, שהראתה אסופת נחשים , מרבי רגליים, ויצורים מגעילים עם כנפיים, הוא גרם להם להראות כאילו הם יוצאים מהתמונה לתוך קהל הצופים; כל זה היה מלווה ברעש שקשוק יבש שגרם לילדים לברוח בבהלת אימים. רבים מהם נפצעו בניסיון לצאת מהחדר ואני חושבת שאף אחד מהם לא עצם עין באותו לילה.

Image result for Casting the Runes

"הייתה מהומת אלוהים בכפר לאחר מכן. האימהות האשימו את מר פארר המסכן, וכמובן שאם האבות היו יכולים לעבור את שערי המנזר , אני מאמינה שהם היו שברים כל חלון שהיה שם.

"ובכן, זה מר קרסוול בשבילך; זה ראש מנזר לופורד, ואתה יכול לדמיין כמה אנחנו 'חפצים' בחברתו."

"כן, אני חושב שהוא מציג את כל הסימנים הברורים של פושע," אמר המארח. "אני אצטער עבור כל אחד שיגלה את צידו הרע."

"האם הוא אותו אדם, או שאני מבלבל אותו עם מישהו אחר" שאל המזכיר (שכבר כמה רגעים לבש את ההבעה של אדם המנסה להיזכר במשהו). "האם הוא אותו אדם שפרסם את היסטוריה של הכשפים לפני כעשר שנים בערך?"

"זה הוא, האם את זוכר את הביקורות על הספר?"

"בוודאי שאני זוכר; ויותר לעניין, אני מכיר את מי שהיה המבקר החד ביותר מכולם. וגם אתה מכיר אותו: אתה חייב לזכור את ג'ון הרינגטון; הוא היה שם בזמננו."

"אה, בהחלט, למרות שאינני זוכר שראיתי אותו, עד שקראתי את תוצאות החקירה שעשו על המקרה שלו."

"חקירה?" שאלה אחת הגברות. "מה קרה לו?"

"מה שקרה, זה שהוא נפל מהעץ ושבר את צווארו. אבל התעלומה הייתה, מה גרם לו לטפס לשם. זה היה עסק מסתורי, אני חייב להגיד. הנה אדם – לא בחור אתלטי במיוחד – וללא מוזרויות שמישהו שם לב אי פעם – הולך הביתה מאוחר בערב – בלי שטויות – ולפתע הוא מתחיל לרוץ כמשוגע , מאבד את הכובע ומקל ההליכה, ובסוף מזנק על עץ – עץ קשה לטיפוס שגדל בין השיחים; ענף מת כורע תחת משקלו, והוא נופל ושובר את צווארו, וכך מוצאים אותו למחרת בבוקר עם מבט מטורף מפחד על פניו. היה ברור שהוא נרדף עלי ידי משהו, ואנשים דיברו על כלבי פרא, או חיות שברחו מגן החיות; אבל לא נמצא דבר. זה היה ב89, ואני מאמין שאחיו הנרי (שאני זוכר אותו מקימברידג, אבל אתה בטח לא) ניסה למצוא הסבר מאז. הוא, כמובן התעקש שהיה כאן מעשה פשע, אבל אינני יודע, קשה להבין איך זה יכול היה להיות."

לאחר זמן מה השיחה חזרה לנושא ההיסטוריה של הכשפים. " האם הסתכלת בזה אי פעם?" שאל המארח.

"כן," אמר המזכיר. "אפילו קראתי את הכל."

"האם זה היה רע כמו שאמרו שהוא?"

"או, מבחינת סגנון וצורה, די אבוד. הגיעה לו כל הביקורת השלילית שקיבל. אבל מלבד זאת, היה זה ספר מרושע.  האיש האמין בכל מילה שאמר, ואם אינני טועה , הוא ניסה את רוב הלחשים שהיו שם."

"ובכן, אני זוכר רק את הביקורת של הרינגטון עליו, ועלי לומר שאם הייתי הסופר זה היה מוחץ את השאיפות הספרותיות שלי לתמיד. לא הייתי יכול להרים את ראשי יותר."

לא היה לכך את ההשפעה הזו במקרה הזה. אבל תראה, השעה שלוש וחצי , אני חייב ללכת."

בדרך הביתה אשת המזכיר אמרה, "אני מקווה שהאיש הנורא הזה לא יגלה שלמר דאונינג היה קשר לדחייה שקיבל עבור המאמר שלו." "אני לא חושב שיש סיכוי גדול לכך." אמר המזכיר. "דאונינג לא יזכיר את זה בעצמו. מאחר שדברים כאלה הם סודיים. ואף אחד מאיתנו לא ידבר על כך, מאותה סיבה. קרסוול לא פרסם דבר באותו נושא עד עכשיו. הסכנה היחידה שקרסוול יגלה על כך, אם ישאל את אנשי המוזיאון הבריטי, מי מייעץ בנושא כתבי יד על אלכימיה: אינני יכול לומר להם לא להזכיר את דאונינג  זה יגרום להם מיד להתחיל לדבר על כך. הבה נקווה שהוא לא יחשוב על כך.

אבל מר קרסוול היה אדם חכם.

כל זה היה רק ההקדמה.

באחד הערבים מאוחר יותר אותו שבוע, מר אדוארד דאונינג חזר מהמוזיאון הבריטי, שבו עסק אותו זמן במחקר, לבית הנוח באחד הפרוורים שבו גר לבדו. הבית נוהל על ידי שתי נשים מצוינות, ששרתו אותו מזה זמן רב. אין הרבה יותר שנוכל להוסיף ,ממה ששמענו עליו מקודם. בואו ונעקוב אחריו, בדרכו לביתו.

רכבת הביאה אותו למרחק מייל אחד או שניים מהבית. וחשמלית קרוב יותר, לתחנה כ-300 יארד מסף דלתו. הוא שבע מקריאה באותו יום, וגם האור הספיק רק לצורך בחינת המודעות על הלוח שלפניו.

מודעות אלו זכו בדרך כלל לתשומת לבו, ומלבד יוצאת דופן אחת של דיאלוג שנון בין מר למפלוג לבין K. C. המפורסם בנושא תרופת הפלאים, אף אחת מהן לא עוררה את הדמיון.

בעצם אני טועה: הייתה מודעה אחת בפינת הקרון המרוחקת ממנו, שלא נראתה מוכרת. היא הייתה כתובה באותיות כחולות על רקע צהוב, וכל מה שהוא יכל לקרוא ממנה היה שם – ג'ון הרינגטון – ומשהו שנראה כמו תאריך. זה לא אמור היה לעניין אותו יותר אבל כשהקרון התרוקן, הוא היה סקרן מספיק להתקרב עד שיכול היה לקרוא אותה היטב. הוא חש תמורה למאמציו, המודעה לא הייתה מהסוג הרגיל. "לזכרו של ג'ון הרינגטון, F.S.A. נפטר ב-18 בספטמבר 1889. מורשה למשך שלושה חודשים."

הקרון עצר. הכרטיסן היה צריך להזכיר למר דאונינג,שעדיין חשב על האותיות הכחולות עם הרקע הצהוב, לרדת. "סלח לי" הוא אמר, "הסתכלתי על המודעה הזו – היא מאוד משונה, לא כך?" הכרטיסן קרא אותה באטיות "בחיי, מעולם לא ראיתי כזאת. מישהו חמד לצון אני חושב." הוא הוציא מטלית וניסה להסיר את הכתובת עם מעט רוק. "לא" זה לא תוספת, זה נראה לי שזה חלק מהמודעה המקורית, אתה לא חושב כך אדוני?" מר דאונינג בכן את המודעה תוך שפשוף הזכוכית עם הכפפה שלו,  והסכים. "מי מטפל המודעות הללו, ומרשה לתלות אותם? אנא בדוק בבקשה, אני רק ארשום את המילים." ברגע זה נשמעה קריאה של הנהג: "תתעורר ג'ורג, נגמר הזמן." "בסדר, בסדר – יש כאן משהו בקצה בוא ותראה." "מה קורה כאן?" אמר הנהג, מתקרב. "ומי זה ארינגטון , על מה כל הדבר הזה?" "אני רק שאלתי מי אחראי לתליית המודעות בקרון שלך. ואמרתי ששווה לבדוק את הדבר הזה."

"ובכן, אדוני, הכל נעשה במשרדי החברה. זה מר טימס שמטפל בזה אני חושב, כשנחנה בלילה אני אשאל בנושא, ואלי יהיה לי יותר מידע בשבילך אם תבוא עוד פעם."

זה כל מה שקרה באותו ערב. מר דאונינג טרח וחיפש היכן נמצאת אשברוק ומצא שהיא נמצאת בברוויקשייר.

למחרת הוא נסע לעיר שוב. קרון החשמלית (היה זה אותו קרון) היה מלא מידי באותו בוקר מכדי להרשות לו להחליף מילה עם הכרטיסן: הוא רק ראה שהמודעה המסקרנת נעלמה. סוף היום הביא עימו אלמנט נוסף של מסתורין. הוא החמיץ את החשמלית, והעדיף ללכת ברגל הבית, בשעה מאוחרת יותר. כשעבד אותו ערב בחדר העבודה, אחת מהמשרתות נכנסה ואמרה ששני אנשים מרשות התחבורה מבקשים לדבר איתו. זה הזכיר לו את המודעה שכמעט ושכח. שני האנשים נכנסו – היו אלה הכרטיסן ונהג החשמלית – ולאחר שהוגשו המשקאות שאל מה היה למר טימס לומר על המודעה. " ובכן אדוני, בגלל זה באנו," אמר הכרטיסן. "מר טימס נזף בוויליאם כאן על כך, 'לפי דבריו לא נשלחה מודעה כמו שתיארנו , לא הוזמנה, לא שולמה, ולא נתלתה, שום דבר כזה' ואנחנו סתם מבזבזים את זמנו. "ובכן," אמרתי, "אם זה המצב , כל מה שאני מבקש ממך, מר טימס," אמרתי. "זה לבוא לראות בעצמך," אמרתי . "אם זה לא שם," אמרתי, "אתה יכול לקרוא לי באיזה שם שאתה רוצה." "טוב," הוא אמר. "אני אבוא לראות." וישר הלכנו. עכשיו אני אומר לך אדוני, המודעה הזו הייתה הדבר הבולט ביותר עם האותיות הכחולות צרובות על זכוכית צהובה, אתה זוכר אדוני שניסית להוריד אותם עם המטלית שלי." "ודאי שאני זוכר – אז מה קרה?" מר טימס אמר לוויליאם להאיר מבחוץ. "עכשיו," הוא אמר, "איפה המודעה הזו שלכם, ששמענו עליה כל כך?"

"היא כאן," אמרתי, "מר טימס," ושמתי ת'יד שם. הכרטיסן הפסיק לרגע.

"אז," אמר דאונינג "זה נעלם, אני מניח, נשבר?"

"נשבר! בכלל לא, לא היה לזה זכר – לא לאותיות הכחולות ולא לזכוכית במקום ההוא – מעולם לא ראיתי כזה דבר."

"ומה היה למר טימס להגיד על זה?"

"ובכן הוא עשה בדיוק מה שחשבתי שיעשה  – קרא לנו בכל השמות שיכול היה לחשוב עליהם, ואני לא מאשים אותו על זה. אבל אני וויליאם חשבנו, כי ראינו אותך רושם את האותיות האלה…"

"אכן רשמתי אותן, ויש לי אותן כאן, אתה רוצה שאני אדבר עם מר טימס בעצמי , ואראה לו אותן? האם זה מה שבאתם בשבילו?"

"האם לא אמרתי ככה?" אמר וויליאם. "דבר עם האדון, ככה אמרתי, עכשיו ג'ורג לא טעית הרבה בדברים שלך הלילה."

"בסדר ווילאם , בסדר; לא צריך לדבר כאילו היית צריך להכריח אותי לבוא, באתי בשקט לא?, אבל אנחנו לא צריכים לבזבז יותר מזמנך אדון. אבל אם תוכל לבוא למשרדים של החברה בבוקר, ולומר למר טימס מה ראית בעצמך. נהיה חייבים לך הרבה על הטרחה. אתה מבין זה לא מה שאמרו עלינו, אלא אם יחשבו שאנחנו רואים סתם דברים – יתחילו לחשבו מה אנחנו עשים שם – אז אתה מבין מה אני אומר."

אחרי עוד מספר דברים בנושא, ג'ורג וויליאם עזבו את החדר.

הספקנות של מר טימס (שהייתה לו הכרות מסוימת עם מר דאונינג) השתנתה לגמרי למחרת בגלל מה שהאחרון הראה ואמר לו; וכל שם רע שיצא לוויליאם וג'ורג לא נשאר ברישומי החברה. אבל הסבר לא נמצא.

העניין של מר דאונינג במה שקרה נשמר על ידי מקרה שקרה אחרי הצהריים הבאים. כשחזר מהמועדון לרכבת, ראה לפניו אדם נושא עלונים, כאלה שמחולקים לעוברים ושבים על ידי סוכני חברות שונות.

סוכן זה לא בחר פינת רחוב עמוסה במיוחד לפעילות שלו: בעצם מר דאונינג לא ראה אותו מחלק אפילו עלון אחד לפני שהוא עצמו הגיע לפינה. אחד נדחף לכף ידו כשעבר:היד שעשתה זו נגעה בידו, והוא הרגיש זרם חלש כשעשתה זו. זה הרגיש חם וקשה באופן לא טבעי. הוא הביט במוסר כשעבר, אבל הדמות שראה הייתה כל כך מטושטשת וכך כמה שניסה להיזכר בה אחר כך , שום דבר לא עלה בזיכרונו. הוא הלך מהר, ותוך כדי הליכה הביט בנייר. הוא היה בצבע כחול. השם הרינגטון באותיות דפוס גדולות משך את תשומת ליבו. הוא עצר, נרעש. וחיפש את משקפיו. ברגע הבא, העלון הועף מידיו על ידי אדם שמיהר לעבור, ונעלם לבלי שוב. הוא חזר במהרה מספר צעדים לאחור, אבל איפה היה העובר? והיכן הסוכן?

במצב רוח מהורהר נכנס מר דאונינג לחדר כתבי היד של המוזאון הבריטי ביום המחרת. הוא מילא בקשה עבור הספר הרלי 3586 וכמה כרכים אחרים. לאחר מספר דקות הם הובאו אליו, וכשהניח אותם על השולחן חשב ששמע את שמו נלחש מאחוריו. הוא פנה אחורה במהירות, ותוך כדי כך העיף את אוסף הניירות הקטן שלו לרצפה. הוא לא ראה אף אחד שהכיר, מלבד איש צוות שהיה אחראי לחדר, הוא הניד בראשו אליו, והמשיך לאסוף את ניירותיו. הוא חשב שאסף את כולם, ופנה לחזור לעבודתו.ואז אדון חסון בשולחן מאחוריו, קם לעזוב, אסף את חפציו שלו , נגע קלות בכתפו ואמר "האם אני יכול לתת לך את זה? אני חושב שזה צריך להיות שלך." הוא מסר לו אוסף ניירות.

"זה שייך לי, תודה לך," אמר מר דאונינג. ולאחר רגע עזב האיש את החדר. כשסיים את עבודתו לאותו אחר צהריים, מר דאונינג החליף מספר מילים עם האחראי ושאל אותו מי היה אותו אדון חסון. "זה היה מר קרסוול" אמר העוזר; "הוא שאל אותי לפני שבוע מי הסמכות העליונה בנושא אלכימיה,וכמובן שאמרתי לו שאתה הוא היחיד במדינה. אני אראה אם אוכל לתפוס אותו, הוא ירצה להכיר אותך, אני בטוח.

"בשם האל אל תחלום על זה!" אמר מר דאונינג, "אני במיוחד לא רוצה לפגוש אותו."

"או! בסדר גמור," אמר העוזר "הוא לא מגיע לכן לעתים תכופות; אני חושב שלא תפגוש אותו."

יותר מפעם אחת בדרך הביתה אותו יום, מר דאונינג הודה בפני עצמו, שהוא אינו שמח המיוחד לבלות את אותו ערב לבדו. הוא הרגיש כאילו משהו רע ולא טבעי מפריד בינו לבין שאר האנשים- משהו שכמו השתלט עליו.הוא רצה לשבת קרוב למישהו ברכבת ובחשמלית, אולם לרע המזל הן הרכבת והחשמלית היו ריקים באופן מיוחד. ג'ורג הכרטיסן היה שקוע במחשבות  ונראה היה כמונה את מספר הנוסעים.

כשהגיע הביתה מצא שם את דוקטור ואטסון, הרופא שלו, "צר לי לומר שהייתי צריך להפר את שגרת ההבית, דאונינג. שני המשרתים שלך נפלו למשכב, בעצם הייתי צריך לשלוח אותם לבית החולים." "אלוהים אדירים! מה קרה?" "זה נראה כמו הרעלת מזון, אני חושב, לא נפגעת בעצמך, אני רואה, או שלא היית מתהלך ככה, אני חושב שהם יהיו בסדר."

"יש לך מושג מה גרם לכך?"

"ובכן. הם אמרו לי שקנו מאכלי ים מרוכל בזמן ארוחת הערב. זה משונה, חקרתי מסביב ולא מצאתי רוכל שהיה בבתים אחרים ברחוב. לא יכולתי להודיע לך שהם לא יחזרו בזמן הקרוב. אבל אתה מוזמן לסעוד איתי הערב, ולהמשך נעשה סידורים אחרים. שמונה בערב, אל תדאג יותר מדי."

וכך נמנע רוב הערב הבודד; אומנם במחיר של קצת צער וחסר נוחות. מר דאונינג בילה את הזמן בנעימות עם הרופא, וחזר לביתו הבודד בערך ב-11 וחצי בבוקר. הלילה שעבר עליו לא חלף בנעימות יתרה. הוא היה במיטתו כשהאורות כבויים , חושב האם העוזרת תבוא מוקדם מספיק מחר כדי לחמם לו מים, כששמע את הקול הברור של דלת חדר העבודה שלו נפתחת. שום צעד לא נשמע ממשיך  ופוסע על רצפת החדר, אבל הקול נשמע מוזר מפני שהוא זכר בבירור שסגר את דלת חדר העבודה אותו ערב אחרי שסיים לעבור על ניירותיו. הייתה זו יותר בושה מאומץ שהביאה אותו לצאת למעבר ולרכון מעבר למעקה בכותונת הלילה שלו. לא נראה אור; ולא נשמע שום קול נוסף; רק משב של אוויר חם הורגש על רגליו. הוא חזר והחליט לנעול עצמו בחדרו.

היו דברים לא נעימים אחרים, או שחברת החשמל חשבה שאין צורך באור בשעות הקטנות של הלילה או שמשהו לא היה בסדר במונה; התוצאה הייתה שהאורות החשמליים לא עבדו. הפתרון הברור היה למצוא גפרור ולהסתכל בשעון כדי לדעת כמה שעות של אי נוחות נשארו לו. אז הוא שלח את ידו אל מתחת לכר: אלא שהיא לא הגיעה כל כך רחוק, מה שהוא הרגיש היה פה, עם שיניים , ושיער מסביב לו, ולא פה ששיך לבן אדם. איני חושב שכדאי לנחש מה הוא אמר או עשה באותו זמן, אבל את שארית הלילה הוא בילה בחדר הנוסף עם הדלת נעולה כשהוא מקשיב לכל רחש. ושם הוא בילה את שארית אותו לילה אומלל, מצפה שמשהו ינסה לגעת בדלת, אבל שום דבר לא בא.

המסע לחדרו למחרת בבוקר לווה בהקשבה אטית וזהירה. הדלת עמדה פתוחה למרבה המזל , הווילונות מופשלים למעלה (המשרתים היו מחוץ לבית לפני שהגיעה השעה לסגור אותם). לא היה זכר למשהו בפנים. השעון גם הוא היה במקומו הרגיל; שום דבר לא הופרע, רק דלת ארון הבגדים הייתה פתוחה, כפי שהיה בדרך כלל. צלצול בדלת בישר על בואה של העוזרת, שהוזמנה אתמול בלילה ומר דאונינג העצבני לאחר שהכניס אותה פנימה המשיך בשיטוטו בשאר חלקי הבית, אך דבר לא נמצא.

היום המשיך בקדרות מסוימת. הוא לא העז ללכת למוזיאון: למרות מה שאמר העוזר, קרסוול עלול היה להופיע שם, ודאונינג לא חשב שיוכל להתמודד עם הזר העוין. ביתו שלו היה דוחה; הוא לא רצה ללכת שוב לרופא. הוא בילה זמן מה בבית החולים, שם התעודד קלות כששמע על ההטבה במצבם של המשרתים. לקראת זמן ארוחת הצהריים גרר את עצמו למועדון שם פגש את המזכיר, דאונינג סיפר לו חלק ממה שעבר עליו, אבל לא יכל להביא את עצמו לספר על מה שבאמת העיק עליו. "אישי היקר," אמר המזכיר.  "מה נורא! הבט, אנחנו לבד בבית, אתה מוכרח לבוא אלינו. כן , שום תירוץ  לא יתקבל: שלח את חפציך אחר הצהריים." דאונינג לא יכול היה לסרב, הוא למרבה האמת היה מאוד מודאג, עם חלוף הזמן, מה מחכה לו הלילה. הוא היה כמעט שמח כשמיהר לביתו לארוז.

חבריו היו מודאגים ממראהו הנוגה, ועשו כמיטב יכולתם לעודד אותו, עם הצלחה כלשהי: אבל כששניהם ישבו לעשן מאוחר יותר דאונינג חזר להיות עגמומי, לפתע אמר "גיטון, אני מאמין שאיש האלכימיה יודע שאני הוא זה שגרם לדחיית המאמר שלו."

גיטון שרק. "למה אתה חושב כך?" אמר. דאונינג סיפר על שיחתו עם העוזר מהאוניברסיטה , וגיטון יכל רק להסכים שסביר שהניחוש שלו נכון. "לא שאכפת לי," דאונינג המשיך, "רק שזה יהיה מטרד עם נפגש. אני מאמין שהוא בחור רע מזג."

השיחה גוועה שוב – גיטון נהיה יותר ויותר מודע לארשת העגומה שעל פניו של דאונינג, עד שלבסוף – לאחר מאמץ ניכר- הוא שאל אותו ישירות האם משהו חמור מטריד אותו. דאוניניג נשף בהקלה . "רציתי להפסיק לחשוב על זה" אמר. "האם אתה מכיר מישהו בשם ג'ון הרינגטון?" גיטון היה נרעש. ובאותו רגע יכול היה רק לשאול מדוע. ואז הסיפור המלא על קורות דאונינג התגלה – מה קרה בחשמלית, בביתו שלו, וברחוב,ההרגשה הרעה שהרגיש, ועדין שרתה עליו; הוא סיים עם השאלה שהתחיל בה. גיטון לא ידע איך לענות על כך. לספר את הסיפור על סופו של הרינגטון אולי היה נכון; אבל דאונינג היה נרעש, וסופו של הסיפור היה עגום, גיטון לא יכול היה שלא לשאול את עצמו האם קרסוול לא היה הגורם המקשר בין שני המקרים הללו. הייתה זו הכרה קשה עבור איש מדע, אבל אולי הקל על כך הביטוי "סוגסטיה היפנוטית". לבסוף החליט שתשובתו הערב צריכה להיות זהירה; הוא ידון במצב עם רעיתו. לפיכך אמר שהוא הכיר את הרינגטון בקיימברידג , וחשב שהוא נפטר באופן מפתיע ב 1889. והוסיף מספר פרטים על האיש ופרסומיו.

גיטון אכן דיבר על הנושא עם רעיתו, וכמו שהוא ציפה , גם היא קפצה מיד לאותה מסקנה. היא גם הזכירה לו על אחיו של הרינגטון , הנרי הרינגטון , והציעה שייצור איתו קשר דרך המארח שלהם מאתמול. "הוא יכול להיות מטורלל לגמרי, מחה גיטון." אפשר לבדוק זו עם משפחת בנט, שמכירה אותו," אמרה גברת גיטון, ואכן הלכה לראות אותם ביום המחרת.

אין צורך לפרט כיצד חברו הנרי הרינגטון ודאונינג יחדיו.

האירוע הבא שכן זקוק להסבר היא שיחה שנערכה בין השניים. דאונינג אמר  להרינגטון על הדרך המוזרה שבה נודע לו על שמו של אחיו המת, וסיפר במקצת על הקורות אותו לאחר מכן. הוא שאל האם הרינגטון יכול לשתף במידע על מותו של אחיו. אפשר לדמיין את הפתעתו של הרינגטון ממה ששמע: אבל תשובתו ניתנה ברצון. "ג'ון," אמר, "היה במצב מוזר מאוד, כמה שבועות לפני האסון. היו מספר דברים; ההרגשה הכללית הייתה שמישהו עוקב אחריו. אין להכחיש שהוא היה אדם שנטה לראות דברים, אבל מעולם לא היו לו דמיונות כאלה מקודם. אינני יכול להפסיק לחשוב על כך שהיה כאן זדון בפעולה, ומה שאתה מספר לי על עצמך מזכיר לי מאוד את מה שקרה לאחי. האם אתה יכול לחשוב על משהו שמקשר ביניכם?" "יש רק דבר אחד שאני יכול לחשוב עליו. נאמר לי שאחיך העביר ביקורת קשה על ספר, זמן קצר לפני מותו, וגם אני נתקלתי בכותב אותו ספר באופן שהכעיס אותו." "אל תאמר לי שאותו אדם נקרא קרסוול." "למה לא? זהו בדיוק שמו של אותו אדם."

הנרי הרינגטון נשען לאחור. "אז זה סופי מבחינתי. עכשיו אני חייב  להסביר יותר. ממשהו שאחי אמר, אני בטוח שהוא האמין – בניגוד לרצונו- שקרסוול היה אחראי לצרות שלו. אני רוצה לספר לך מה לדעתי גרם לכך, אחי היה מוזיקאי מוכשר ונהג ללכת לקונצרטים בעיר. שלושה חודשים לפני שמת, הוא חזר מאחד מהם ונתן לי לראות את התוכנייה שלו, הוא תמיד שמר אותן. "כמעט והחמצתי את זו," אמר. "אני מניח שהפלתי אותה: בכל מקרה, אחרי שחיפשתי אחריה מתחת לכיסא , בכיסים, וכדומה, שכני הציע לי את שלו, באומרו "שהוא יכול לתת לי אותה, מכיוון שאין לו שימוש בה יותר," ומיד אחר כך עזב.

(

אינני יודע מי הוא היה – איש חסון, מגולח למשעי. הייתי מצטער אם לא הייתי משיג אותה , כמובן שהייתי יכול לקנות אחרת, אבל זו, לא עלתה לי דבר." במועד אחר הוא סיפר לי שהרגיש מאוד לא נוח בדרך חזרה למלון ולאורך אותו לילה. אני מחבר בין הדברים עכשיו  כשאני חושב על זה. ואז זמן לא רב לאחר מכן, הוא עבר על התוכניות האלו, מסדר אותן כדי שיכרכו אתן יחדיו. ובתוכנייה הזו (שדרך אגב בקושי הסתכלתי בה) הוא מצא קרוב להתחלה, חתיכת נייר עם כתב מאוד משונה באדום ושחור – כתוב בכתיבה תמה – הן נראו לי כמו אותיות רוניות יותר מכל דבר אחר. "זה בוודאי שייך לשכני השמן" אמר "זה נראה כאילו יהיה שווה להחזיר לו את זה; זה יכול להיות העתק של משהו; משהו שברור שמישהו טרח עליו. איך אני יכול למצוא את כתובתו?" לאחר שדיברנו על כך הסכמנו שאין טעם לפרסם מודעה בנידון, ושאחי ינסה למצוא את האיש בקונצרט הבא שהיה אמור ללכת אליו בקרוב.

&

הנייר היה מונח על הספר, ושנינו ישבנו ליד האש; היה זה ערב קייץ קר וסוער. ואני מניח שהדלת נפתחה פתאום ממשב של רוח שהעיף את פיסת הנייר ישר לתוך האש. הנייר הדק עלה בלהבות ישר לתוך הארובה. "ובכן," אמרתי. " אינך יכול להחזיר את זה עכשיו." הוא לא אמר דבר לרגע: לאחר מכן הוסיף בעצב, "לא , אינני יכול אבל מדוע אתה מוסיף ואומר את זה כל הזמן , אינני יודע." הערתי שלא אמרתי זאת יותר מפעם אחת. "לא יותר מארבע פעמים, אתה מתכוון," היה כל שהוסיף. אני זוכר כל זאת בברור, ללא כל סיבה- ועכשיו בוא ונגיע לעניין. אינני יודע אם עיינת בספרו של קרסוול אשר זכה לביקורת של אחי המסכן. לא סביר שעשית זאת: אבל אני כן קראתי אותו, הן לפני מותו של אחי, והן אחריו. הוא נכתב ללא שום סגנון – תחביר מסורבל, וכל דבר שגורם לך בחילה.

((

נוסף על כך לא היה דבר שהאיש סינן: ערבוב בין אגדיות קלסיות, סיפורים מתוך ספר אגדת הזהב, ביחד עם מנהגי הפראים של היום – הכל מתקבל על הדעת, אם אתה יודע כיצד להשתמש בסיפורים אלה, אבל הוא לא ידע: נראה היה שהוא מתייחס לספר אגדת הזהב (סיפורי קדושים מימי הביניים) ולספר זמורת הזהב (ספר עיון אנתרופולוגי) כשווים, והאמין לשניהם: בקיצור, מייצג מעורר רחמים. ובכן לאחר האסון , הסתכלתי בספר שוב, הוא לא הפך ליותר טוב, אבל ההתרשמות שהוא הותיר עלי הפעם הייתה שונה. חשדתי – כמו שאמרתי לך – שקרסוול חרש רעות לאחי, ואפילו היה אחראי בצורה כלשהי למה שקרה; ועכשיו הספר שלו נראה לי מאוד מרושע. במיוחד בפרק אחד שבו הוא דיבר על הטלת "קללת הרוניות" על אנשים, אם כדי לרכוש את רצונם הטוב, או כדי להסירם מהדרך, האחרון כנראה יותר: הוא דיבר על כל זה בדרך שרימזה על ידע אמיתי.

)

אין לי זמן לרדת לפרטים, אבל המסקנה הדי בטוחה היא שאותו אדם אדיב בקונצרט היה קרסוול- אני חושד שהנייר היה חשוב:  ואני מאמין שאם אחי היה מחזיר אותו, הוא יכול היה להיות בחיים היום. לכן ברצוני לשאול אותך האם יש לך משהוא להוסיף מלבד מה שסיפרתי לך." דאונינג סיפר על הקורות אותו בחדר כתבי היד של המוזיאון הבריטי. "אז הוא באמת מסר לך כמה ניירות; האם הסתכלת בהם? לא? לכן באם תרשה, אנחנו חייבים לבדוק אותם מיד, ובזהירות רבה." הם שבו לביתו הריק של דאוניג – ריק, מאחר ושני המשרתים עדיין לא שבו לעבודה. אוסף הניירות של דאונינג שכב מעלה אבק על שולחן העבודה. כאשר הרים אתם החליקה מתוכם פיסת נייר דקה וקלה, החלון היה פתוח אך הרינגטון טרק אותו בדיוק בזמן כדי למנוע אותה מלרחף החוצה. "חשבתי כך," אמר. "היא נראת זהה לזו שניתנה לאחי. אתה חייב להיזהר, דאונינג; יכול להיות לזה משמעות חמורה עבורך." השניים בחנו ארוכות את הנייר. כמו שאמר הרינגטון, האותיות נראו יותר כמו רוניות מאשר כל דבר אחר, אך אף אחד מהגברים לא יכל לפענח אותן, שניהם היססו להעתיק אותן מפחד לעורר את אותה כוונת רוע שהסתתרה בהם, אי אפשר היה לוודא מה הוסתר במסר חמור זה.

((

גם דאונינג וגם הרינגטון היו משוכנעים שלמסר הייתה את היכולת להביא על מי שהחזיק בו חברה בלתי רצויה בעליל. ושהוא חייב להיות מוחזר למקורו. הם גם הסכימו שיהיו חייבים לעשות זאת באופן אישי, ויוצרכו בתושייה רבה , מאחר  ודאונינג היה מוכר באופן אישי לקרסוול. הוא יהיה מוכרח לשנות את מראהו על ידי גילוח זקנו. אבל אז עלה החשש האם הקללה לא תגיע אליו קודם? הרינגטון חשב שהם יוכלו לתזמן זאת. הוא ידע את תאריך הקונצרט שבו הוטל על אחיו  "סימן המוות": היה זה ה18 ביוני. מותו בא עליו ב 18 בספטמבר. דאונינג הזכיר לו ששלושה חודשים שהוזכרו בכתובת שנמצאה בחשמלית. "אולי," הוא הוסיף בצחוק מריר, " שלי 'יחויב' גם כן לאחר שלושה חודשים. אני יכול לציין את זה ביומן שלי. כן , היום במוזיאון היה ב-23 באפריל; זה מביא אותנו ל-23 ביולי. לכן אתה יודע שחשוב מאוד שתספר לי על כל פרט בצרות שקרו לאחיך, אם אתה יכול לדבר על כך." כמובן. ובכן התחושה שמישהו מביט בו כל פעם שהיה לבדו הייתה זו שהכי הפריעה לו. לאחר כמה זמן עברתי לישון בחדרו, והוא חש יותר טוב עקב זאת: עדיין, הוא דיבר רבות בשנתו. על מה ? אינני חושב שצריך להיכנס לכך, אבל אני יכול לומר לך זאת: שני דברים הגיעו אליו בדואר בשבועות אלו, שניהם עם חותמת דואר של לונדון, וכתובת של אזור התעשייה.

Image result for ‫קולרידג' שירת הספן‬‎

אחד היה הדפס עץ של באוויק (אומן עץ אנגלי) שנקרע בגסות מהדף: כזה שמראה איש מהלך על דרך מוארת באור ירח ואחריו עוקב יצור שטני נורא. מתחת לזה נכתבו השורות מתוך 'שירת יורד הים הישיש' (שאותה הציור מתאר). על אותו אחד שאחרי שהביט לאחור -

הולך פוחד וחרד

ולאחר שהביט לאחור

שנית ראשו לא ייסב

שכן הוא יודע שהמוות

קרוב מאחוריו צועד

הדבר הנוסף היה לוח שנה. כזה שניתן במתנה על ידי חנוונים. אחי לא ייחס לך חשיבות , אבל אני הסתכלתי בזה לאחר מותו. ומצאתי שכל דף לאחר ה-18 בספטמבר נקרע מהלוח. אתה אולי מופתע מכך שהוא יצא לבדו בערב מותו. אבל האמת היא שבעשרת הימים האחרונים לחייו הוא הרגיש חופשי מאותה תחושה שהוא תחת מעקב."

Image result for casting the runes

בסופה של ההתייעצות, הרינגטון חשב יוכל להשגיח על קרסוול, מאחר שהכיר שכן של האיש. תפקידו של דאונינג היה להיות מוכן להתעמת עם קרסוול בכל רגע. השבועות הבאים עברו על דאונינג במתח רב, המחסום הלא מוחשי שהוקם סביבו ביום שבו קיבל את הנייר, התפתח בהדרגה לחשיכה רחבה שחצצה בינו לבין המפלט שחשב להמלט אליו. היה נראה שנשללה ממנו כל יוזמה. הוא חיכה בחרדה כשעברו החודשים מאי, יוני, ויולי, להוראות מהרינגטון. אבל כל אותו זמן קרסוול נשאר ללא תזוזה בלאופורד. לבסוף, פחות משבוע לפני בוא התאריך שלמד לחשוב עליו, כסופו עלי אדמות, הגיע מברק; "יוצא מוויקטוריה ברכבת ביום שלישי בלילה. אל תחמיץ. אני בא הלילה. הרינגטון." הוא הגיע בהתאם. והם תכננו יחדיו. הרכבת עוזבת את תחנת וויקטוריה בתשע ותחנתה האחרונה לפני נמל דובר היא קרוידון מערב. הרינגטון יזהה את קורסוול בוויקטוריה. ויחפש את דאונינג בקרוידן , אם יהיה צורך יקרא לו בשם שיסכימו עליו. אינני צריך לתאר את המתח שבו חיכה דאונינג על הרציף של קרוידן. תחושת הסכנה שלו בימים האחרונים החריפה בכך שהעננה שמעליו כמו והורמה לפתע;  אבל ההקלה הייתה סימן מבשר רעות, ואם קרסוול משלה אותו עכשיו, כל תקווה נגוזה: והיה סיכוי גדול לכך. השמועה על המסע יכולה הייתה להיות בעצמה אשליה.

עשרים הדקות שבהן פסע על הרציף והציק לכל סבל בשאלה על הרכבת היו המרות בחייו . ועדיין הרכבת באה. והרינגטון נראה בחלון. היה זה חשוב שלא יהיה כל זיהוי: דאונינג עלה בקצה הרחוק של מסדרון הקרון, ועשה דרכו בהדרגה לתא שבו היו הרינגטון וקרסוול. הוא היה בסך הכל מרוצה לראות שהרכבת הייתה רחוקה מלהיות מלאה. קרסוול היה דרוך, אבל הראה סימן לכך שזיהה אותו. דאונינג לא התיישב ישירות מולו, וניסה, בחוסר הצלחה בהתחלה, לבדוק את האפשרויות של ההעברה.על המושב מול קרסוול וליד דאונינג הייתה ערימה של מעילים שהייתה שייכת לקרסוול. היה זה בלתי  אפשרי להחליק את הנייר לאחד המעילים – אי אפשר היה לעשות זאת בבטחה. היה שם תיק יד פתוח ובו ניירות. האם יוכל להחביא אותו (כך שאולי קרסוול יעזוב את הקרון בלעדיו), ואז כאילו למצוא אותו ולהחזירו לידי קרסוול? זו יכולה היתה להיות התוכנית, אם רק יכול היה להתייעץ עם הרינגטון! אבל זה לא קרה. הדקות עברו. יותר מפעם אחת קרסוול קם ויצא אל המסדרון. בפעם השניה דאונינג היה על סף הניסיון לגרום לתיק ליפול מהמושב, אבל הוא ראה אזהרה ניבטת מעינו של הרינגטון. קרסוול צפה ממקומו במסדרון, במטרה לראות האם שני הגברים הכירו אחד את השני. הוא חזר, אבל נשאר מסויג: וכשקם בפעם השלישית, התקווה עלתה, כשמשהו החליק ממושבו ונפל ללא קול לרצפה. קרסוול יצר מטווח ראיה של חלון המסדרון. דאונינג הרים את מה שנפל. וראה שהפתרון היה בידיו.

))

היה זה נרתיק כרטיסים עם כיס במכסה. תוך כמה שניות הנייר המדובר הוכנס לכיס של אותו נרתיק. כדי להפוך את הפעולה לבטוחה יותר, הרינגטון עמד בכניסה לתא והתעסק עם התריסים. הפעולה נעשתה ובדיוק בזמן, כי הרכבת התחילה להאט לקראת דובר. לאחר רגע, קרסוול שב לתא. דאונינג מנסה להרגיע את הרעד בקולו. מסר לו את נרתיק הכרטיסים באומרו, "האם אני יכול לתת לך את זה, אדוני? אני מאמין שזה שיך לך."  לאחר מבט קצר בכרטיס שבפנים, קרסוול השיב בתשובה הרצויה, "אכן כן, אני מודה לך מאוד אדוני," והשיב את הכרטיס לכיס החליפה שלו. ברגעים המעטים שנותרו – רגעים שעברו במתח רב, מאחר שלא ידעו למה תוביל מציאה מוקדמת של הנייר – שני הגברים שמו לב שהתא כאילו הוחשך והתחמם יותר; שקרסוול נראה עצבני ולחוץ; ושהוא משך את ערמת המעילים קרוב אליו וזרק אותם בחזרה כאילו דחו אותו ואז התיישב זקוף ובהה בדאגה בשניהם. הם, בחשש מחליא, העסיקו את עצמם באיסוף חפציהם; אבל אז בדיוק כשנראה היה שקרסוול עומד הגיד דבר מה, הרכבת נעצרה בעיירה דובר.

היה זה טבעי שבפרק הזמן בין העיירה דובר למזח שניהם יצאו למסדרון.

הם יצאו כשהגיעו למזח, אבל מכיוון שהרכבת הייתה ריקה הם היו מוכרחים להמתין על הרציף עד שקרסוול יעבור אותם עם הסבל שלו בדרך לספינה,ורק אז יחלו להחליף לחיצת יד ומילה של איחולים. דאונינג כמעט והתעלף. הרינגטון הכריח אות להישען על הקיר, כשהוא עצמו התקדם לראות את המעבר לספינה אליה הגיע קרסוול. האיש בכניסה בחן את הכרטיסו, וכך עמוס במעילים ירד לתוך הספינה. לפתע הקצין קרא אחריו, "סליחה אדוני, האם האדון האחר הראה את הכרטיס שלו?" "למה בשם השטן אתה מתכוון באדון האחר?" נהם קולו של קרסוול מהסיפון. האיש התכופף והביט אליו. "השטן? ובכן אני בטח אינני יודע," הרינגטון שמע אותו אומר לעצמו, ואז בקול רם, "טעות שלי, אדוני; בטח הבגדים שלך! מבקש את סליחתך." ואז לעוזר שלידו, "האם היה לו כלב אתו, או מה? זה מצחיק: הייתי יכול להישבע שהוא לא היה לבד. ובכן מה שזה לא היה, הם יצטרכו לטפל בזה במקום. היא מפליגה עכשיו. עוד שבוע ונקבל את לקוחות החגים." לאחר חמש דקות נוספות לא נותר דבר מלבד האורות המתמעטים של הספינה, קו האורות הארוך של דובר, צינת הלילה, והירח.

ארוכות ישבו השניים בחדרם שב'לורד המושל'. למרות שהחרדה הגדולה פגה, עדיין היה בהם הספק אם צדקו בכך ששלחו אדם אל מותו, כמו שהאמינו? האם לא היו צריכים להזהיר אותו, לפחות? "לא," אמר הרינגטון; "אם הוא הרוצח שאני חושב שהוא, לא עשינו יותר מצדק. עדיין אם אתה חושב שהיה זה יותר נכון – איך תוכל להזהיר אותו ?" היה לו כרטיס רק לאבוויל,"  אמר דאונינג. "ראיתי זאת. אם אשלח מברק למלון, "אנא בדוק את נרתיק הכרטיס שלך, מדאונינג," אני ארגיש טוב יותר. אנחנו בתאריך ה-21: יהיה לו יום. אבל אני חושש שהוא נכנס לאפלה." כך שמברקים ישארו במשרד המלון. אין זה ברור האם דברים אלו הגיעו ליעדם, או אם כן, האם הובנו. כל שידוע הוא שאחר הצהרים של ה-23 נוסע אנגלי שבחן את חזיתה של כנסיית וולפראם באבוויל, שהייתה אז תחת שיפוצים נרחבים, נפגע בראשו ונהרג מיד על ידי אבן  שנפלה מפיגום שהוקם מסביב למגדל הצפון מערבי, לא היה כפי שהוכח אחר כך שום פועל על הפיגום באותו זמן: ניירותיו של הנוסע זיהו אותו כמר קרסוול.

אפשר להוסיף עוד פרט אחד. במכירת העיזבון של קרסוול נקנה אוסף הדפסים של באוויק על כל הפגמים שבו. כמו שציפה, הדף עם הדפס העץ של הנוסע והשד היה חסר.

כמו כן, לאחר שהמתין זמן מה, סיפר הרינגטון לדאונינג על מה ששמע את אחיו אומר בשנתו: אבל לא עבר הרבה זמן עד שדאונינג הפסיק אותו.

קראו את הסיפור המקורי באנגלית

האזינו להקראה של "קללת האותיות הרוניות"

"קללת האותיות הרוניות" בתסכית רדיו אמריקני עם השחקן ויליאם קונראד בתפקיד קרסל מ-1947

גרסת תסכית מודרנית לסיפור

הקדימון לעיבוד הקולנועי של הסיפור "קללת הדמון" מ-1957

צפו בסרט הקלאסי מ-1957 "קללת השד", המבוסס על "קללת האותיות הרוניות"

צפו בקטעים ששרדו מהעיבוד הטלוויזיוני הבריטי מ-1968

צפו בעיבוד טלוויזיוני בריטי מ-1979

Image result for CASTING THE RUNES

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אימה, ביקורת עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*