עילי ראונר: "סופר לא נשאר נקי, הוא רוחץ בדמים"

מאת מיכאל גינזבורג

עדיין לא חלפה אפילו שנה אחת מאז צאת "עריק" (בהוצאת "ידיעות ספרים", עורכת: נוית בראל), ספר הביכורים המצמית של עילי ראונר, זוכה פרס שרת התרבות לספר ביכורים ומועמד לפרס ספיר היוקרתי.

ראונר, בן זוגה של הסופרת לילך נתנאל ("המולדת הישנה", "המצב העברי") הוא חוקר ספרות, מתרגם, מרצה באוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי צרפת ואף מורה לספרות בגימנסיה בהרצליה, והוא בעל זיקה נכבדת אל התרבות וההגות הצרפתית. עדיין לא חלפו חודשיים מאז שסיימתי לקרוא ביצירה החושפנית הזו, מונולוג לופת בן כמאתיים עמודים על עריקות מהצבא, מהכתיבה ואף מהקיום עצמו. הרטוריקה השוצפת של ראונר עושה חסד עם האינטלקט, ועל אף זאת מבקשת להטיל ספק בהישגי המחשבה האנושית, היות שמבחינתו – או לפחות מנקודת מבטה של הדמות שעליה נישא העול – החופש בעידן המודרני הפך לאסופת הברות שיש להן קשר רופף לחוסר הוודאות שממנו סובל דור צעיר שלם המתחבט ונאבק בשאלות על פשר ופשט.

ההזדהות העמוקה שלי עם רוח ותוכן הספר, שבו נפרש תיאור מזוקק ומדויק של מה שקרוי "ז'נרסיון פרדו" ("הדור האבוד", הגרסה הישראלית), הניבו ריאיון עב-תובנות עם עילי ראונר.

עילי ראונר

בפרולוג של "עריק" אתה שולל את זכות קיומה של הספרות כפי שאנו מכירים אותה. מה נותר, אם כך, כשאוזלים משאבי ההבעה האנושית?

כמה דברים על הפרולוג: אין צורך בספרות היום, כך נפתח הספר, בווריאציות שונות, אין בזה צורך, בדיבור המת הזה, בשפה המצועצעת, המשוחקת, הנאמרת כמו ספרות. אין לאיש צורך בזה, כלומר אפשר ואולי טוב לחיות בלי זה, טוב לחיות בלי זה, וטוב בלי המובן הזה, טוב. אני רוצה לומר שסירסו את המילים, שהוציאו מהן את אימת האלוהים, הפכו את המלים למסך עשן – לצורות של שכחה ושל מחיקה. אין צורך בספרות – כי הספרות התרוקנה מכוחה, אם אפשר לומר כך, לפחות כך מתחיל הספר, עם תחושת החרדה הזו – שמביעה שאט נפש מעצם הדבר: מה יש? ומה עוד? ולשם מה? – ובתימהון: מה יש לעשות עם הדבר הזה, עם צורת הדיבור הזו, אם היא נעשתה כך מיותרת וזניחה? -  ובד בבד, אם הדבר עצמו מיותר, קל וחומר אותם יצורים חיים, בני אדם, הנושאים את הדיבור הספרותי הזה, אותם אנשים שמתיימרים לחיות כאן ובזמן הזה. אנחנו, כל אחד מאיתנו, שהחיים כאן כרוכים בעצימת עיניים. שהרי אנחנו הולכים על פי התהום בכיסוי עיניים, מבלי לרצות לראות. ואם יש דבר אחד שאנחנו עושים אותו היטב, דבר אחד לפחות – זה לעצום עיניים, לפחות את זה אנחנו עושים טוב, שלא ייקחו לנו את זה, שיתנו לנו לעצום עיניים. בדרך שבה דבר לא יכול להעיר יותר, ודבר לא יכול להתעורר. ולכן, הקשב החמור שתובעת הספרות אבד – ומה שנדרש היה כדי ליצור אותנו כעדים של לשון הזמן והמקום הזה – איננו עוד. משהו בתקופה נאטם, משהו בנו התנוון, משהו הושחת בתנועת החושים והרגש.  וגם עכשיו – איננו יכולים להיווכח, ואיננו רוצים עוד. ומכאן – שאם יש דבר שהיה צריך להיאמר, הוא אינו מופיע אלא בצורה של שקר, ובשקר אנחנו הולכים על פי התהום – אל המקום שבו אולי המיליםh ימצאו מחדש – רק כאשר הן יקשרו בכוחה של שתיקת האסון. ועל כן, תמיד כבר איחרנו את המועד, האסון כבר מתארע, ותמיד יהיה עלינו ליצור את השתיקה הנוראה שלנו -  את כל מה שחייב להיאמר – בלי שיאמר עוד. את השקט האחר, הייחודי, שלפניו אנו עומדים, ושהוא תכלית הביטוי שלנו.

אתה מודד את טיב רוח היצירה עם כלים של אינטליגנציה רגשית מודעת לעצמה. אני מניח כי התחבטת יחד עם אבשלום, הפרוטגוניסט, על היעדר המשמעות בפקעת הזו שנקראת קיום. כיצד שיככת את הכאבים שעלו מתהליך כתיבה כה תובעני?

הכתיבה היא דבר תובעני, מפני שהיא משוקעת בדם. מפני שהיא מתחילה מאותו מקום שבו היא נשכחת – נשכחה כבר הכתיבה, או הרצון להיות בכתיבה. ומה שנשאר לזרום – זה הדם. אפשר לומר שהסופר אינו כותב את ספריו לצד שולחן העבודה שלו, סופר טוב לא נשאר נקי – הוא עובד במטבח, בבית המטבחיים, במקום שבו נחתכים הדברים. ומה שפורץ מן הגופים והאיברים שהוא מבתר – זה הדם של הדורות. הדם של החיים הלא-אישיים, הדם שהכתים את הפנים שלו ושל אחרים, שהרי הוא היה אחרים, אחרים שהוא כבר לא מזהה – בעבר הרחוק כשחש בעלבון או במבוכה, או כשנדף מפיו ריח של אלכוהול. הדם שמילא את זמנו הנידח, הנשכח, הזמן שכבר איבד את תכולת הזיכרון הפרטי, שכבר כל מה שהיה שייך – אבד לו. אפשר לומר שהסופר רוחץ בדמים האלה, אפשר לומר שהוא עובד עם הסכין – ולא עם העט או המקלדת. ובמרחץ הזה שום דבר אינו שלו, שום דבר אינו שייך לו, לא נותר דבר לעשות בו – הדם דבק בו, הדם מפכה בו – כך זה קורה. כפי שרילקה כתב: "בלאורידס בריגה", לא די בזה שיש לך זיכרונות. צריך שתדע לשכוח אותם אם הם רבים, ושיהיה בך אורך הרוח הגדול לחכות שישובו. כי בזיכרונות כשלעצמם עדיין לא הושג דבר. רק כשהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה, בני-בלי-שם ולא נבדלים עוד מעצמנו, רק אז יוכל לקרות, שבשעה נדירה מאוד תקום בתוך תוכם המילה הראשונה של שורת שיר ותצא מהם והלאה.

המנטליות האמנותית של אבשלום עושה חסד עם ההתרוצצות הבלתי פוסקת שלו בפריז. אתה אוהב לחיות בידיעה שיש אופציה לנקז מוגלה פסיכולוגית במרכז התודעה ההגותית והתרבותית?

אני חושב שבביוגרפיה שלי – פריז כפתה את עצמה עליי כמו בית של היצירה. בית של ההיסטוריה של הרוח. אני עצמי התגוררתי בעיר הזאת כשש שנים, ובעיקר ביקשתי ללמוד בה, ולהתרוצץ בה – לקבל על עצמי את מה שהעיר עשויה ללמד בשפה שבה היא נאמרת ונחשבת. אני חושב שזו גם הריצה שעושה הדמות בספר – אבשלום אם זה שמו – הבריחה היא גם התחקות אחרי משהו, המועקה – היא גם המתנה לדבר הגדול, המתנה לדבר שלא מגיע, התקוממות שמלווה בתשוקה גדולה. זה הצורך לסלק משהו אחד, לסלק את כל מה שמפריע – כדי להיפתח, כדי לסגל מבע אחר – שהוא גם מבט ויצר, אופנים חדשים של מגע – שמתעצב בזיקה למסורת ספרותית והגותית, שהיא באותה מידה כבדה וחונקת. מכאן הסבך של האדם הצעיר שאינו יודע את דרכו, ואינו יודע את לילותיו ואת ימיו – בתוך מרכז תרבות, עשוי כבר, עשוי שערים מקודשים, שאינך יודע אם נכנסת בהם או יצאת מהם. אבל התשובה הזאת שלי לא מספיקה: צריך להמשיך לחשוב, להרחיב, להמשיך לכתוב, יש הרבה דברים להגיד בעניין.

האם אתה עמל כעת על ספרך השני?

שני דברים עומדים על הפרק: הראשון הוא ספר כיס, נובלה קצרה בלווית רישומי פחם של הצייר גלעד אפרת. זה ספרון קטן שייצא לאור בקרוב בהוצאת "אבן חושן "בקרוב מאוד. הסיפור הזה שונה בתכלית מ"עריק", זה דבר עדין, שנוצר מתוך הזיה אחרת, מתוך שאלות אחרות, מתוך זהות אחרת – פלובריאנית או אולי פרוסטיאנית. הדבר השני הוא רומן גדול – שנמצא בתהליכי כתיבה – על שני קבצני רחוב בפריז – שנפגשים במקרה, מוצאים זה את רעהו. ומחליטים לעשות עלייה, להגר לישראל – או יותר נכון, הסוכנות היהודית שולחת אותם לפרויקט תגלית, ומשם הישר לפרויקט ההתנחלות – ושם קורים להם הרבה דברים שאני מנוע מלספר.

מהם עשרת הספרים החיוניים ביותר לטעמך?

אסתפק בכמה ספרים או סופרים שעמדו מאחורי הכתיבה של "עריק", או יותר נכון מאחורי הדבר הזה שנקרא ניסיון ליצור "קול": קול שנארג בסגנון, במפרקים של המילים: אני חושב שזה מה שהעסיק אותי מאז ומתמיד – איך יוצרים קול, איך מקשיבים לקול – איך נותנים לקול להתגלגל וליצור תנועה, בלי לעצור אותו, בלי להכשיל אותי – קול שמביא עמו מרחב מדומה – שאתה עצמך לא ידעת שאפשר שיהיה, איך יוצרים קול שיכול לבטא את מה שצריך לבטא, את מה שהדיבור לא יכול לומר, כלומר איך כל הדברים באים ונוגעים בו, ונטמעים בו, ונמתחים דרכו ומתכווצים בתוכו, ואיך הכול נאגר ונפלט החוצה – בצורה חדה, בלי כיוון, עם כיוון, כמו סכנה גדולה. אז הנה:  ויטולד גומברוביץ' – "פורנוגרפיה" ו"קוסמוס"; אלפרד דבלין עם "ברלין אלכסנדרפלאץ"; פול ואלרי "מר טסט"; בקט והפטפטת של "האלושם"; משהו בגרוטסקה ובכיעור של פרדינן סלין שהובא באפיגרף של הספר; המבנה המסודר של אלבר קאמי; אבל גם צללים של רעיונות של בלאנשו ודלז שמלווים אותי בעשור האחרון, ואולי גם מוזיקה קאמרית של ברטוק ויצירות של דביסי ושניטקה, ובטוח גם היו אחרים.

אודות מיכאל גינזבורג

מיכאל גינזבורג, 28, מתגורר בטבריה, חובב קולנוע וספרות, אמנות ותרבות, לקראת סיום כתיבת פיצ'ר (סרט באורך מלא).
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

3 תגובות על עילי ראונר: "סופר לא נשאר נקי, הוא רוחץ בדמים"

  1. מאת sharon:‏

    כתוב מצוין ושאלות חכמות. כל הכבוד מ.

  2. פינגבאק: ספרות ברשת: מיין קאמף אזל מהמדפים בגרמניה; מתן חרמוני יערוך את כתב העת "מאזניים"; נבוקוב ובורחס היו מועמדים לפרס נובל ב-1965 והפסידו לשולו

  3. פינגבאק: ספרות ברשת: מיין קאמף אזל מהמדפים בגרמניה; מתן חרמוני יערוך את כתב העת "מאזניים"; נבוקוב ובורחס היו מועמדים לפרס נובל ב-1965 והפסידו לשולו

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*