"ונצואלה" על פי דן אלמגור

 

לרגל מאמר גדול שכתבתי על ונצואלה בעידן שאחרי שליטה הרודאני  הוגו צ'אבס פניתי ליוצר היצירה הידועה ביותר על ונצואלה בשפה העברית (ואחת הבודדות בכלל )  ,הפזמונאי דן אלמגור ,וביקשתי ממנו לספר כיצד נוצר הפזמון המפורסם שלו על ונצואלה ,שהוא  גם היצירה המקורית  הידועה ביותר על ארץ דרום אמריקנית  מאיזה שהוא סוג הקיים בעברית.

הראיון עם  דו אלמגור  התפרסם בגירסה חלקית תחת השם  "אין דומה לו -דרום אדום " בדיוקן מקור ראשון גליון 821 2.5.2013

אלי אשד

  ונצואלה


מאת דן אלמגור

לחן משה וילנסקי

איורים ירון לונדון

שם בנות בצבע שוקו
ותלבושתן – קליפות בננה,
מפזזות במחול מניאנה
בג'ונגל, בין עצי הקוקוס.

נשוט על פני האורינוקו

נשוט על פני האורינוקו

המשתפך לאמזונס

(ו גירסה מתוקנת "ונטייל לאמזונס")
שם נחשי האנקונדה
כשניים עשר וחצי מטר
עם שתי שיניים ארוכות
מתים מזה?
תוך שתי דקות!

פזמון
אם כך, אולי ניסע לצ'ילי?
ונצואלה, ונצואלה
אני אם אין לי צ'ילי – מי לי?
ונצואלה, ונצואלה
ונצואלה, אין דומה לה! אולה!

שם אין בחינות, אוניברסיטה
ואין דיקן של הפקולטה.
ושם נראה כל יום קורידה
עם דון חוזה אלפונסו שולטהיס
"אולה!" – נניף את הסומבררוס
"אולה!" – נקרא לקבלרוס
אבל התורו, חי פורטונה,
פורץ ישר אל הטריבונה
הוא מסתער על הקהל
- מתים מזה?
- בדרך כלל!

פזמון
- אם כך, אולי ניסע לצ'ילי?
- ונצואלה, ונצואלה
- אני אם אין לי צ'ילי – מי לי?
- ונצואלה, ונצואלה
- ונצואלה, אין דומה לה! אולה!

איור מאת ירון לונדון

עצי קפה ואבוקדו,
מכרות זהב באלדורדו.
זורם הנפט בקריפיטיו
ואין מיסים ודפיציטיו.
ושם אינדיאנים עם כרבולת.
מקרקפים רק מס גולגולת.

נברח לצ'ילי! הופ! כולנו!
אך שם ישנם הרי וולקנו.
רותחת לבה בגלים.
מתים מזה? מתים מזה? מתים מזה?
לא, רק ניצלים.

אם כך, ניסע לפתח תקווה!
ונצואלה, ונצואלה
אני רוצה לפתח תקווה!
ונצואלה, ונצואלה
ונצואלה, אין דומה לה! אולה!

אם כך, אולי ניסע לצ'ילי?
ונצואלה… ונצואלה…
אני רוצה לפתח תקווה!
ונצואלה… ונצואלה…
ונצואלה – אין דומה לה! אולה!

אח, כמה טוב בפתח תקוה -
סניורו דון אברם שפירוס,
רוכב בפיאצה עם פפירוס,
אומר: "זה נוער זה?" – תפסיק כבר!
באיצטדיונס דה מלאבס
יש "הפועלס" מול "מכבס".
אבל מבילינסון עד "אגד"
בשמונה כבר שורר שם שקט.
הכל שקט. הכל רדום.
- מתים מזה?
- משעמום!

אז בואו לונצואלה… ונצואלה… ונצואלה…
ונצואלה – אין דומה לה! אולה!

  הגרסה המלאה של הפזמון "ונצואלה " כולל הבית האחרון שהושמט מכל הביצועים המוזיקליים  מופיעה בספרו של דן אלמגור " הצ'ופצ'יק של הקומקום :   משירי דן אלמגור.    אור יהודה :   כנרת, זמורה-ביתן)., , דביר,   תשע"ב 2012.

 

 

הגירסה המלאה של הסיפור מאחורי הפזמון "ונצואלה ".

מאת דן אלמגור  

דן אלמגור.צילם אלי דסה.

איך נולד השיר "ונצואלה "?

כשנתבקשתי ע"י אפרים קישון ושמואל בונים לכתוב את כל פזמוני המחזמר 'אף מלה למורגנשטיין', לקומדיה שכתב אפרים קישון ל'בצל ירוק' ב-1959. היתה זו הפעם הראשונה ש'בצל ירוק' עמד להציג מחזמר, במקום ערב מערכונים ופזמונים במתכונת הלהקות הצבאיות. אני הצעיר נתבקשתי לבחור מלחין אחד מבין השניים – וילנסקי וארגוב. כמובן שהצעתי לחלק את השירים בין שניהם, וכך היה.

 

תמונה מ"אף מילה למורנגנשטרן " מחזמר מ-1959

מורגנשטיין המסתורי לא מופיע בכלל במחזה, שעסק בחבורת סטודנטים לגיאוגרפיה באוניב' בירושלים (שהיתה אז האוניברסיטה היחידה בארץ) המתכוננים בפחד לבחינה של פרופ' שולטהייס (טוב, קישון!) על דרום-אמריקה. השחקנים היו אז טופול, עודד קוטלר, ברקו, יונה עטרי, שמעון ישראלי ועוד. שמואל בונים היה הבמאי.

 הרבה ארצות יש בדרום אמריקה ובמרכזה, וניתנה לי יד חפשית בבחירת השמות. לא הייתי חזק בגיאוגרפיה. אמנם למדתי אז בקמפוס בגבעת-רם, אבל למדתי בחוגים לספרות עברית ואנגלית. בכתות באנגלית משכה את תשומת לבי סטודנטית בשם אלה (שהחוג השני שלה היה ספרות ערבית). אבל לא הייתי בטוח שהיא מעוניינת בי במיוחד. לכן החלטתי להקדיש את השיר לונצואלה, ולחזור כמה פעמים על השם המוסיקלי הזה ("ונצו-אלה, ונצו-אלה"). אולי תבחין אז בקיומי. אילו הייתי מעוניין אז בסטודנטית בשם טינה, יתכן שהייתי כותב שיר על ארגנטינה.

 אבל מה ידעתי אז על ונצואלה?

 היום מגיע כל משוחרר-צבא שלישי מיד אחרי שחרורו לג'ונגלים של האמזונס או ונצואלה. אבל אז, בסוף שנות החמישים, אז לא ידענו על ונצואלה כלום. וב'אנציקלופדיה העברית' – שהיתה אז כבר בשנתה השמינית או העשירית – עדיין התחילו כל הערכים באות '. פניתי לכל מיני אנציקלופדיות לועזיות וחיפשתי בערכים על ונצואלה בעיקר מלים ארוכות, אכסוטיות, מוסיקליות, הקשורים בג'ונגלים של דרום-אמריקה ובונצואלה,

ובהן חתמתי את רוב השורות בפזמון: אורינוקו, אמזונס, אנקונדה, קריפיטיו וכד'.

 נישא על כנפי דמיוני ובורותי כתבתי אז: "נשוט על פני האורינוקו / המשתפך לאמזונס. / שם נחשי האנקונדה, / כשנים-עשר וחצי מטר. / עם שתי שיניים ארוכות. / מתים מזה? תוך שתי דקות".

 הפזמון החוזר הראשון שכתבתי הזכיר אז ארצות אחרות באיזור (אחרי הכל: מדובר בבחינה בגיאוגרפיה!), אבל חזר שוב ושוב על הסיומת "אלה". משהו כמו:

 "יש ארגנטינה וברזיל וניקרגואה,

יש אקוודור, הונדורס,

פרגוואיי ואורוגויי;

אלא, אלא, אלא, אלא

ונצאולה – אין דומה לה!"

משה וילנסקי מלחין "ונצואלה "

 כשהבאתי את הנוסח הראשון למלחין משה וילנסקי, הוא הציץ בפזמון החוזר והפתיע אותי בשאלה: "היא יפה, ה-אלה הזאת?"

הייתי המום. איך ניחש? מעולם לא הזכרתי בפניו את שמה.

 אבל הוא חייך, והוסיף: "טוב, לא צריך כל כך הרבה פעמים להזכיר את שמה. יספיקו שלוש פעמים". וצימצם ל"ונצו-אלה, ונצו-אלה, ונצו-אלה אין דומה לה, אולה!"

 אחרי שכתבתי עם וילנסקי (יליד ורשה, כמו אבי) את "שיר הפלאפל", הגיע תור קצב הקאליפסו, שהיה אז מאד באופנה. והשיר הפך מיד ללהיט גדול ברדיו. קולו העמוק של שמעון ישראלי ששר "פם-פראם-פם-פם" הצעיד את השיר בראש מצעד הפזמונים בשתי תחנות-הרדיו כשמונה חדשים.

 ואז, יום אחד, באחת ההפסקות בין שיעור לשיעור, בשבתי על הדשא בקמפוס בגבעת רם, ליד פסלו של הנרי מור (ולא הרחק מ-אלה שנהגה כאילו עדיין לא שמעה את השיר), הבחנתי שמכיוון הבניין של המחלקה לגיאוגרפיה מתקרבת במבטי זעם קבוצה שלימה של סטודנטים ישר אלי, ואחד מהם שאל אותי: "אתה כתבת את 'ונצואלה'?"

 "כן", עניתי בשמחה וללא שמץ של צניעות. "שמונה חדשים בראש מצעד-הפזמונים, הא?"

 הם לא השיבו ב"פם-פרם-פם-פם". רק סיפרו שנשאלו בבחינה בגיאוגרפיה ע"י המורה שלהם (איש בעל הומור, כנראה, לאו דווקא שולטהייס). ) "לאיזה נהר משתפך האורינוקו?", וענו ללא היסוס: "לאמזונס". וכולם כאחד נכשלו בבחינה. כי הסתבר, להפתעתי, שבניגוד לשורה האלמותית שכתבתי, האורינוקו  -  אוי לאותה בושה! – א י נ ו   משתפך לאמזונס.

 החלטתי לתת ללא דיחוי פרסום לטעות הזאת, כדי שלא אכשיל, חלילה, סטודנטים נוספים. לפרסם מודעת-אזהרה בעתון? זה נשמע לי יקר מדי. אבל היכרתי אז את אחד העתונאים הבכירים ב'מעריב', שכתב בעתון מעין טור-רכילות בענייני תרבות, וגם היה מיודד מאד עם אפרים קישון. אני זוכר שמיהרתי לצלצל אליו בעזרת אסימון מתא טלפון ציבורי שעמד לפני הבניין הישן של הכנסת, ליד הבור והמנורה, וסיפרתי לו על הפאשלה.

 הוא פרסם אותו בטורו כבר למחרת, כשהוא מוסיף אי-דיוק משלו ומייחס את הסיפור ל"מלחין דן אלמגור".

 שמו של בעל-הטור היה יוסף לפיד.

 אגב, כמה ימים לפני כן, בשבתי בהפסקה אחרת בין הכיתות על אותו הדשא בגבעת-רם, ניגש אלי סטודנט אחר (לא מהמחלקה לגיאוגרפיה) ומסר לי שלושה דפי נייר גדולים ועליהם ציורים משעשעים שצייר בטוש שחור. "זה בהשפעת הפזמון שלך, שמצא חן בעיניי", הוסיף. באחד הציורים נראו האינדיאנים שרצים שלופי-גרזן "לקרקף מס-גולגולת". בשני נראה צעיר במכנסיים קצרים העומד על פרשת דרכים לפני תמרור ששלטו האחד מודיע  "ונצואלה", והשני "פתח תקווה".

 

הציורים האלה שמורים אתי עד היום. שם הסטודנט: ירון לונדון.

 וזכרון אחר, המעביר עד היום צמרמורת בגבי: השורה החוזרת בפזמון, "אני רוצה לפתח-תקווה", הושרה אז בקול מלא היסטריה מוגזמת בפי "ברקו", שהגיע ל'בצל ירוק' עם חבריו מלהקת הנח"ל טופול, אורי זוהר, נחמה הנדל וגבי עמרני. "ברקו" המצחיק, שהיטיב לחקות את בן-גוריון הרבה לפני חברי להקות הנח"ל המאוחרות יותר (אריק איינשטיין וטוביה צפיר). הוא עמד לשאת לאשה את חברתו היפה, גאולה; אך כשרכב על הקטנוע שלו נהרג בתאונת דרכים. בדרך לפתח-תקווה.

 הסיפור על הטעות הגיאוגרפית שלי בעניין הנהרות אמזונס ואורינוקו כבר  מוכרת לכל. אבל רק לפני מספר שנים התגלה לי במקרה שהיתה באותו בית בפזמון עוד שגיאה מדעית מביישת. בסופו של אחד מערבי הזמר שבו הופעתי, בשוהם, ניגש אלי אחד הזמרים החובבים שהופיעו על הבמה, והציג את עצמו כוטרינר שעלה ארצה מדרום-אמריקה. "יש לך שגיאה בשיר 'ונצואלה'", אמר.

 "ודאי", הודיתי מיד. כבר התנצלתי עליה עשרות פעמים. בכתב ובעל-פה. האורינוקו…"

 "לא רק האורינוקו", אמר. "האנקדונה! כתבת 'שם נחשי האנקונדה / כשנים-עשר וחצי מטר. / עם שתי שיניים ארוכות"…

 "נכון", מיהרתי שוב להודות. "אתה רוצה לומר שנחשי האנקונדה אינם מגיעים לאורך של שנים-עשר מטרים?"

 "הם כן מגיעים", ענה הוטרינר בחיוך. "אבל הם לא ממיתים בעזרת שיניהם. הם חונקים!"

 מוסר-השכל: אל תלמדו מעולם גיאוגרפיה וזואולוגיה מפזמונאים!

 אגב, הדברים האלה נכתבו ביום שבו בישרו העתונים בארץ ש"אחרוני יהודי האמזונס עולים החודש לישראל". 

 כן, לפני שאשכח: ומה עם אלה, הסטודנטית ההיא מגבעת-רם? היא שמעה בסוף את הפזמון?

 כנראה שכן. לפני קצת למעלה מחדשיים, ב-28 בפברואר, חגגנו 53 שנים לנישואינו.

 תוספת מאת אלי אשד :לימים כאשר הושמע  שוב הפזמון "ונצואלה "  הפעם בביצוע של  שלישיית 'שוקולד, מנטה, מסטיק' השורה השגוייה  תוקנה ל"נשוט על פני האורינוקו ונטייל לאמזונס".

  נציין שעם היה דן אלמגור ממתין בסבלנות עוד כמה שנים היה נתקל בתרגום של הספר "על גדות האורינוקו " של ז'ול וורן ( שיצא לאור במקור ב-1898 )  ששם ניתן מידע מדוייק על האורינוקו במסגרת סיפור הרפתקאות מרתק על מסע מחקר שלו. אבל זה יצא לאור בתרגומו של י.רביקוב רק ב-1964.

  

 קליפ של הפזמון בביצוע המקורי של  "להקת בצל ירוק"   במחזמר "אף מילה למורגנשטרן "

ונצואלה בגרסה מלאה  להקת "בצל ירוק "

ונצואלה בגרסה מתוקנת של להקת שוקולד מנטה מסטיק

וראו גם :

אלי אשד ונצואלה האם יש דומה לה? :מאמר מקיף על ונצואלה של ימי צ'אבס ומאדורו מדינה על סף מלחמת אזרחים

/

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פזמונים עם התגים , , , . קישור קבוע.

3 תגובות על "ונצואלה" על פי דן אלמגור

  1. מאת שקד:‏

    אורינוקו? אנקונדה? השגיאה הגסה מאוד באמת בשיר הזה היא "צ'ילי". אין מדינה כזאת. יש מדינה בשם צִ'ילֶה (Chile). צ'ילי זה פלפל חריף. מעבר לסטודנטים השוטים שהסתמכו על פזמון קליל בבחינה אוניברסיטאית, נראה שהוא גם הגורם הראשי לכך ש-97% מתושבי ישראל קוראים למדינה דרום-אמריקנית זאת "צִ'ילִי" במקום 'צִ'ילֶה' כראוי. מה שמראה איזה כוח יכול להיות לפזמון קל בקרב בורים קשים. חוץ מזה, זהו פזמון חביב ומשעשע. יש לזכור כי הוא נכתב בתקופה שבה יבשת דרום-אמריקה היתה לגבי הישראלי המצוי כמו מעבר להרי החושך.

  2. מאת יוסי מירושלין:‏

    שגיאה נוספת:
    לנחשי האנקונדה אין "שתי שיניים ארוכות".
    מדובר בנחשי חנק. שיטת ההמתה שלהם היא ללחוץ על גוף הקורבן עד חנק.

  3. מאת אלי אשד:‏

    כך היא ונצואלה כיום ,מדינה בקריסה שכמוה לא נראתה בעשרות השנים האחרונות בחצי הכדור המערבי , כל השירותים לאזרח מתמוטטים אזרחים מהחפשים לשווא אוכל דינה עשירה בנפט הקורסת לתוהו ובוהו – קושי להשיג מזון בסיסי, תרופות ומוצרים חיוניים, כאוס..והמפחיד הוא שזה קורה במדינה עשירה של אנשים עם הנהגה משכילה ביותר. אם זה יכול לקרות לונצתואלים זה יכול לקרות לכל אחד .
    מ קראו את קורותיה של פביולה סרפה שתיעדה חודש בחייה שם, וכיצד היא נאבקת להשיג מזון עבור בעלה ושני ילדיה.
    http://www.themarker.com/wallstreet/1.3100988

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*