עליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ ישראל- מימוש פרוייקט עתידני או עלייה לצרכי קבורה בלבד? -מחלוקת ברטל – מורגנשטרן

מחלוקת ברטל מורגנשטרן

 החלק הראשון בסדרת מאמרים בנושא  הויכוח  השוצף כיום בין היסטוריונים על משמעותה של עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל במאה התשע עשרה. האם הייתה כאן ראשית הגשמתה של תוכנית עתידנית שנועדה להימשך מאות רבות של שנים או שמה באו העולים רק להיקבר בארץ ישראל כפי שעשו אבותיהם לפניהם מזה מאות שנים ?

הרשומה הבאה פותחת סדרה של מאמרים שתככב במדור הזה בשבועות הקרובים. הסדרה תעסוק במאורע היסטורי הקשור להתישבות בארץ ישראל במאה התשע עשרה ואשר הוא קשור לדיון הלוהט אשר נסוב על ראשית התנועה הציונית בכלל והתנועה הציונית הדתית בפרט. לכבוד פתיחת הסדרה הרשו לי לומר כמה מילים בנושא.

זכור לי הקורס שלמדתי באוניברסיטת בר אילן על הציונות הדתית שאותו העביר פרופסור דב שוורץ. שם התוודעתי לרשימה הארוכה של אנשים ומאורעות במורשת היהודית שאליהם מייחסים את ראשיתה של הציונות הדתית. יש דעות הרואות אפילו באברהם אבינו את הציוני הראשון. (דוגמא לכך ניתן לראות בספרו של הרב יהודה ליב מימון בספרו הציונות הדתית והתפתחותה, ירושלים תרצ"ז). באותו הקורס התוודעתי לאמות המידה שלפיהם החוקרים רואים את הציונות הדתית. מדובר בשתי אמות מידה שעל פיהם ניתן לשפוט האם מאורעות כלשהם ראויים להיקרא ציוניים. אמת מידה אחת שבה שופטים את המאורעות כציוניים היא האם יש במאורע הזה "כניסה להיסטוריה", כלומר ניסיון של יהודים לקבוע בעצמם, כתוצאה מהחלטתם הרצונית או מדחף שמימי כלשהוא, את גורלם הלאומי והאישי. אמת המידה השניה היא המוטיב הגאולי משיחי. כלומר המאורע הנדון בא כשלב בדרך להגשמת המציאות הגאולית המשיחית המתוארת במקורות. (ראו למשל את דבריו של דב שוורץ, הציונות הדתית בין היגיון למשיחיות, תל אביב 1999, עמ' 10, הערה 3).

אם נבחן את המאורע של עלית תלמידי הגר"א לארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה19 לאור הקריטריונים האלה נגיע למסקנה שקשה להגיע לתשובה ברורה האם הוא אכן ניתן להקרא מאורע בעל משמעות ציונית. האם באמת ניתן לומר שתלמידי הגר"א חשבו לתרום לתהליך הגאולי ולקבוע בעצמם את הגורל הלאומי שלהם? על רקע חוסר וודאות זאת קל להבין שעל השאלה הזאת יש מחלוקת. נתחיל בסדרה זאת להביא את הדעות המנוגדות. בתחילה נביא את מאמרו של ישראל ברטל בנושא.

מפאת אורכו נביא אותו בשני חלקים.

ישראל ברטל הוא פרופסור להיסטוריה יהודית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי מחקרו משתרעים בין מזרח אירופה לארץ-ישראל וכוללים ארגונים וזרמים בחברה היהודית המסורתית ותנועות התחדשות ושחרור לאומי. נמנה על מייסדי כתב העת קתדרה לחקר ארץ-ישראל ויישובה ונוטל חלק בעריכתו משך שנים רבות.

לקריאה נוספת על דעתו של ישראל ברטל על עלית תלמידי הגר"א:

גלות בארץ

ישראל ברטל, גלות בארץ יישוב ארץ ישראל בטרם ציונות קובץ מחקרים ומסות, ירושלים תשנ"ה. במיוחד "מבוא: גלות בארץ", עמ' 11-22; "ציפיות משיחיות ומקומן במציאות ההיסטורית", עמ' 236-249.

Scholars or Pioneers: Who Were the Lithuanian Immigrants of 1808-1809? an astract

 

Israel Bartal

The Hebrew University

 

The immigration of a group of Lithuanian Talmudic scholars (usually referred to as the Prushim) to the Land of Israel at the beginning of the 19Th century, has been debated by historians in Israel and abroad for the last three decades. On the one hand, it has been claimed, mainly by the Jerusalem historian Dr. Arye Morgenstern, that those Eastern European immigrants were motivated by messianic expectations, following the mystical teachings of the great 18th century Vilnius sage, R. Elijah – better known as the GR”A. The ‘disciples of the GR”A’, as they were called later in the years, have been claimed to be the forerunners of Zionism, and the true founders of the modern Jewish settlement project in the Holy Land. On the other hand, that group of Talmudists, who settled mainly in Safed, and moved later in the century to Jerusalem, is studied by several Hebrew University professors as the founders of an elite college-like community, devoted to extensive study of Jewish law, which had shaped the religious, social and economic essence of pre-Zionist  European Jewries in Palestine (‘Old Yishuv’). Professor Israel Bartal of the Hebrew University, a veteran student of the Old Yishuv, presents in this article the basics of this academic debate. While far from being neutral, the author elaborates on several arguments of both sides. His conclusion is that with all the beauty and enchantment of the messianic theory, it still awaits real validation on the basis of contemporary historical documents

תורתם אומנותם – או חלוצי הציונות: שתי שיטות בחקר עליות תלמידי הגר"א*:

 – חלק א'

מאת

 פרופסור ישראל ברטל

 

א. אידיאולוגיה ומתודולוגיה

עליית חבורות תלמידי החכמים מקהילות ליטא לארץ-ישראל, שהחלה לפני יותר ממאתיים שנה, עוררה כבר לפני דורות אחדים עניין רב בין כותבי תולדות היישוב היהודי בארץ. העולים מליטא, שראו עצמם ממשיכי דרכו התורנית של ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנה, הניחו את יסודותיה הרעיוניים, הארגוניים והכלכליים של עדת ה"פרושים" בצפת ובירושלים. הם טבעו חותם בל יימחה על צביונה הדתי והחברתי של קהילת יוצאי מזרח אירופה בערי הארץ. כבר בראשית ימיהן של העליות הלאומיות הראשונות (ימי "העלייה הראשונה" משנת תרמ"ב ואילך) היו מי שטענו כי עולים אלו, שכונו "תלמידי הגר"א", קדמו לאנשי תנועת "חיבת ציון" בהנחת יסודות למפעל הלאומי החדש בארץ ישראל. דעה זו, שמצאה ביטוייה לאורך עשרות שנים בספרים ובמאמרי עיתונות, לא זכתה בשעתה להשפעה של ממש במחקר האקדמי של תולדות ההתיישבות הלאומית החדשה. בשלושים וחמש השנים האחרונות עבר הדיון בטיבן של עליות ה"פרושים" מן הספרות הפופולארית והעיתונות אל השיח האקדמי: שתי עמדות יסוד הוצעו במחקר ההיסטורי להבנת מניעי העולים, דרכם החברתית ופעילותם הכלכלית.  מצד אחד הוצגה עלייתם של תלמידי החכמים הליטאים בראשית המאה התשע עשרה כמעשה משיחי מובהק, ופעולותיהם בארץ התפרשו כהגשמת תורת גאולה שציווה הגאון ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנה לתלמידיו;[1] מצד שני הוצגה אותה עלייה עצמה כמפעל של אליטה תורנית שביקשה לייסד בארץ קהילת לומדים מובחרת שתורתה אומנותה.[2] שתי השיטות, שלכל אחת מהן תומכים נלהבים ומתנגדים נמרצים, מפרשות, כל אחת בדרכה שלה, את תולדות קהילת ה"פרושים" ומציעות דרכים שונות ונבדלות להבנת ההיסטוריה של היישוב היהודי הטרום-ציוני בארץ ישראל.

ניתן דעתנו על שני היבטים  המבדילים שיטה אחת מן השנייה: 1. ההיבט הרעיוני; 2. ההיבט ההיסטורי המתודולוגי.

1.   ראוי לומר בצורה פשוטה וברורה: אין שיטה אחת "ציונית" יותר, או ציונית "פחות" מן השיטה שכנגדה. שתי השיטות מייצגות, בצורה זו או אחרת, דעות הקיימות זה מכבר באסכולת המחקר ההיסטורי הציוני. דבר זה מצביע על ריבוי פניה ורבגוניותה של המחשבה הציונית בשאלות הנוגעות לתולדות העם היהודי, אף מלמד על כך שאין להעניק לגוון זה או אחר במחשבה הציונית עדיפות כל שהיא על פני גוונים סותרים או מתנגדים. מדובר בשני הסברים חלופיים לתופעה היסטורית אחת, הסברים שניתן להצביע על זיקתן לשתי מגמות מוכרות בחקר תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל  בעת החדשה ובמחקר התנועה הלאומית המודרנית. שיטה אחת רואה במפעל ההתיישבות היהודי הלאומי בארץ ישראל מאז ימי "העלייה הראשונה", וכן בהופעתה של התנועה הלאומית היהודית בכלל תופעות היסטוריות המיוחדות לעת החדשה. השיטה השנייה מדגישה רציפות והמשכיות היישר מהווייתה של החברה המסורתית אל מעשיהם ומחדליהם של אנשי התקופות המודרניות. אכן, הן למפעל ההתיישבות הלאומי החדש בארץ ישראל, הן לתנועה הלאומית המודרנית שורשים עמוקים בעולם המסורת הדתית. הזיקה לארץ ישראל, כמו גם השאיפה לשמר רציפות קיום יהודי ייחודי בעולם משתנה נשענו על אמונות, ערכים ודפוסים חברתיים שהיו מעוגנים בעומק החוויה הדתית היהודית ערב הזמנים המודרניים. אולם, לפי השיטה הראשונה לא ניתן להבין מה שהוליד את מפעל שיבת ציון המודרני בלא להביא בחשבון את השפעות הזמנים החדשים על החברה היהודית בתפוצות השונות. השיטה השנייה מציעה, לעומת זאת, אפשרות להבין את הופעת הציונות ואת מפעליה בארץ ישראל גם בלא להיזקק להשפעותיהם של גורמים חיצוניים.  שיטה זו מתעמתת עם העובדה ההיסטורית כי רבים ממנהיגיה הבולטים של התנועה הלאומית היהודית ראו במפעלם מעין מרד בעולם הערכים המסורתי. הוגים ציוניים אלה סברו כי ללא הסרת מחסומים שהניחה החברה המסורתית בדרך הלאומית החדשה לא יוכל להתממש חזונם הפוליטי, החברתי והתרבותי. מרבית ההיסטוריונים הציוניים ( וכותב דברים אלה בתוכם) מפרשים  את הופעתה של הלאומיות היהודית בעת החדשה כגלגול מודרני של מקבץ תופעות היסטוריות עתיקות – ולא כהמשך ישיר, שהיה גלוי וידוע מראש, של עולם האתמול.  בן ציון דינור (1973-1884), גדול ההיסטוריונים של האסכולה הירושלמית, שהקדיש  חלק נכבד ממחקריו ההיסטוריים  לשאלת הזיקה בין מסורת למודרניות בתולדות עם ישראל, היטיב להגדיר גישה זו, שצירפה המשך עם מהפכה. וכך כתב:

בדרך זו התהווה במציאות היהודית אותו 'פילוס נתיבות' להתרחשות ההיסטורית הכללית, שבתור תוצאה ממנו שונתה אמנם מציאות זו בהרבה, פשטה צורה ולבשה צורה, אבל נשארה בכל זאת מציאות יהודית, אם כי מחודשת ואחרת.[3]

2. שתי השיטות בהבנת מניעי עלייתם של תלמידי הגאון מווילנה שונות זו מזו לא רק בשל המשמעות הרעיונית האקטואלית שניתן לייחס לכל אחת מהן. הן נבדלות זו מזו גם בשיטת המחקר ההיסטורי. מי שמחזיק בשיטה הטוענת לקיומה של תורת גאולה שציווה הגאון לתלמידיו מניח מראש, כדבר מוחלט, קיומה של תורה שכזאת. כל דיבור שדיברו אותם תלמידים, כל מאמר שיצא מפיהם או נכתב בעטם, כל  מעשה שעשו העולים הליטאים שבאו לארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה מתחבר באורח מופלא לסיפור הגדול. הדברים נכתבים כביכול, מתוך "רוח נבואה", המאירה את "מה שהיה" לאור מה ש"רצוי היה שיהיה". דא עקא, שבדיקה מדוקדקת של הטקסטים השונים שבהם נתלית שיטת תורת הגאולה של הגאון, ובמיוחד זיקתה של שיטה שכזאת למה שהתרחש במציאות ההיסטורית הן בימי חייו של הגאון, לא כל שכן בתקופת עלייתם של הלמדנים הליטאים והתיישבותם בגליל וביהודה בארבעים השנים הראשונות של המאה התשע-עשרה, איננה מסייעת כלל ועיקר לטענה כי מדובר בתכנית משיחית שהניעה את העולים והשפיעה על מעשיהם בארץ. כך, למשל, קשריו של הגר"א עם ר' ברוך שיק משקלוב, למדן שפרסם תרגום עברי של ספר הגיאומטריה הקלאסי של אוקלידוס, ידועים ומפורסמים כבר יותר ממאתיים שנה. הניסיון לחבר מפעל תרבותי מרתק זה לחזון גאולה ויישוב ארץ ישראל נראה, בלשון המעטה, מאולץ. מה גם שהחיבור הזה מנותק לחלוטין מן ההקשר התרבותי הקונקרטי שבו יזם הלמדן איש קהילת שקלוב את מפעל תרגומי הספרות היוונית המדעית לעברית. מן ההיבט ההיסטורי-מתודולוגי נראית השיטה הזאת בעייתית מכמה וכמה בחינות. היא מנתקת את הגאון ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנה מן ההקשר התרבותי-חברתי שבו היה נתון בזמנו ובמקומו, ושותלת דמות רוחנית כבירה זו בהקשר מאולץ בזמן ומרוחק במקום. הבה נראה כיצד תיאר את מקומו של הגר"א בתולדות יהדות ליטא אחד מגדולי ההיסטוריונים של האסכולה הירושלמית – זו האסכולה שיצרה בירושלים משך שלושה דורות את ליבת הכתיבה ההיסטורית הציונית – מורי ורבי המנוח פרופ' חיים הלל בן-ששון. במאמר בו אפיין את ייחודו התרבותי-היסטורי של הקיבוץ היהודי בליטא, כתב ההיסטוריון הציוני-דתי הדגול:

בעת החדשה [....] התפתח בליטא גוון ייחודי של תרבות, שמקורו בארחות-החיים הישנים שהותאמו ונתחדשו בצאתם לעולם משתנה. עם זאת, לא היה בו משום שריד מאובן המזדקר בין דפוסים חדשים. צורות חיים ישנות התגלגלו לחדשות, ליטאיות-מובהקות, בתוך הדיאלקטיקה של שמרנות פעלתנית וחיונית, המתפתחת לקראת התמודדות וצרכים חדשים באמצעות ניסוחים ומוסדות ישנים-חדשים. על פי רצונו של שר ההיסטוריה, דווקא הישן היה מיוצג ומוגן בליטא בידי חוג מבריק ותוסס שבהנהגתו של אינדיבידואליסט דינאמי, הגאון מווילנה [...] כך עוצבה ליטא המודרנית מתוך תרבותה וערכיה הישנים בעקבות ההתנגשות עם החסידות, שעד אז לא עמד איש בפניה, והמרכז האיתן של חוג הגאון. הגאון מווילנה [...] מסמל בדמותו את המיזוג בין ההשתקעות הגמורה בים התלמוד, דבקות נלהבת במיסטיקה והתעניינות רבה בתחומים מסוימים של המדע החילוני. [....] ולא רק החוג המקורב לו הוא ששאף להנציח צירוף רוחני זה.[4]

 

לשיטתו של פרופ' חיים הלל בן-ששון היה הגאון מווילנה ממעצביה  הבולטים ביותר של עולמה הרוחני של יהדות ליטא בעת החדשה. ובעולם רוחני זה, אליבא דבן-ששון, לא יימצא הקורא כל זכר לשיטת גאולה שהובילה לכיוון התנועה הלאומית המודרנית. האם אין זה מקרה שארץ-ישראל איננה נזכרת במאמר ממנו הבאנו את הדברים שלעיל אלא פעם אחת בלבד – וזאת בהקשר להתנגדותו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי במאה העשרים  -בשנת תרצ"ט ! – (מעמדה חרדית אנטי-ציונית מובהקת) להעברת ישיבה מחו"ל לארץ הקודש? ההיסטוריוגרפיה הציונית הקלאסית, שבן ששון היה אחד מגדולי יוצריה,  לא חיברה מעולם בין עיסוקו של הגאון מווילנה בתורת הסוד לבין רעיונות לגאולת הארץ ברוח הלאומיות המודרנית. את הגר"א ראו (וממשיכים לראות) מרבית ההיסטוריונים העוסקים בתולדות עם ישראל בעת החדשה כענק רוח בעל השפעה גדולה בתחום הלמדני, ולא קיבלו את השיטה שהוא אחד ממבשרי הציונות. כך, למשל, פרופ' יעקב כ"ץ המנוח, מי שהקדיש כמה מחיבוריו המדעיים לשאלת "מבשרי הציונות", והיה מנחה עבודת הדוקטור בה פותחה שיטת "תורת הגאולה" של הגר"א, תהה כיצד לא הזכיר הרב צבי הירש קלישר ולו פעם אחת בכתביו את העובדה שתלמידי הגאון מווילנה עלו לארץ מתוך אמונה בשיטת "גאולה בדרך הטבע".

ב. הגאון מווילנה –'מבשר ציונות'?

תנועות לאומיות נוטות לשכתב את עברו של העם העומד במרכז תודעתן. יש מי שאומרים כי הלאומיות המודרנית יוצרת לעמה עבר "לאומי" שלא היה… אף התנועה הלאומית היהודית המודרנית אינה יוצאת מכלל זה. דמויות מסוימות מן העבר הטרום-לאומי עוצבו מחדש בזיכרון הלאומי בהתאם לאמות המידה הלאומיות החדשות, "שופצו" באופן אנכרוניסטי והוצבו בפנתיאון הלאומי החדש. יצירת הזיכרון הלאומי המחודש כרוכה באימוצן של דמויות מופת מן העבר, כשהן "משופצות" על ידי מערכות החינוך, ההסברה והתעמולה של המדינה הלאומית המודרנית. ספרי הלימוד בהיסטוריה, ימי מועד חדשים מטעם המדינה וימי זיכרון,  ואף מצבות אבן, מוזיאונים ואתרי הנצחה מבצרים את דמותם האקטואלית של הגיבורים הישנים. ויש שקורה ההפך מכך: דמויות היסטוריות אחרות נמחקות מן הזיכרון ונעלמות כאילו לא היו ולא נבראו. שמן איננו נזכר בספרי הלימוד הממלכתיים, אין חוגגים ימים לזכר מעשיהם ואין מצבות לציון שמם. כך למשל הנציחה התנועה הלאומית היהודית בארץ ישראל המתחדשת את זכרו של יוסף טרומפלדור, גיבור תל-חי, והשכיחה  לחלוטין את זכרו של הלוחם היהודי למען חרות פולין, ברק יוסלביץ. הראשון, שנראה כלוחם במקום הנכון ובזמן הנכון, הונצח בשירים, בטקסים ובמונומנטים. השני, שהיה לדעת הציונים הלוחם במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, נמחק מרשימת הראויים להיזכר בתודעה הלאומית המתחדשת. אף שכל המעיין בשימושים שעשתה ועושה הלאומיות בהיסטוריה עשוי להסכים למה שנאמר קודם, יש להסתייג ולהוסיף כי הקביעה האמורה כוללנית ביותר. לאמיתם של דברים, קבוצות שונות בתנועה הלאומית היהודית עשו ועושות שימוש שונה בדמויות שונות מעברו של העם היהודי. אין דומה גלריית הדמויות העומדת במרכזו של מיזם הזיכרון הקיבוצי של זרמי הציונות הסוציאליסטית לגלריה המקבילה של זרמים בציונות הדתית. מקרה הגאון מווילנה, דמות מופת של למדן יוצא דופן בכישרונותיו ובהישגיו האינטלקטואליים, עשוי לשפוך אור על הדרך שבה משלבים אישיות מן העידן הטרום לאומי היישר לתוך אל תוך מרכז  תמונת העבר הלאומי.

בחוברת שראתה אור בשנת תשנ"ז לציון מאתיים שנה לפטירתו של הלמדן הגדול מווילנה, מופיע הגר"א כראשון בין "מבשרי הציונות הדתית". עמו יחד בחבורה עוד כמה אישים, שהמשותף להם, על פי עורכי החוברת, הקריאה לשיבה לציון: רבי נחמן מברצלב, הרב יעקב עמדן והרב משה סופר, הוא ה'חת"ם סופר'. כיצד הפכו אנשי חבורה נכבדה זו של אישים, שחיו ופעלו עשרות שנים רבות לפני הופעתה של התנועה הלאומית המודרנית, לאבות הציונות? על כך השיב ראש האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך והתרבות של מדינת ישראל, שנתן את הסכמתו לחוברת:

ומתורתנו, בה ציוונו הקב"ה 'עלה רש'!, שאבנו את מצוות ישוב הארץ, את בניינה ואת כינונה של מדינה בעלת סדרי ממשל יהודיים בארץ ישראל. ומה הם כל אלו – אם לא המשמעות למושג ציונות דתית המעוגנת בתורה שבכתב, בנביאים ובכתובים, ובתורה שבעל פה והלאה והלאה?! […]  בימי גלות העם נשתכחו אלפי הלכות ומאות של יסודי אמונה, ותשתיות-חיים לאומיים, ושבו אלו ונתעוררו רק עם 'מבשרי הציונות' הראשונים, וחזרו ונתבססו עם מחולליה של תנועת 'חיבת ציון' ואחרות, עד שהחזון גדל והוגשם אט אט …[] ושבו ארץ ישראל ומדינת ישראל, להיות המושא לעלייה ולהתעלות, להתיישבות ומעשה, להנהגה ולחינוך הדור.[5]

וכדי להוסיף על מידת התקבלותה של האמירה הזאת, ולעגנה בהקשרה הפוליטי והאקטואלי אביא מה שנכתב  באותו זמן על ידי מלומד איש האוניברסיטה העברית במאמר בעיתון תחת הכותרת: "מאתיים שנות ציונות". במאמר, שהוקדש לציון מלאות מאתיים שנה להסתלקותו של הגר"א, קשר המחבר את הגאון מווילנה עם בנימין זאב הרצל, וקבע:

הגר"א עצמו לא זכה להגיע לארץ ישראל, אבל הוא זכה להיות אביה של תנועה שלמה שקמה מקרב תלמידיו ותלמידי תלמידיו – תנועה הידועה כ'עלית תלמידי הגר"א' – אשר ייסדה את היישוב האשכנזי המאורגן בארץ ישראל לפני 186 שנה. על רקע התפיסה, שרק 'ההתעוררות מלמטה' היא שתקרב את הגאולה, עלו הפרושים – כך נקראו בני עלייה זאת על שום שפרשו מן הגולה ועלו לארץ ישראל – ומעשים שונים של קניין וחזקה בארץ, וביניהם: בנייתה מחדש של חורבת ר' יהודה החסיד בירושלים, הנחת היסודות למושבות הראשונות בארץ ועוד. ובכך צעדו הפרושים בעקבותיו של אברהם אבינו, הציוני הראשון […] מכוחה של תפיסה זו, שלפיה גאולתם של ישראל לא תבוא ללא הפעולות המעשיות הנחוצות, קמה התנועה הציונות מיסודו של הרצל בדיוק לפני מאה שנה – תנועה שחרטה על דגלה את העקרונות של 'דונם אחר דונם', כיבוש העבודה העברית, וכיוצא באלה עקרונות שתכליתם יישומה והגשמתה בפועל של ריבונות העם על ארץ-ישראל, לא רק בתיאוריה, אלא גם במעשה. רעיון גאולת קרקעות הלאום לצורך קיום מצוות ההתיישבות בארץ-ישראל, והעיקרון של אי נטישת שום יישוב יהודי בארץ ישראל, הם נשמת אפה של הציונות. […] הרצל, כמו הגר"א לפניו, הבין היטב את חשיבותו של מעשה ההתיישבות כקובע את גורל אחיזתו של העם היהודי בארץ-ישראל. […] גם פורעי תרפ"ט ותרצ"ו ודומיהם לא הצליחו לשנות את המציאות שנקבעה על ידי עולי עליית תלמידי הגר"א, ועולי יתר העליות שקבעו את מציאות הנוכחות היהודית בארץ ישראל. […] הצורך לכרוך שני אירועים אלה [היינו יובל פטירת הגר"א ויובל הקונגרס הציוני הראשון – י"ב] אינו נובע רק מזכות הראשונים שיש לעליית תלמידי הגר"א, צורך זה נובע בעיקר מכך, ששורשיו של החזון הציוני – היינו החזרת העם היהודי למולדתו על ידי מעשים ארציים של בנייה והתיישבות – נעוצים בערכים אשר להם הטיפו העולים ובאו לציון מכוח חזונו של הגר"א. [6]

כלומר, הגאון מווילנה היה, לכאורה, ראשון לחבורה נכבדה של מבשרים שעוררו מחדש את הנימות הלאומיות החבויות. נימות אלו לא היה בהן כל דבר חדש, והן המשך ישיר לשלשלת מסירה עתיקת ימים. יתירה מזאת, תורתו "הלאומית" של הגר"א היא גם הבסיס למעשה הפוליטי העכשווי [בן שנות התשעים של המאה שעברה – י.ב.] במדינת ישראל.

תפיסת שורשי הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בשני הטקסטים שהובאו קודם,  נסמכת על המחשבה הדתית-לאומית. היא דומה, מבחינת הבנת העבר ההיסטורי היהודי, לתפיסה המקבילה של הלאומיות החילונית: מה תפיסת העבר הדתית-לאומית רואה את כלל תולדות היהודים כרצף אחד המוליך לעידן הלאומי המודרני, כך גם תפיסת העבר של הלאומיות קוראת אחורנית את שורשי הלאומיות החדשה. גם הטענה כי תקופת הגלות טשטשה והסתירה את הקווים הלאומיים המובהקים משותפת לשני הזרמים. ההבדל הגדול בין שני הזרמים ניכר, כמובן, בהבנת מקומה של הדת בתוך הלאומיות היהודית. טענת הרציפות הלאומית מן החברה המסורתית אל עידן הלאומיות המודרנית הביאה את הלאומיות הדתית לחיפוש דמויות היסטוריות שנראו כמבטאות חיבור בין העולם הדתי הישן לעולם הערכים של התנועה הלאומית החדשה. דמויות כאלו היו חייבות להיות בעת ובעונה אחת בשר מבשרה של חברה מסורתית דתית ולבטא בשלמות את תודעתה, אמונותיה ושאיפותיה אך גם להתקשר בצורה זו או אחרת אל השיח הלאומי החדש של התקופות המודרניות.

מה היה באישיותו של הגר"א שעשוי היה להראות בעיני בעלי שיטת "תורת הגאולה" כמבשר קדמון של תנועתם המודרנית? לכאורה, אין לך דמות היסטורית רחוקה יותר מן הציונות המודרנית, זו שעולם מושגיה שאוב במידה לא מעטה מן השיח של התנועות הלאומיות באירופה של המאה התשע-עשרה. הגאון מווילנה גילם באישיותו ובאורח חייו  דמות מופתית שעמדה במרכז ההוויה הדתית של החברה היהודית האשכנזית במאות השנים האחרונות: דמות הלמדן התורני העוסק כל ימיו בתורה. אדם שהיה חלק מן האליטה שאיחדה ידע תורני, ייחוס משפחה ועושר. יתירה מזאת: למדן מופלג זה לא נטל חלק בחיים הציבוריים בעירו ולא היה לו כל תפקיד פורמאלי בקהילת וילנה. הוא לא יצא מחדר לימודו אלא בשעה שנראתה לו כשעת חירום, כמו במקרה מעורבותו בחרמות נגד החסידים. לא היה בו אקטיביזם פוליטי, לא עסק בתעמולה למען יישוב ארץ-ישראל (למרות שהיו מי שטרחו להמציא פעילות כזאת) ואף לא עשה מעשה כל שהוא שיכול היה להתפרש כמרידה גלויה וישירה במציאות החיים הגלותיים, ואף על פי כן, ארע לקשר בין הגר"א והציונות מה שארע לקשר בין הגר"א ותנועת ההשכלה: אף שלא היה שייך מעודו לתנועה ההשכלה, נבחרו מספר עניינים במעשיו ובמחשבתו ששימשו לתמוך בטענה שהגר"א היה ממבשרי ההשכלה במזרח-אירופה. בצורה דומה למדי, היו מי שעשו את הגאון מווילנה לאביה של תנועת הציונות בעת החדשה.

החלק השני של המאמר

וראו עוד בנושא

 

הגר"א בויקיפדיה

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה


*הרצאה בכנס לציון מאתיים שנה לעליית תלמידי הגר"א לארץ-ישראל שנערך במכללת אפרתה, ירושלים, אוקטובר 2009

[1]  לעיקרי  שיטה זו ראו: אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל, ירושלים תשמ"ה

[2] לעיקרי השיטה השנייה ראו: ישראל ברטל, גלות בארץ, יישוב ארץ ישראל בטרם ציונות, ירושלים תשנ"ד.

[3] בן-ציון דינור, "'הזמנים החדשים' בתולודת ישראל, אבחנתם, מהותם ודמותם, בתוך: במפנה הדורות, מחקרים ועיונים בראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל, ירושלים תשל"ב, עמ' 33.

[4] חיים הלל בן-ששון, רצף ותמורה, עיונים בתולדות עם ישראל בימי הביניים ובעת החדשה, תל אביב תשמ"ד, עמ' 268-267.

[5] הציונות הדתית, קורות ומקורות, מאה שנה לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים 1997.

[6] הצפה, יום ו', י"ד בתשרי תשנ"ח (15 באוקטובר 1997)

 

הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך עם התגים , , , , , , , . קישור קבוע.

3 תגובות על עליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ ישראל- מימוש פרוייקט עתידני או עלייה לצרכי קבורה בלבד? -מחלוקת ברטל – מורגנשטרן

  1. מאת אלי אשד:‏

    נראה לי שיש כאן שאלה גדולה עד כמה האסכולות השונות הן אובייקטיביות ואינן מנעות משיקולים שהם בעלי פניות אלא אך ורק מהמיסמכים לבדם.
    עכשיו אני קורא את הספר של החוקרת מור אלטושלר בשם "הסוד המשיחי של החסידות "
    שעליו ראו באתר המחברת כאן
    http://www.jewish-studies.info/book.htm
    היא טוענת שם טענה מעניינת שאינה שונה מזאת של אחת האסכולות הדנות בתלמידי הגר"א ,שעליית החסידים הראשונים לארץ ב-1777 נבעה מסיבות משיחיות ועל מנת להגשים תורה משיחית.

    רק שהמשיח שלהם לא היה אותו משיח שעליו חשב הגר"א זה היה צדיק חסידי.
    אם אלטושלר ותומכי תיאורית " עליית תלמידי הגר"א מסיבות משיחיות" צודקים שניהם אז זה מראה ששתי קבוצות גדולות ביהדות שתיהן פעלו במקביל בשיטות דומות כדי להביא לעידן משיחי על פי שיטתם ( המנוגדת כידוע ) .

  2. מאת אלי אשד:‏

    לאחר שסיימתי לקרוא את ספרה של אלטושלר עלי לציין בצער שלא השתכנעתי מהתזה שלה ,היא לא הביאה לה הוכחות ועדויות ששיכנעו אותי .
    סדרת מאמרים הקוטלים את טענותיה של אלטושלר מאת מנדל פיקאז' יש כאן :
    חלק א'
    מי הצדיק הראשון בחסידות ?
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=321542&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
    חלק ב' :האם השכינה באמת דיברה מגרונות של המגיד ממזאריץ' בשבועות
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=323954&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

    חלק ג' בסדרה פלוס דיון מעניין על המאמרים יש בפורום "חדרי חדרים " כאן
    http://t1.bhol.co.il/topic.asp?topic_id=522599&forum_id=1364

  3. פינגבאק: תוכנית אלף השנים של הגאון מוילנה – בעד ונגד « המולטי יקום של אלי אשד

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*