יושב בחלל ריק

 

בירושלים של שנות השלושים שכב במיטה אדם, וגסס. אברהם אהרון קבק היה חולה מאוד. השמים מעליו סערו. זהו? כך אסיים את חיי, חשב לעצמו מן הסתם. מה שכתבתי ישאר, מה שלא כתבתי לעולם לא יאמר, ואני אמות, עוד אדם בודד בארץ הישנה חדשה הזו.

ופתאום צץ קול בראשו הקודח של הסופר, או כמו שהוא מספר: "לפני שנים אחדות הייתי חולה קשה. חדשים שכבתי על ערש דוי. בלבי כבר נפרדתי מן החיים, מן האנשים הקרובים לי, ודומה היה שאני הולך לקראת התנוונות ממושכת, או אם תשחק לי השעה, אל קץ מהיר…" , ואז מה קרה? קול לחש באוזנו של קבק המדמדם "והוא? ואבינו שבשמים? ממנו באת, עמו עברת את שביל חייך ואליו אתה חוזר. אז פגשתי את אלוהים בשביל הצר שעל שפת התהום" ובאותה שעה קבק התחייב: "אם יקימני אלוהים מחוליי, אכתוב ספר אשר בו אספר לאדם אומלל כמוני שאין הוא יתום עזוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ושהוא אינו אבק פורח. מי נושא בקרבו את האיקונין של השכינה, אינו אבק פורח."

מהמחלה קם קבק, קם וחזר אל אלוהיו, הוא החל לשמור מצוות, ואת כל שעותיו כיוון לעבודה על הספר אותו התחייב לכתוב, אותו ספר שיתן תקווה, שיעיר בכל אחד את הבטחון בתקווה, לאו דווקא באל, מספיקה תחושה של אחווה ושליחות, של תכלית. אברהם אהרון קבק חזר בתשובה. הוא באמת חזר בתשובה, היה לו לאן לחזור, כילד גדל כבנו של רב ופוסק, רבי נתן קלונימוס, שכיהן כרב עיירה ופרסם ספר פירוש לספרו של הרמ"א "תורת חטאת". אחרי שחייו הבוגרים-עצמאיים החלו כשעזב את בית הוריו בגיל שלוש-עשרה, קבק החל נודד לומד ומלמד בכל רחבי אירופה המזרחית והמערבית, מטורקיה ועד וינה, משוויץ ועד לת"א, לבסוף קבק התיישב ב1922 בירושלים ולימד בגימנסיה ברחביה עד יום מותו.

נחזור לימים שלאחר המחלה- קבק, שבשלב זה הוא כבר ד"ר לפסיכולוגיה ופילוסופיה יושב לכתוב את הספר שנדר לכתוב, ספר שהוא העיד על עצמו כי בו "קיפלתי את כל נשמתי, לתת דמות ליקר והעמוק שבחלום וחזון רוחי". והנה, קבק הרומנטיטן אפוף בתחושת הודיה לאל ובניחוחות היהדות לא בחר כנושא לספר את אחד מגדולי ישראל, לא רב גליציאני אדוק ולא כמו מ.י.ברדיצ'בסקי, אפילו לא בחור ישיבה שנקרע בין ההשכלה והתורה כמוהו. קבק כתב רומן היסטורי מעמיק וסוחף, על רב אחד, יליד ארץ ישראל של המאה הראשונה, ישוע הנוצרי.

את הספר קראתי עוד בחטיבה, הייתי אז נער צעיר ומבולבל (היום אני בחור צעיר ומבולבל) והאור שנשפך עלי מהספר הדהים אותי. הנה ישוע, שהספרות התלמודית המוטה כמובן סרסה את דמותו ושמו כדי שיהווה נוטריקון ל ימח שמו וזכרו, הנה הוא מולי בשר ודם, לא אל, לא בן-אל ולא נביא שקר משוקץ. הנה ישוע כאדם, חי, יהודי ובעיקר, הנה עוד מישהו שנקרע בין לבין.

קבק פגש את האל בשביל הצר על שפת התהום, כשמצד אחד קיר תלול וחלק, שלא נראית שום דרך לטפס עליו, ומצד שני, השחור הגדול – היאוש הסמיך. במשעול הזה פגש קבק את האל, ועל המשעול הזה הוא מציב את ישוע, אדם שנקודת מבטו הייתה שונה משל הסובבים אותו, אדם שלא פחד להרים את ראשו מהשביל שלפניו ולהביט השמימה. ישוע של קבק הוא נער שליבו מלא באהבה אין קץ לכל דבר ואדם, שאת ההתעלות הרוחנית והרגש לוגם מנצנוץ טל על עלה, ממעוף הציפרים וממשחק הילדים, אבל לפעמים מתמלא בבדידות נוראה, בדידותו של המביט למרחקים. ישוע רואה את הבית המובטח רחוק רחוק באופק, מרצד ונעלם, והיאוש תוקף. קבק הוא פסיכולוג, ובצורה טבעית והגיונית כל כך הוא מציג את הניסים והמעשים של ישוע כסוגסטיה ובגישה מלאת חמלה ואהבה, שממלאת את הסובבים אותו שמחה ותקווה. אבל לא כולם נפלו בקסמו התראפויטי של ישוע. חלק מהם מתקשח ונעלב בשם הניוון שהם כפו על עצמם באיזו שליחות שאולי הייתה קדושה פעם, ועכשיו היא צל עבר של ערכים ורוח. ומה שנשאר הוא האדרת היאוש כמתת אל יקרה.

סופו הטראגי של ישוע ידוע לכולנו, הוא ידוע לכל יהודי שאי פעם חטף יריקה, מכה או השפלה בשם יהודה איש קריות הארכי-בוגד. אבל קבק מציג את סופו של ישוע כבחירה מודעת בחיי נצח של לא-אל, מעין יאן פאלאך, שהצית את עצמו ב19 בינואר 1969 כמחאה על הפלישה הסוביטית לצ'כיה.ישוע מתוסכל, שנתו נודדת בלילה, הוא הטיף לתלמידיו את תורתו, אבל הם בחרו לפרש אותה בדרך מעוותת, מרב הפכו אותו לאל, למשיח. והוא, רק רצה להחדיר בהם תקווה. היאוש שפשה בהם זינק ועבר אל רבם. ישוע חש בכל כובדו של השחור, הוא אומר:"כל חיי הייתי נלחם בהם, השדים…ומה עשו הם? עמדו ועשו אותי גופא למין רוח, למין שד". יהודה איש קריות עונה לו:"כשאדם הופך לשד הרי השד חזק מן האדם. אתה עתיד ליפטר מן העולם ואילו השד לא יפטר לעולם. הוא עתיד לחיות ולהתקיים גם אחריך… אתה צריך למות ישו! או חייך או תורתך… יותר משעשית בחייך תעשה מיתתך בידי אדם".  ישוע מסכים עם יהודה, זו הדרך היחידה לנסות ולעמת את תלמידיו והעולם עם הפראדוקס שבסטייה החדה מעצם התורה אליה הטיף, די לנסות ולהוסיף אלוהות לחיים, מצאו את האל בחיים כמות שהם, בעולם סביבכם. יותר מכך, ישוע ניסה להראות מה סופו של היאוש הממכר, הוא לא עמד בכובד, ונכשל. ישוע רצה בחדלון כדי לברוח מהמשא הכבד.

 Deus meus ut quid dereliquisti me ( מלטינית – "אלי אלי למה עזבתני")

אודה שאת הספר קראתי שוב, באחת התקופות השחוחות והאפילות בחיי. רק האל הנעדר יודע כמה באמת נצרכתי לספר הזה, שיחזור אלי כאוסטריקון מהימים ההם להזכיר לי מי אני וישנה תקווה.רשימת הספרים שכתב ותרגם קבק מבהירה עד כמה האדם היה לא סתם קרוע אלא פרוס לכל כיוון, מרומנים הסטוריים על דמויות מורכבות ומרתקות כמו ישוע ושלמה מולכו, לספרי פסיכולוגיה, תרגום שירה ועיון ועד לספרי ילדים. אני מאמין שקבק עבר כל חייו במשעול הצר, בין קירות תלולים לתהום, פעם מטיח אגרוף בזה, פעם כמעט ונופל לזה. אבל את פרס ביאליק לא קיבל על ספרו העוצמתי על ישוע שקרא לו בשם העצוב והמתסכל "במשעול הצר". אני מאמין שלמרות ההישג הכביר של הספר הם פשוט לא יכלו לתת פרס ליהודי שכותב על ישו. במקום זאת הוא קיבל פרס על ספר אחר, "בחלל הריק". הספר הוא החלק הראשון מיצירה אפית בת 18 כרכים שעוסקת בקורותיה של משפחה יהודית אחת מתחילת המאה ה19 ועד לימיו של קבק. הספר פותח בשנה 1848, בליטא ובמשפחה  שנקרעת לכיוונים שונים בשל ההשכלה הנוגסת בתמימות היהודית הנושנה. כלום לא יכול להשאר אותו הדבר בשביל הגבור הראשי בספר יוסל וינאוור, האור שהחילוניות מאירה עליו מסמא אותו והוא לא מצליח לראות את הפשטות של חיי הדת של ילדותו. וינאוור מתוסכל ומנסה לנווט עצמו בין העולמות, לרגעים מוצא דרך חדשה, לרגעים צולל לאיבוד. קבק הספיק בחייו לכתוב רק 3 ספרים מתוך הסאגה שתכנן, והגיע רק עד השנה 1864. חישוב חופשי יגלה שאם היה מסיים קבק את המיזם, היה מגיע ל1948. לא סתם תאריך עבור סופר שראה בציונות את הפתרון לתסכול היהודי המודרני. מי יודע, קבק עזב את עולמנו ב1944.

אולי לבסוף הבין קבק שהקרב אבוד, הוא לעולם לא יצליח להיות משכיל חילוני שלם עם עצמו או יהודי דתי שליו. לא הקיר ולא התהום יביאו רוגע לנפשו. יתכן ועבור קבק, הדרך, היא היא המקום. על המשעול הצר, בין הצוקים והתהומות, קבק התיישב על העפר הכבוש, והחל לכתוב, בחלל הריק שסביבו – ממש כמו שם הספר שלו – מצא את מקומו. עוד מבית אבא ינק קבק את הדואליות, אביו האדוק והפוסק גם תרגם את שירי לרמונטוב לעברית, והעניק מעט מאור הגויים, לעם היהודי. עבור קבק כל אדם, בהולכו במשעול הצר, רגע לפני שיטבע, רגע לפני שלא יוכל לשאת עוד את הכאב, ירים עיניו השמיימה, ובמילותיו של גיבורו יזעק, "אלי אלי למה עזבתני".

"במשעול הצר" ,מאת א.א קבק, בהוצאת עם עובד 1937, 547 עמודים.

 

 

 

 

הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , , . קישור קבוע.

14 תגובות על יושב בחלל ריק

  1. מאת גיורא לשם:‏

    הדעה הרווחת רואה ביהודה איש קריות בוגד.
    לי עצמי יש ספקות. הבשורה על-פיו לא נכללה בברית החדשה ויתכן שזו הטייה לרעתו. יש מקורות שלפיהם מעשהו של יהודה היה ביוזמתו של ישו.
    אולם הספק שלי עמוק אף יותר. במשטר רודני ואימתני ככיבוש הרומי, מוראה של המלכות הרשעה הקשתה על נאמנותו של יהודה איש קריות לישו, אפילו אם נקבל את הפרשנות הפשטנית של הברית החדשה.

    • מאת קובי חוברה:‏

      גיורא יקר, בספר:"יהודה איש קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש", מוסנזון מציג אופציה מעניינת, לראות את ישוע כמעין מחרחר מרידות גלילי, על אילו מקורות או חוקרים הוא מסתמך? זה נשמע כל כך הגיוני..

      • מאת אמנון נבות:‏

        "יהודה איש קריות" של מוסינזון הוא פחות רומאן היסטורי,ויותר ניסיון לתת ביטוי
        ל"איש הקטן" שנקלע למהלכים היסטוריים כבדים המאיימים לדרסו.,מנסה לחמוק ו"להרוויח זמן" (כיונה הנביא)להיעלם בהמון,לבדות לעצמו זהות אחרת,ולבסוף זוכה בגורלו של ישו – הוצאה להורג
        על לא עוול בכפו.מגמה מעין זו שררה בסיפורת העברית בשנות השישים,בעיקר בכמה סיפורים של יצחק אורפז ואפילו אהרן מגד.הנעימה כאן היא אחרת לחלוטין בהשוואה
        לרומאנים ההיסטוריים=אידאיים של קבק,שמיר,וכו'.

        לגבי המקורות ההיסטוריים האפשריים – ודאי גיורא מעורה בהם יותר ממני.

  2. מאת אלי אשד:‏

    האמת אי שאי אפשר לדעת בכלל מה קרה שם. יש כל כך הרבה גירסאות שונות וסותרות בברית החדשה ומחוצה לה. עד שיש חוקרים שחושבים שכל הסיפור כולל דמותו של ישו הוא המצאה .
    לי נראה שהיה משהו שלימים עוות לחלוטין .
    מה שמפליא אותי הוא מדוע דווקא דמותו של ישו וסיפורו הם שהציתו את הדמיון עד שנוצרו סביבו כל הגירסאות השונות והסותרות האלו.והכתות השונות הרבות בינהם בשאלה מה בעצם קרה ובידי מי בזמן שבאותה התקופה היו אנשים נוספים שכל אחד מהם טען להיות אל או חצי אל וסביבו נוצרו כת ומאמינים וממשיכים אנשים כמו שמעון מאגוס ,אפולוניוס מטיאנה ואחרים ששמותיהם אינם אומרים דבר היום. ובכמה מקרים גם לגביהם סיפרו שהיו להם כוחות כמו אלוהיים ושאפילו קמו מהמתים או טענו שקמו מהמתים וכו'.
    אני חושד שכל הסיפורים האלו נוצרו דווקא אז בהשראה של המרכז הרומאי שכידוע מנהיגיו הקיסרים כמו אוגוסטוס וקליגולה החלו לטעון שהם דמויות אלוהיות.
    כידוע כל דבר שנוצר במרכז יגיע לבסוף לפרובינציה,וכך כנראה קרה גם כאן כאשר דמויות מהפרובינציה או תלמידיהן החלו לטעון שהם בעלי כוחות אלוהים גם כן. בבחינת אם פוליטיקאי רומאי בכיר יכול אז בוודאי שגם אנחנו יכולים.
    אבל כל אותם "טוענים לאלהות " לא יצרו את אותו באז שיצרו ישו וסיפורו למרות שאם בודקים זאת ביסודיות אין הבדלים משמעותיים בינם לסיפור ישו .
    ההבדל המשמעותי היה כנראה שאיך שהוא הקבוצה של ישו יצרה מומחי תקשורת המונים שידעו להפיץ את סיפורו בצורה יעילה יותר מכל השאר. וזה אולי יצר את ההבדל.

    • מאת טרנסנדנטלית:‏

      הנצרות החלה להתפתח 70 שנה לאחר מותו של ישו.

      70 שנה .
      כמה יכלו אנשיו לזכור ?
      ומה זכרו?
      מה הוסיפו?
      מה גרעו?

  3. מאת קובי חוברה:‏

    אם עושים הפרדה בין השנים הראשונות של הנצרות, ימי "קהילת האחים", לבין הנצרות שסחפה את אירופה, אפשר לראות שתי מגמות שונות.
    ברחבי האימפריה הרומית, לפחות בשכבה העשירה והמשועממת יותר, החזיקו בהשקפת עולם סטואית, שפחות או יותר מייצגת את ההפך הגמור של תחושת האשמה היהודונוצרית, ובטח של תפיסת החסד הנוצרית.
    סנקה ב-על קוצר החיים כותב:
    אבל אדם המייחד את כל זמנו לטובת צרכיו שלו, המתכנן כל יום מימיו כאילו היה יומו האחרון, אדם זה אינו מייחל ליום המחר ואף אינו יירא מפניו. שהרי איזה עונג חדש יכולה לשאת עמה עוד שעה בחייו? את טעם כל התענוגות ידע, מכולם נהנה די והותר.

    אולי ככל אליטה שבעה ומשועממת, הם חיפשו משהו אחר, והמונותאיזם עם ההשגחה הפרטית בכלל והנצרות עם הביקורת העצמית הקשה בפרט, היוו כר מושלם לזה.

    על מנת לנצר את שבטי הגרמאנית והפרנקים של אירופה צריך משהו אחר, פניה מוכרת יותר, וכך בשלבים מאוחרים יותר הנצרות אמצה את הכיוון הזה.

    אבל בשלב הראשון, אין דגש גדול במיוחד על האלוהות של ישוע, לפחות עד 325, ועידת ניקאה, ויעיד ההבדל הבולט בנוסחי הקרדו.
    בהמשך הממסד הנוצרי הצעיר פונה בגישה אחרת אל ההמונים השבטיים האירופאים:

    האפיפיור גרגוריוס הראשון שולח איגרת לשליחים באנגליה וכותב להם:
    אין צורך להרוס את מקדשי האלילים של אומה זו. יש להרוס את צלמי האלילים בלבד. ייטלו מים קדושים ויזו במקדשים. ייבנו מזבחות וישימו בהם שרידי קדושים. שכן אם המקדשים האלו בנויים היטב מן הראוי שיוסבו מפולחן השדים לעבודת האל האמיתי… וכיוון שהם רגילים לשחוט שוורים רבים כקורבן לשדים, יש לשנות את החגיגה הזו במידת מה. ביום חנוכת הכנסיות, או בימי המרטירים ששרידיהם הונחו במקדשים, יחגגו במשתאות דתיים את החגיגה. לא לשטן יקריבו את החיות, אלא ישחטו אותן לתהילת האל ולמאכל עצמם, ויודו לנותן כל על שובעם… אין ספק כי אין זה אפשרי לשרש הכל בבת אחת את הכל מנשמות קשות"

    כמו כן ניתן למצוא אצל Bede לגבי ניצור חגה של האלה הסקסונית אאוסטר, וכן גיברטוס מנוז'נט שב"על פולחן שרידי הקדושים" מתאר את האופן החשוד בו נמצאו שרידי קדושים דווקא בערים קדושות לפגאנים האירופים.

    ישנו אף מקור שאני מחפש מזה כמה שנים, אחרי שנחשפתי אליו, על דמות מהמיתולוגיה הברטונית שנקראת איזוס, שנולד לאם בת אדם, נרצח, וחזר מהמתים., אם מישהו מכיר את המקור, אשמח מאוד לקבל אותו.

  4. מאת אמנון נבות:‏

    אני שמח שאתה מן המצטרפים לדיון אפשרי ונדרש בספרות העברית.
    אכן,מסורת הריאליזם האידאי (אליו היה משויייך גם מתיתיהו שהם ז'בוטינסקי הסופר ואחרים,) מבעד לפריזמה של רומאן היסטורי לא זכתה כאן להערכה יתרה,למרות שמדובר בסופרים מעניינים עם תמונת עולם מורכבת.
    מעיקרו של דבר, הסוג הזה של רומאן היסטורי חדר לתודעה הקוראת ולמרכז הדיון הספרותי רק בשנות החמישים,עם
    "מלך בשר ודם" למשה שמיר.להערכתי, הדמות המעניינת ביותר ברצף הזה הוא שהם המשורר והמחזאי '(צור וירושלים")
    גם "שלמה מולכו" מעניין מאוד,למרות שעבר את מגבלות היכולת האפית של הסופר.

  5. מאת גיורא לשם:‏

    ב"ברית החדשה", כפי שאני קורא בה, ובעיקר ב"בבשורה על-פי מתי", קטרה דבר מוזר להפליא שנדמה לי כי לא קראתי בשום ספר שמנתח את "הברית החדשה". כאשר אני מתעלם מכל ההפלגות המאוחרות של השליחים וקורא את העלילה הפשוטה כשלעצמה, ניכרים שני ז'אנרים פשוטים, שונים זה מזה. בתחילה מדובר במעין נביא-מוכיח מאוחר (אולי האחרון), שהוא גם מעין רופא, איש מוסר ומנהיג רוחני של קבוצה קטנה. דברי התוכחה גוברים כאשר הוא נכנס לירושלים. עד כאן הנוסח כמעט תנכ"י לכמרי והסיפור מתנהל באופן שבו היה מתנהל כל סיפור של נביא מאוחר.
    לפתע, לאחר הכניסה לירושלים, מתחיל ז'אנר ספרותי חדש, לא אופייני כלל לספרות העברית: ז'אנר הטרגדיה. ישו וכל הסובבים אותו יודעים, כי יהיה אשר יהיה ויהיו מעשיו אשר יהיו, גורלו נחרץ. עמידתו מול פונטיוס פילטוס היא ענווה מהולה במעט היבריס.
    במבט היסטורי, ובידיעה שארץ ישראל (ויהודה) היתה מיושבת ביוונים רבים זה מאות שנים אחדות, השתלטות הז'אנר ההלני בזמנו נראית לי טבעית בהחלט.
    אחר-כך, בגלות, הז'אנר הזה נעלם כמעט לחלוטין מן הספרות העברית.
    הוא חזר למעשה לספרות העברית (ובאופן חגיגי!) ב"והיה העקוב למישור" של ש"י עגנון.

  6. מאת גיורא לשם:‏

    הפוסט ותגובותיו לא נתנו לי מנוח.
    הרהרתי בסצינה האחרונה של חיי ישו ולא יכולתי שלא לחוש באירוניה הסופית והמשתקת של העלילה הטרגית.
    ישו אומר: "אלי, אלי, למה עזבתני"?! (ובנוסח אחר, ארמי, חמור יותר: "למה שבקתני", כלומר למה נטשת וקטלת אותי?!) אינני מבין כיצד אדם כמותו, לאור עברו, מכחיש את קיומו של אל רחום וחנון.
    צאו וראו: השליחים המאוחרים והמתוחכמים כוננו אמונה ודת מהכחשת האל! הם כמעט שהעמידו במרום האמונה את הכמיהה למרטירולוגיה!
    האם היו בפיהם דברי רמייה או שמא בשורתם הכוזבת הלמה את הלוך הנפש בקיסרות הרומית המתפוררת ומאבדת את ערכיה?

  7. מאת אלי אשד:‏

    כמה השליחים הראשונים האמינו בתחייתו של ישו ?
    האמינו מספיק כדי להקדיש לכך את חייהם ולשכנע עוד המונים.
    אבל מצד שני…
    המחקר המודרני הראה שחלק מכתבי הברית החדשה למשל חלק מהאיגרות המיוחסות לפאולוס הן יצירה של זייפנים מאוחרים ושונים זה מזה.

    בברית החדשה יש 13 מכתבים המיוחסים לפאולוס.
    המחקר המודרני היגיע על סמך בדיקה מפורטת של סגנון ורעיונות למסקנה ששבעה מהם אכן נכתבו על ידי פאולוס המקורי מאחר שהם אחידים לחלוטין בסגנון וברעיונות ובאידיאולוגיה דתית.
    שישה מכתבים נוספים המיוחסים לפאולוס ככל הנראה לא נכתבו על ידו אלא בידי שורה של זייפנים שייחסו לפאולוס דברים שלא כתב ואף סתרו את דיעותיו .
    למשל אחד מהמכתבים המזוייפים קובע שעל כל הנוצרים להתחתן לקיים יחסי מין ולהוליד ילדים.זאת בניגוד לפאולוס "האמיתי" שחשב שאחרית הימים תבוא בימיו ואין שום צורך שאנשים ייתחתנו ויולידו ילדים..

    ואתה שואל את עצמך :אותם זייפנים בשם אמונתם :האם לא חששו מעונש שמיימי על מעשה הזיוף?מאחר שבעולם העתיק היו מודעים לזיופים בדיוק כמו היום והתנגדו לכך בכל תוקף כמעשה לא מוסרי .
    אז מה חשבו אותם אנשים מנהיגים וסופרים אדוקים כאשר ביצעו זיופים אלו כדי להפיץ את רעיונותיהם?
    אני מניח שזה עוד מקרה כמו זה של פעילים קומוניסטיים שבו המטרה הנעלה מקדשת את האמצעים.

  8. מאת אלי אשד:‏

    השאלה שמעניינת אותי היא למה סיפור ישו יצר עניין רב כל כך סביבו, מספיק כדי למשוך קבוצות שונות מנוגדות לחלוטין קבוצת פאולוס ,הגנוסטיים הנוצרים היהודים וכל האחרים ליצור סביבו וריאציות שונות ומנוגדות.
    אם נניח שהיה זה מבוסס על יצירה ספרותית מקורית כל שהיא שהיא הבסיס לכל האבנגליונים מה היה בה ביצירה הספרותית הזאת דווקא שהצית את הדמיון בצורה כזאת בהשוואה ליצירות אחרות על אישים אחרים מאותה התקופה שמתו וקימו גם הם לתחייה ?
    ההשערה שלי היא שהרעיון שהצית את הדמיון לא היה דווקא תחייתו של ישו מאחר שכאמור שעוד אישים מהתקופה ההיא נטען לגביהם בדיוק אותו הדבר אלא שסביבם לא נוצרו וריאציות שונות ונוגדות כל כך וסביבם לא הוקמו דתות חובקות עולם למרות שכנראה היו ניסיונות בכיוון. .
    אני משער שנה שעשה את כל ההבדל ,לא היו האבנגליונים אלא המכתבים המקוריים של פאולוס שלקח את רעיון התחיה מהמתים של ……( הכנס שם כרצונך) והפך אותו לבסיס לתורה מקורית משלו שהיא זאת שהציתה את הדמיון .
    אם היה פאולוס מחליט להשתמש בדמות של שמעון מגוט או של הילל או של יוחנן בן זכאי או אפולוניוס מטיענה כי אז כל האמונות שבאו לאחריו היו עוסקות באישים האלו דווקא. וישו היה הופך לעוד טוען נשכח למשיחיות.

  9. מאת אלי אשד:‏

    קוריוז לגבי קבק וחיים הזז גיבור מאמר קודם של חוברה באתר זה.
    השניים היו ידידים טובים מאוד. חיים הזז סיפור פעם שידידו קבק בא אליו וביקש שיחווה את דעתו על רומן שכתב מזה כמה שנים.. הזז קרא את כתב היד ולא התלהב ומסר את דעתו זאת לקבק.
    אחרי כמה ימים בא קבק להזז והודיע לו ששרף את כתב היד..
    הזז הזדעזע הוא לא ציפה לתגובה כזאת על דעתו ..
    לימים קבק בא אליו ואמר לו שכתב מחדש את הסיפור אך זה מצא חן בעיניו פחות.וככל הנראה הוא מעולם לא פירסם אותו.
    הזז אמר שמאז הוא נרתע לתת חוות דעת אמיתית קשה לידידים סופרים

  10. כל הכבוד בלוג מאוד מעניין !

  11. מאת מוטי בנארי:‏

    את הספר "במשעול הצר" קראתי כנער בתיכון, לפני כ 40 שנה, ונסחפתי לתוכו למרות עוביו, ולמרות העברית המעט ארכאית שלו. מאוד אהבתי אותו אז, למרות שאינני זוכר הרבה ממנו כיום.
    עשית לי חשק לקרוא בו שוב…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*