הסופר והמנהיג החרדי הקיצוני – דמותו הספרותית של המנהיג החרדי יוסף חיים זוננפלד ביצירתו של ש"י עגנון

לרגל תאריך לידתו של ש״י עגנון, ב-8 באוגוסט, הנה רשימה של עופר חן על דמות אמיתית שהייתה מוכרת היטב לסופר, והוא עוסק בה בסיפוריו, המנהיג החרדי הקיצוני יוסף חיים זוננפלד.

פורסם במקור בכתב העת "עמדה".

המערכת

מן המפורסמות כי שמואל יוסף עגנון קיים יחסי קִרבה עם אנשי היישוב הישן, שהחלו להירקם כבר עם עלייתו בשנת 1908, וביתר-שאת עם שובו אליה בשנת 1924 וישיבתו בירושלים. קִרבה זו יש לראות על רקע התמורה שחלה בהשקפתו של עגנון, שלא רק ששב לאמץ אורח חיים דתי אלא שהביט בחיוב על העולם המסורתי שקדם למלחמת העולם הראשונה. בדומה לסופרים אחרים – כמו תומס מאן, קרל צ'אפק, או רוברט מוסיל – נתפסה המלחמה בעיניו כקו שבר היסטורי שהבדיל בין עולם התום, גן עדן האבוד, לבין העולם הספקני והניהיליסטי, שנתרוקן מ'הוודאות הקמאית', כלשונו של ברוך קורצוויל. ואכן, מבט בדיוקן גיבוריו מהתקופה שקדמה למלחמה מגלה דיוקן של המאמין השלם. כך למשל מצטייר ר' יודל, גיבור הרומן הכנסת כלה, או ר' משה פנחס, בסיפור שני תלמידי חכמים היו בעירנו. באותו אופן מתואר גם ר' שלום, גיבור הסיפור צבאות השם, שלטענתי הוא למעשה בן דמותו של ר' יוסף חיים זוננפלד (להלן ריח"ז), מנהיג העדה החרדית האנטי-ציונית.  

מדברי אמונה ירון, בתו של הסופר ועורכת כתביו, משתמע כי הסיפור צבאות השם נכתב בשני חלקים: החלק הראשון התפרסם בעיתון הארץ ב-23.9.1944; ואילו החלק השני, שנמצא לדבריה בכתב-יד, פורסם גם הוא בעיתון הארץ ב-5.4.1974 [i]. הסיפור בנוסח השלם הודפס בספר פתחי דברים (1978) לאחר מות הסופר. במילים אחרות, עניינינו בסיפור שהורכב משני חלקים וייתכן שהחלק השני, החותם את הסיפור, נכתב במרחק זמנים מחלקו הראשון.

ההנחה כי עגנון שאב השראה מדמותו של ריח"ז ומקורות חייו כמסד לסיפור שלפנינו איננה חריגה מדרכו הספרותית המקובלת של הסופר. נהפוך הוא. לא אחת שימש לו אדם מוכר מודל לדמות ספרותית. כך למשל: שכנו, ההיסטוריון צבי אנקורי, שימש השראה לדמותו של מנפרד הרבסט, גיבור הרומן שירה; המקובל ר' חנוך חיים כהן היווה השראה לדמותו של ר' כתריאל, גיבור הסיפור ר' כתריאל שליח ציבור; ויקטור קלנר, שלימד גרמנית ולטינית בגמנסיה הרצליה, שימש מודל לדמותו של יעקב רכניץ, גיבור הסיפור שבועת אמונים; ד"ר נפתלי זיגמן, הרופא יליד בוצ'אץ', שימש השראה לדמותו של מיכאל הרטמן גיבור הסיפור פנים אחרות, ועוד. 

יוסף חיים זוננפלד נולד בשנת תר"ט, בעיירה וורבו (Vrbové) שבסלובקיה, למשפחה מיוחסת; אביו, הרב אברהם שלמה זוננפלד, ידוע כתלמידו של ר' בנימין וולף לעוו, רבהּ הגדול של העיירה. וסבו של ריח"ז היה הרב שמואל נאדוש מירגן, שנמנה על תלמידי ה'חתם סופר'. ריח"ז למד בישיבת פרשבורג ונחשב לאחד מתלמידיה המובחרים, כפי שמתברר מכתב ההסמכה שהעניק לו הרב שמואל בנימין סופר (בעל ה'כתב סופר') [ii]. בשנת 1873 עלה ריח"ז לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בשנת 1920, ולאחר לחצים שהופעלו עליו, הסכים לשמש בתפקיד ציבורי והתמנה כחבר ועד העיר האשכנזי, ובהמשך שימש כמנהיג העדה החרדית. ולמרות מגמה של מתינות הלכתית הבולטת בכתביו הרי שבכל האמור בסוגיות ציבוריות אימץ הרב עמדה שמרנית ובהתאם לכך הביע התנגדות מוחלטת לתנועת הציונית. 

ראשית היכרותו של עגנון עם הרב זוננפלד נזכרת עוד בתקופה שקדמה לעזיבתו את הארץ בשנת 1912 [iii]. אולם, זו התפתחה והעמיקה עם שיבתו של עגנון לארץ תריסר שנים אחר כך. כבר במכתביו הראשונים לרעייתו הרחיב עגנון וסיפר על היכרותו הקרובה עם ריח"ז ועל דרך התקבלותו בביתו, 'בבוקר השכם הלכתי לבאנק להחליף כסף', דיווח עגנון לאסתר, 'וכיון שהייתי בעיר עבר כל היום, כי נכנסתי לעיר העתיקה והייתי אצל ר' חיים זוננפלד, כארבע שעות, הוא דיבר הרבה דברי תורה וכבדני כבוד גדול' [iv]. ממכתביו ניכר כי עגנון היה מודע להתנגדותו הנחרצת של הרב לציונות ואף זכה לביקורת מצד הסובבים אותו על עצם הקשרים ביניהם: 'בשעת נתינת הספר ראיתי שנית את ר' חיים זוננפלד […] הרבה משתוממים לי, כי הלכתי לר' חיים, שהוא שונא לנו הציונים' [v]. ברי כי למרות יחסו של הרב לציונות הוסיף הסופר לקיים איתו קשרים ענפים עד שבמסיבת השבעים לעגנון הוגדרו יחסיו עם ריח"ז כ'ידידות', לא פחות [vi]. יש לציין כי לבד מהקִרבה של עגנון לריח"ז הרי שבניגוד למקובל בעדה החרדית זכה הרב לספרות הגיוגראפית ענפה [vii], וייתכן שגם מקורות אלה היוו השראה לעגנון בעיצוב דמותו של ר' שלום, גיבור הסיפור צבאות השם.    

אישוש להנחה כי הסיפור הנזכר נכתב בהשראת דמותו של ריח"ז נמצא בכמה נקודות דמיון שמתקיימות בינו ובין ר' שלום, גיבור הסיפור.

הנקודה הראשונה משתקפת בדמותו של הגיבור ובתולדות חייו; כמו ריח"ז גם ר' שלום מתואר כבן למשפחה מיוחסת וכעילוי תורני אשר למד בישיבה הנחשבת ביותר במדינה: 'ר' שלום ממשפחת גדולים היה, ממשפחת רבנים, פרנסים ומנהיגים […] כיון שראה אביו, שהתלמיד עולה על רבותיו שיגרו לישיבה, שרוב חכמי המדינה קיבלו תורה ממנה' [viii]. כמו בן דמותו גם ר' שלום עולה לארץ לאחר נישואיו: 'קנה לו ולאשתו מקום בספינה לפרש בים. ירדו בספינה ופירשו לים […] הגיעה הספינה לחופה של יפו והגיע ר' שלום ואשתו לארץ ישראל' [ix]. כמו ריח"ז גם ר' שלום מביע הסתייגות ממינויו לתפקיד ציבורי לאחר מות המנהיג הקודם: 'וכשנפטר הרב הזקן לעולמו ביקשו להושיב את ר' שלום על כסא הרבנות ולא קיבל' [x]. ואחרון אחרון, כמו ריח"ז גם ר' שלום מביע הסתייגות מההתיישבות הציונית: 'יש המרננים על אנשי היישוב החדש ואף דעתו של ר' שלום אינה נוחה מהם' [xi].

 הנקודה השנייה משתקפת מן הקשר שבין הרצון להימלט מגזרת הגיוס לצבא לבין פרשת השידוך והנישואים. על ר' שלום מספר עגנון כי 'וכשהגיע לעשרים הגיע לעמוד בגזרת המלכות […] הִרבה בתעניות ובסיגופים והיה עושה כל ימיו וכל לילותיו בתורה. […] ידע ר' שלום בעצמו שאין לו המלטה [הצלה – ע"ח]. ר' שלום ממארי דחושבנא [מעושי חשבון נפש – ע"ח]. היה, שמחשבין כל דבר ודבר מאיזו סיבה הוא בא. התחיל מחשב על איזה עון יכול היה להתפס ומצא שעבר על דברי חכמים שאמרו בן שמונה עשרה לחופה, והרי הגיע עשרים ועדיין לא נשא […] עמד והלך אצל ארון הקודש וכיסה פניו בפרוחת, ומפני מה כיסה פניו, מפני שהיה בוש מן התורה שעבר על מצותה, בכה על עצמו ואמר, רבונו של עולם אם תעשה עמי נס ותצילני מעבודת המלך כל נערה שיציעו לי ראשונה אשא אותה לאשה. בא לו ר' שלום אצל שרי המלכות ותלה בטחונו כמי שהמלכות שלו היא […] טחו עיניהם של שרים מראות שהוא בריא ושלם. ולא עוד אלא שמצאו בו מום שבלב, שהיה לבו דופק ומקיש ביותר ופטרוהו […] נכנס ר' שלום לבית הישיבה כשהוא שמח שנעשה חפשי מעבודת המלך לעבוד את מלכו של עולם. הציץ עליו השמש וראה שדעתו זחוחה עליו. בא ועמד לפניו […] וכך אמר לו, עכשיו רבי שלום אני מברך אותך ברכה שנה ברכת מזל טוב לאירוסיך. הביט עליו ר' שלום והיה תמיה. אמר לו השמש, זכור אתה אותו נדר שנדרת לפני ארון הקודש כל נערה שידיעו לך ראשונה אותה תקח לאשה. אמר ר' שלום, הזכרתני את נדרי. אמר לו השמש, בת יש לי שהגיעה לפרקה, לך וקיים בה את נדרך' [xii]. הקבלה כמעט מושלמת לסיפור קורותיו של ר' שלום נמצא בכל הספרים הגיוגרפיים המתארים את דמותו של ריח"ז. כך למשל מספר נינו של הרב, שלמה זלמן זוננפלד: 'והנה מתקרב והולך היום שעליו להתיצב לבדיקה רפואית לצבא, ושוב הוא מתמלא דאגה ועגמת נפש. כי 'כופר נפש' אין בידו כדרכם של בני העשירים, וגם מצבו הגופני שפיר מאד. כי למרות כל סיגופיו והתנזרותו מהחיים הגשמיים, הוא נתברך בגוף בריא ומוצק למעלה מהרגיל […] קם ונדבר: 'נדר על דעת רבים', שאם הקב"ה יעזור לו וישתחרר מהצבא, אז יקבל את הצעת השידוך הראשונה שתוצע לו. באותו מעמד נמצא ר' יהודה לייב זעלצער, שהיה אח"כ אב"ד ביאטרקעס, וכאשר שמע את הנדר, נצנץ רעיון במוחו של ר' יהודה לייב. הלא מעולם לא היה יכול להעלות בדמיונו שידוך יותר נאה והגון לאחותו הצדקנית שרה, מאשר בחור צדיק ועילוי זה […] האמין ר' יהודה לייב כי כדאי והגון הוא יקרה לו נס, ואז יצטרך לקיים את נדרו […] עקב אחריו עד הגיעו למשרד ההתייצבות לצבא הקיסר […] בעודו עומד ומשתאה, מופיע הבחור ר' חיים בפתח הלשכה כשכולו קורן מאושר פנימי ובפיו בשורה: 'נפסלתי מלשרת בצבא, בגלל רגלים שטוחות' שכביכול נמצאו אצלו, אם כי מעולם לא סבל מכגון זה, וכל הענין היה בבחינת נס ופלא. כשמוע ר' יהודה ליב את הבשורה, מיהר להציע לו את אחותו שרה לאשה, והבחור ר' חיים קיים את נדרו' [xiii].

השלישית באה לביטוי ביחס המסתייג של הסביבה מהשידוך שנרקם. בספרו, האיש על החומה, מספר ש"ז זוננפלד על התנגדותו של ה'כתב סופר' לנישואיו של ריח"ז, 'לימים היה מורנו מספר, שאע"פ שהיה דבוק בכל נימי נפשו במורו ורבו הגאון הכת"ב זצ"ל, ולא סר מפקודתו ומהוראתו ימין או שמאל, הרי בענין שידוכין נתפרדו הדעות', ומוסיף הנין ומספר כי ריח"ז קיבל, 'רמז דק מאד מרבו עם שמץ של אי שביעות רצון, על שעשה את הצעד הגורלי בחיים על דעת עצמו' [xiv]. הקבלה לכך נמצא בהתנגדות הוריו של ר' שלום לנישואיו ומאמצי אביו לבטלם: 'הגיעו הדברים אצל אביו. שמע ובא. ביקש לו פתח חרטה להתיר את נדרו. ולא קיבל' [xv].  

הרביעית, נקשרת בסוגיית אפיית מצות במכונה שעוררה פולמוס הלכתי נוקב בשלהי המאה התשע עשרה. באותה תקופה החל להתפתח מיכון, בעיקר בזכות הממציא היהודי דב (בער) מנישביץ', שהיגר מליטא לארצות הברית והמצאותיו חוללו שינוי מהותי בהיבטים שונים של העשייה הדתית. ההתנגדות לאפיית מצות בתנור ינקה מעצם ההתנגדות לחדשנות המודרנית, כאשר הנימוקים שהועלו נקשרו בחשש מהקושי בניקוי המכונה או בפגיעה בטוהר הכוונה בהכנת המצה. בעיקרו של דבר הסתייג ריח"ז מאפיית מצות במכונה, והדגיש 'מעשה אבותינו בידינו'. אך צירף את שמו עם חברי בית דינו ונתן הכשר לאפיית מצות במכונה [xvi]. רמז ליחס הדואלי בסוגייה נמצא גם בדמותו של ר' שלום, בן דמותו של ריח"ז. 'הואיל וצריך אדם לראות את הטוב בירושלים מעלים ר' שלום עיניו מכמה דברים […] הרי בתו נשואה לבעל פרנסה שעשה לו בית חרושת לעשיית מצות שאופים שם מצות במיני מכונות, דבר שר' שלום אסר' [xvii].  

כללם של דברים, ההיכרות של הסופר עם ריח"ז, בצד הכרת דרכו בשימוש בדמויות בשר ודם בעיצוב דמויות ספרותיות, ושורת אנלוגיות שבין דמותו של ריח"ז וקורותיו לבין דמותו של ר' שלום, גיבור הסיפור צבאות השם, מניחה במידה רבה של סבירות כי יש לראות בסיפור מצבה ספרותית שהקים עגנון לדמות שהוקיר והכיר.  

מראי מקום

[i] אמונה ירון, 'על הסיפורים שבכרך זה', פתחי דברים, תל אביב תשל"ח², עמ' 211 (להלן: עגנון, פתחי דברים).

[ii] יוסף משה סופר (ליקוט), ספר מרא דארעא ישראל: מערכותיו הקדושים של מרן יוסף חיים זאננענפעלד זצ"ל, ירושלים תשס"ג, עמ' כא; מנחם גץ, עוד יוסף חי: סיפור חייו הסוערים ועתירי ההוד של הגאון הקדוש רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ירושלים תשמ"ד, עמ' 67-66.   

[iii] ראו: דן לאור, חיי עגנון, תל אביב תשנ"ח, עמ' 76; הנ"ל, ש"י עגנון, ירושלים תשס"ח, עמ' 27.

[iv] אסתרליין יקירתי: מכתבים תרפ"ד-תרצ"ט (1931-1924), תל אביב תש"ס, מכתב 27, עמ' 48. כן ראו: מכתב 43, עמ' 89; מכתב 73, עמ' 149.

[v] שם, מכתב 28, עמ' 51-50.

[vi] ראו: דן לאור, '"כל מה שהלב רוצה לומר ואינו מספיק לומר": קולות ממסיבת יובל השבעים של ש"י עגנון', אלפיים, 30 (תשס"ז), עמ' 228. כן ראו: לאור, חיי עגנון, עמ' 172, 177.

[vii] קימי קפלן, עמרם בלוי: עולמו של מנהיג נטורי קרתא, ירושלים תרע"ז, עמ' 53, הערה 47.

[viii] עגנון, 'צבאות השם', פתחי דברים, עמ' 5.

[ix] שם, עמ' 9.

[x] שם, עמ' 11.

[xi] שם.

[xii] שם, עמ' 7-5.

[xiii] שלמה זלמן זוננפלד (עריכה וליקוט), האיש על החומה, א, ירושלים תשל"א, עמ' 82-80; משה בלויא, עמודה דנהורא: קורות ימי חיי הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זיע"א, ירושלים תשכ"ה, עמ' יא-יב.

[xiv] זוננפלד, האיש על החומה, א, עמ' 83-82.

[xv] עגנון, 'צבאות השם', פתחי דברים, עמ' 8.

[xvi] ראו: יוסף חיים זוננפלד, ספר תורת חיים – הנהגות ופסקים (עריכה: שלמה ורנר), ירושלים תשע"א, עמ' 90.

[xvii] עגנון, 'צבאות השם', פתחי דברים, עמ' 13-12.