סיפור גותי על-טבעי מצמרר בתרגום אבי גולדברג, סיפורם של שני אנשים שמגיעים לבית נידח ונתקלים שם בישות על טבעית. סיפור פנטסטי-גותי בעל מאפיינים דקדנטיים, שנחשב כיום גם לאחד מסיפורי הערפדים יוצאי הדופן של סוף התקופה הוויקטוריאנית.
המערכת
רוברט מוריי גילכריסט (Robert Murray Gilchrist (1867 -1917 היה סופר אנגלי ותיעד בין היתר בספריו את החיים בצפון מרכז אנגליה, שפילד, Peak District. כתב עשרים ושניים רומנים ומאה ספורים קצרים. הוא זכור כיום בעיקר בשל סיפוריו הקצרים הרוויים באווירה גותית, הנוצרת בשל כתיבתו השופעת במילים עתיקות ובדימויים מיתיים ואזכורים מתוך הברית החדשה.
הסיפור האורגת בארגמן The Crimson Weaver פורסם לראשונה ב-1895 ברבעון לספרות הבריטי הספר הצהוב שיצא לאור 1894-1897, ונחשב לרבעון הספרותי המשקף את הזרם הדקדנטי בספרות האנגלית, שרווח באותן שנים באירופה, במה שידוע כ -fin de siècle , סוף המאה ה-19.
זהו הסיפור היחיד של גילכריסט שפורסם במגזין זה, ואחד הסיפורים הידועים ביותר שפורסמו, בו ולא בכדי.
אֲדֹנִי [My Master] ואני סטינו מהנתיב בו צעדנו, ואיבדנו את דרכנו, ומצאנו עצמנו על סיפו של מצוק ענק. היה זה מסע של יומיים בעמק הערבות הבוכיות. שוטטנו ללא מטרה באין כיוון, אכלנו בפונדקי דרכים שהדהדו קולות חלולים מכותליהם, ונשים מאפירות שיער הגישו את מזוננו. בלילות הקיץ נטולי הטל ישנו זה לצד זה על מצע של ענפי שיחים שקטפנו. מי מפל נפלו מטה כאנך, והעכירו בחום את מימי הנחל, שאותו חצינו על גשר מקושת חסר מעקות, וזרם בשצף לעבר אדמות אחוזת האורגת בארגמן.
לא חלף זמן רב מאז חצינו את הגשר עד שהגענו לאבן דרך, ומבית מט לנפול, מבקתת נצרים מעץ הערבה שגגה מחופה בקש, על גבעה, הגיחה, זחלה, אשה זקנה, שפניה חרוצות קמטים כאגוז וראשה קירח כביצה, ונופפה אלינו בידה באזהרה. "אל תיכנסו לארמונה של האורגת בארגמן!", צרחה, "אהוב ליבי נכנס לשם, ואני נותרתי כאן לבדי כדי להזהיר את עוברי האורח. הנה, ראו, גם אני הייתי פעם יפה!". היא קרעה מעליה את שמלתה הבלויה וחשפה את תועבת חזה, בתוכו פעם לבה מעבר לווילון כחול-כהה של עורה הכמוש. אדוני שלף כסף מארנקו ופיזר אותו על הקרקע עבורה.
"אשה מטורפת", הוא אמר, "הרוע שהיא מרמזת עליו אינו יכול להתקיים. שדים אינם קיימים".
כך המשכנו בדרכנו, אך שומרת הגשר לא שמה לבה למטבעות. עוד זמן מה שמענו את אנחותיה שנשמעו מרחוק, מפתחי מאורתה. באופן מוזר, אופייה של שיחתנו השתנה מהרגע שחצינו את הגשר. הוא סיפר לי על תלמידי אפלטון, וכשרגלינו דרכו על עשב שכמש בשמש, נאלצתי לשאול אותו על האהבה.
הייתה זו הפעם הראשונה שחשבתי על הנושא.
"איך התשוקה נוגעת לראשונה בחייו של אדם?" שאלתי כשהנחתי את ידי על זרועו.
פניו האדמדמים חוורו כמו קמלו באחת, והוא חייך בפנים שהתעוותו. "אתה קראת את מחשבותיי", השיב, "גם אני התחלתי להרהר בכך … אך אינני יכול לספר לך… בנעורי – בעצם לא הייתי מבוגר ממך באותה תקופה, רציתי את האהבה האמיתית הטהורה. יהיה זה חילול קודש עבורי לדבר על לידת התשוקה. די בכך שאומר שלפני שנישאתי לאהובתי, בטרם באנו בברית הנישואים, מתה אהובתי, ומותה סגר לעד את דלתות ליבי בפני האהבה … ואולם, אם ניתן היה לראות בתוכו, היית רואה שם מזבח מוקף בנרות שאורם אינו כבה לעולם וזרי עירית שאינם קמלים".
בעוד אנו משוחחים הגענו לפאתי יער עצים מחטנים גבוהים, ששבילים צרים רבים חוצים אותו לכל עבר. האוויר היה לח וכבד, אך מדי פעם נשבה רוח מזדמנת קלילה, הרעידה בקצות הענפים והטתה אותם, והאבקנים נשרו מהם כמסך זהוב אל הקרקע.
בכל מקום נראו מזרקות הרוסות למחצה, סאטירים שלקו בשיטיון מקיאים, ונימפות יוצקות יין מעל לשונות אש מרצדת על גוויות עוף החול. יצורים שלא היו סאטירים ולא נימפות, ולא גריפונים, אלא שילובים מגוחכים של כל אלה, נלחמו אחד ברעהו, ודיממו מים מפצעים בבטנם ובירכיהם. בסופו של דבר השביל בו בחרנו לצעוד הוביל אותנו לבריכה סגלגלה, ששדרת קשתות מכוסות אזוב טחוב סביב לה. דגי שטן עצומים פרפרו על קרקעה הבוצית העכורה של הבריכה, וסרטנים נעו בכבדות בין עשבי מים. במרכז הבריכה היה אי, ובו ניצב פסלה של דיאנה מעופרת, רחומה יותר מקרוקודיל, מלטפת את קרניו של אקטאון בטרם שיסתה בו את כלביו לקרוע אותו לגזרים. ראשה וכתפיה של הציידת הלבינו מחריוני להקת יונים שעופפו מעליה הנה ושוב, בתזזית של עופות הניצודות ברשת. צפונה משם נמשכה דרך תלולה, טיפסה כמייל, ולפתע כמו נקטעה וירדה בשיפוע חד מול שמי תכלת. שנים רבות לא פסעה רגל אדם בשביל הזה ומצע חזזיות ירקרק כיסה שיחים מחטניים.
אדוני לחץ את כף ידי, "אוויר המקום הזה ספוג ברוע", אמר, "אני חזק, אבל אתה, אני חושש שאתה עלול להתמוטט, נחזור".
"זו ארץ קסומה", עניתי בהתלהבות, "בקצה הדרך הזו עומד ארמון בו נמה העלמה, ממתינה לנשיקה. לא, מאחר שהגענו עד לכאן, לא ניסוג. אתה חזק אדוני – שום רע לא יאונה לנו".
כך המשכנו עד למקום בו השתפלה הדרך, ולעינינו נגלה מראהו המרהיב של הארמון, נם בעמק, בקרחת יער מעוטרת במרבד פרחים מעולפים, עד שלא נראו לעינינו לא להבי דשא ולא רגבי עפר. ואז נשמע משק כנפיים מעל ראשינו. כשהבטתי לשמיים ראיתי להק יונים בדרכן לארמון, כאלה שעופפו מעל ראשה של דיאנה. היונה האחרונה מתחה צווארה, והנה היא מביטה בנו ופניה כפני שעווה של בובה!
"אלה ציפורים מכושפות על ידי הנסיכה שבארמון", אמרתי. כשהיונים נתכנסו לשובך בראשו של המגדל המערבי של הארמון, הכו כנפיהן הלבנות בפעמון כסף שנצץ שם, וכל העמק התמלא בצליליו. אדוני נרעד והצטלב, "בשם אמנו", קרא, "בוא נחזור. איני מעז לסכן את חייך כאן". אבל אז נפתחה דלת גדולה בחזית הארמון, ואשה שהליכתה מתנודדת יצאה למרפסת. היא לבשה גלימת ארגמן שהייתה קרועה בחלקה התחתון ובכתפיה. היא נדרכה מנוכחותנו, פניה פנו לעברנו מיד. היא חייכה בעדינות, וחיוכה נמוג לכאב שהיה מפתה ביותר. היא אספה את שובל החצאית שנשרך אחריה, ופנתה לעברנו בהידוס טווס. כשקרני השמש נגהו על האריג המבריק, הבחנתי בעיניים בגוון הארגמני העמוק שבמרקם האריג.
אדוני עדיין רעד, אך הוא לא נע, מבטה של האישה ריתק אותו למקומו. גבותיו התעקלו ושער ראשו הלבן סמר, כאילו חזה במראה אימים שאינו ניתן לתיאור. היא פסעה, ראשה מוטה, וניגשה אליו, מדיפה ריח קטורת של שריפת עשבי המזרח, כנהוג בפולחן טיהור טומאה. תווי פניה היו מושלמים כשל דיאנה, עורה לבן כחיוורון מוות ושפתיה מכווצות בכאב. היא לא שתה לבה אלי אלא כרעה לרגליו של אדוני – כמו מגדלנה לפני נזיר חסין פיתויים.
"נסיך ואדון, מגדל צניעות, הקשב!", היא לחשה אליו, "באין אהבה אני נמוגה. ראה את גלימתי הקרועה!".
הוא ניסָה להפנות את פניו ממנה, אך עיניו עדיין נעוצות בה. היא התרוממה מעט וניערה את שְערה בגוון חום-אגוז על ברכיו. הנעורים חזרו לפניו בזרם, עורו המצומק התמלא, אור השמש הגווע הפך את לבן שערו לזהב. הוא התכוון להרים אותה אלא שאחזתי בזרועותיו ומנעתי בו. פרצתי בבכי נוכח תחושת חוסר אונים: "כשנפרצת הדלת לחדרי הלב, הזרים נובלים, הנרות נוטים לצידם ונופלים".
הוא הזקין שוב. האורגת הארגמנית פנתה אליי. "הו רוקם מזימות נכלולי!", היא אמרה בצחוק, "אל תחשוב להכריע אותי, איני טיפשה, אני חזקה מדי מול מזימותיך. כשנכנסת לתחומי, אתה שלי".
משכתי את אדוני הזקן הצידה, ולחשתי, "אני הוא החזק, בוא נסתלק מכאן מיד. בוודאי נוכל למצוא את דרכנו חזרה אל הגשר, המסע קל".
האישה, שהבינה שזכר אהבה ישנה מפעם בו, נאנחה עמוקות ושבה לארמון. כשהגיעה לשער הפתוח, ראיתי בחדר מרוחק מעבר לאולם, נול משנהב ולצידו שרפרף מוזהב.
אני ואדוני חזרנו על השביל בו עברנו קודם, צועדים על מצע עלי מחטניים שנשרו. החשיכה ירדה על השביל, ולפני שהספקנו להגיע לבריכת דיאנה, השתררה עלטה מוחלטת. פינינו לנו מקום בו לא התרוממו קיני נמלים, ונרדמנו לרגלי עץ. חלמתי חלומות, חזיונות נהדרים מרומנים קדומים, בכל חלום חיפשתי לשווא את בחירת לבי. הייתה שם טירת גמד מהָבְנֶה, חזיון של מלכה צעירה נחה בארון קבורה, בשידת בדולח. הופיעו בחלומי גם חדר העגמומיות, בו רקדה לאונורה, ושם גיששתי ונגעתי בבשר חי שכרוך זה עידנים סביב עמודים. היה גם צריח מסגד לבן, בו התפתלו עשרים ואחת נסיכות על כדורי ארד מלוטשים, וחלמתי גם על סוכת מליסנדרה, בה צפרדעים קדושות קיפצו על מעילה הקסום. חוסר השקט הציק לי. התעוררתי מדוכא, השחר הפציע, השמש עלתה בצהוב בהיר, על השדות נחו ערפילי בוקר.
גיששתי בידי את המצע עליו ישן אדוני והוא היה קר למגע, הוא לא היה שם. פחד הבדידות השתלט עלי, ישבתי רכון והלטתי את פני בידי.
על האדמה למרגלותיי זרוק היה סרט קרוע, אליו קשור היה קישוט מעוצב כלב מאבן טובה, ואליו הוצמד תלתל שיער אפרורי – שיער אהובתו של אדוני. הערפילים נאספו יחד והתרוממו לעבר השמש כענן ארוך שקצותיו משוננים. כאשר שרידי הערפל נמוגו באור השמש הגדולה, הבטתי לאורך הדרך, וראיתי את צריחו העליון של הארמון. השמש כבר עמדה ברומו של רקיע לפני שהעזתי לצאת בחיפושי אחר אדוני. היונים הגדולות חגו סביב ראשי. צעדי הסבו לי כאב, כאילו עכבישים ענקיים טוו קוריהם על גופי. על מרפסת הארמון התגודדו חיות מוזרות – כלבים וחזירים עם גפי אדם – וקרעו בזעם משהו ששכב ליד המעקה. למראי הם הפסיקו, הגביהו את חרטומיהם, והחלו לצווח. מעט לאחר מכן בקעו צלילי פעמון הכסף משובך היונים, והמפלצות התפזרו במהירות במורד גן הנוי. לא יכולתי לראות אותם יותר, אך מהמקום ממנו נסו נותרה שלולית דם מהביל.
ניגשתי אל הארמון והשער נפתח בפני, נכנסתי לאולם מעוטר בקישוטים שמעבר לכשפי האמנות. שם הרמתי את קולי וצעקתי: "האדון שלי, האדון שלי, איפה האדון שלי?". הגומחות השיבו בבליל מהדהד של צלילים, שהתמזגו יחד כמו צלילי מיתר עלי כלי פריטה עתיק: "האדון שלי, האדון שלי, איפה האדון שלי? בשם ישו המשיח, איפה האדון שלי?". וההד השיב "איפה האדון שלי?".
מלמעלה התנודד גלובוס עשוי טופז, בו השתקפו מאה שמשות. ממרכזו של הגלובוס, בחבל ארגמני, השתלשלה קרן נשיפה מסולסלת מטה, עד שהגיעה והשתהתה כנגד שפתי ונשפתי בה, ושמעתי קולות מתוקים של מקהלת נערים מזמרים: "היפתחו, הו דלתות: היפתחו ופנו את הדרך לנסיכה!". לפני שההד האחרון של קולם נדם נפתחה הדלת אל מראה מרהיב. בקצהו של אולם מאבן בהט, ראיתי את האורגת הארגמנית יושבת על שרפרף ליד נול. היא הסירה את שמלתה הבלויה ולבשה שמלה זוהרת כדם שהוקז זה עתה. מופלא ככל שיופייה היה קודם, עתה הוא גבר מאה מונים.
היא קמה והתקרבה אלי בהליכתה האצילית האיטית, עד שנעצרה במרחק של אמה ממני והנהנה, ובתוך כך הראתה לי את איתנות כתפיה, כמו מוכנות לצמח כנפיים, ואת בשלות חזה. המראה לא גרם לי עונג. לשוני הסדוקה פנתה אליה בכאב: “אדוני, היכן אדוני?”. היא חייכה בשמחה, “לא, אל תטריד את עצמך. הוא איננו כאן. נפשו מדברת עם היונים בשובך שבצריח למעלה. הוא שכח אותך. אמש כשסעדנו על שולחני השקתי אותו בשיקוי שהסיר את כאבי ליבו, והביא מזור לצערו".
- "איפה אדוני? אתמול סיפר לי על המקדש שבליבו, על פרחים רעננים נצחיים – על אהובתו המתה אך חיה בליבו". גבותיה התקמרו בצחוק, "אלה פטפוטים של נערים טיפשים", אמרה, "גם אם תחפש לנצח, לעולם לא תמצא אותו – אלא אם אני ארצה בכך. ועדיין, אם תסכים תשלם לי עבורו, יהיה עלי לקבוע את המחיר". הסתכלתי סביבי, ידיי שמוטות נוכח עושרה המפליג, האוצרות הבלתי נתפסים שבארמונה. ואילו לי, כל אשר לי הוא בית אחוזת הערבות הבוכיות, מוקף בפארק מוּרִי, בית עתיק רעוע בו גג קש מתפרק וצירי המשקופים רופפים. "בית של אנשים חסרי כול, אך הוא כולו שלך. אני נותן בידיך כל רכושי העלוב כדי להצילו", אמרתי.
"טיפש, טיפש!", צעקה, "אין לי צורך ברכוש. אם רק אניף את ידי, כל עושר העולם ייפול בחלקי. לא את זה אני רוצה".
עיניה ברקו כאור ירח בוהק על עורו הלח של נחש בשנתו. שפתיה החשוקות בעווית רפו אט אט, והפכו לרכות, ילדותיות. האוויר הפך כמעט למוחשי – בקושי יכולתי לנשום.
"מה זה הדבר שאת רוצה בו? אעשה כל שתרצי ובלבד שאינו חטא". "בוא איתי אל הנול ואם תעשה את מה שאני רוצה תראה אותו, את האדון שלך. אין בכך רע – בעבר מלכים התנשפו כמוך כאשר ביקשתי מהם את הדבר שאני מבקשת ממך".
עקבתי אחריה באיטיות, פסעתי לעבר הנול שלפניו התיישבה, צפיתי בה בעודה אורגת במיומנות חוט ארגמן בחוט ארגמן. היא הייתה שקטה לרגע, ובאותו רגע יופייה כלא אותי, עד שלא הייתי יותר אדון לרצונותיי, "מה שאת חפצה אתן, גם אם יהיו אלו חיי".
הנול נעצר. "נשיקה מפיך, ותוכל לראות שוב את כל החלומות שחלמת בליל אמש". היא כרכה את ידיה סביב צווארי והצמידה שפתיה אל שפתיי. לרגע אחד השמים והארץ חדלו להיות; במקומם היה גן עדן אחד שבו היינו השליטים היחידים… ואז היא נעה לאחור וגררה הצידה את הרשת ודחפה אלי את ראשו של אדוני ואת לבו המדמם שממנו נמשך חוט אדום שהתפצל לנימים אין ספור.
"אני קיימת מראשית הזמנים, אם חפצת חיים אני, אם ברצוני לשרוד, עלי לארוג לי את חיי מחדש שאם לא כן אמות. אתמול חשתי שקיצי קרב, ואז הוא הגיע, האדון שלך, נשמתו לא מתה, האמת היא שהיא משתעשעת למעלה עם היונים".
נפלתי.
"עוד נשיקה ממך וכשאני חפצה בכך, אין מנוס, אך תוכל בתמורה לשוב לביתך, על אף ששליטתי בך לעולם לא תיפסק. ובכן, פעם נוספת – שפתיים לשפתיים!"
נדחקתי, גבי אל הקיר, כמו כלב מפוחד. היא זעמה, עיניה רשפו כאש. "נשיקה", צעקה, "זה עונשך!".
ראשו המסכן של אדוני, ניבט מתוך הנול, מכוער כגולגולת. לא יכולתי לזוז. האורגת הארגמנית הרימה את חצאיתה, חושפת טלפיים מעוצבות כשל נשר. נפלתי ארצה, טפריה ננעצו בבשר חזי. היא התרחקה וציוותה עלי להסתלק משם . . .
מאז, חצי מת, אני שוכב כאן בביתי הכפרי, בית הערבות הבוכיות, מביט שעה אחר שעה בחוט הארגמן המדמם שנטווה מליבי, נמשך וחוצה את הגבעות המערביות אל ארמונה של הסירנה.
