דיונות החול של עזה

ברוך שמעוני בסיפור קודר מעזה (המטאפורית).

המערכת

אני רץ ורץ, לא מפסיק לרוץ. לא מהר, לא כמו פעם, אבל רץ. מתנשף, נגרר, מתגלגל לפנים, נופל, קם, החול חודר לנעליים שהפכו לשקים מנופחים מחול. אבל אני ממשיך. יש לי עוד מה לעשות, אני האיש שהבטיח ביטחון לעולם.

אני נזכר בימים ההם… מטוס פרטי מבריק מתחת לשמש זרה, כוס שמפניה צלולה, אנשים קמים כשאני נכנס לחדר. עכשיו, גם השמש המזרחית מסתכלת עליי בעין לא יפה, עומדת במרום וצוחקת. הגרב זזה בתוך הנעל, שלפוחית ישנה נפתחת שוב. אני עוצר לשנייה, נזכר בימַי בסיירת, באימונים בסיני, בחול הרך שנדבק לנשמה.

היינו חבורה צעירה ועייפה אבל כל אחד מאיתנו האמין שאם יעמוד בעוד משוכה אחת, בעוד לילה בלי שינה, יהפוך למישהו. לא הייתי בדיוק מפקד ולא בדיוק חייל, משהו באמצע, קצת מרוחק אבל עם נטייה להנהיג. היו לי רגעים של הברקה. אחד מהם נחרט עמוק בזיכרוני. זה היה בלילה של בִּרבור בניווט. הסתובבנו במעגלים, צועקים זה לזה מבעד לרוח חמה וסמיכה. שלפתי מפה, הבטתי בשמיים, ומצאתי דרך לצאת מהדיונה הנמוכה אל השביל הנכון. הצעקות הפכו לטפיחות על השכם. הייתי בשמיים, מלך.

אבל האמת, לא כל הסיפורים נגמרו כך. שבוע אחר כך, באחד האימונים בלב המדבר, קיבלתי פקודה להוביל את הכוח ולפרוץ ראשון אל יעד מבוצר שבָנִינו מעֵצים ולבֵנים. התמהמהתי, היססתי, שאלתי שאלות, ביקשתי לוודא שוב ושוב אם הבנתי את התוכנית. אמרתי לכולם שיש בתוכנית הזו "סיכון לא מחושב" וזה מסוכן מאוד. עד היום אני לא יודע אם צדקתי. ואולי בכלל פחדתי? המפקד איבד סבלנות ולקח לעצמו את ההובלה. נותרתי מאחור, מביט באבק העולה מהנעליים של האחרים. כל כך הייתי רוצה לשכוח מהרגע הזה…

העניבה חורצת את צווארי. אני משחרר קצת, נזכר בפגישה עם אבא במרפסת הקטנה בירושלים, לאחר שסידר לי את העניבה. ישבנו על כוס תה מר ועוגיות, והוא חזר ואמר שלדעתו לא כולם יכולים להיות ראשונים. הוא חושב שבכוחי להיות שר טוב מאוד אבל בשום פנים ואופן לא מנהיג המדינה. ועכשיו, אין לי לא זה ולא זה.

עזבו כולם. הלכו למקום אחר. יש ים ויש מעיינות, יש בתים, ויש כבישים, אבל אין אנשים. הכל ריק, רוח רפאים באוויר. הלכה לי המדינה.

אני מתבונן ארוכות בשקי החול שהיו פעם נעליי ובז'קט שהפך למרופט במסע המדברי הזה, וחושב – אולי אבי צדק? אפילו לתפוס ילד קטן אני לא מסוגל. לפנַָיי דמות של צעיר עזתי רזה, קל רגליים, מחייך, קופץ במשובת נעורים. ווָאליד, הוא אומר שקוראים לו. הוא טוען שהוא האחרון שנשאר. כולם מתו או הלכו מכאן. אני מאמין לשקרן. אז אולי בכל זאת יש כאן ניצחון מוחלט. אני מושיט יד לפנים, האצבעות מתארכות כמו צל של אחרי הצהריים ואני צועק, "עצור יא וואליד". כמעט נגעתי, אני נשבע שנגעתי בדש מעילו. כן, בדש מעילו. "היסטוריה", אני לוחש לחולות וליובש, "תרשמי, אני במרדף. רק אתפוס את העזתי העקשן הזה והניצחון יהיה מוחלט".

וואליד הוא לא צל. הוא אדם אמיתי, זריז וקופצני. עיניו הגדולות ממוקמות באופן מוזר על פָנַיו הצרות שכתם קטן שוכן בהן ליד השפה השמאלית. הוא נודד בקלות בין העברית לערבית כמי שנבחר לשמור על גשר בין העולמות. שרשרת פשוטה עם חרוז עץ שירש מאמו תלויה על צווארו. לפעמים הוא נוגע בה כשהוא שותק, מצחקק בקלות, ואז מישיר מבט קודר מטה, כאילו רואה משהו שלא יחזור. "אבא היה עומד שם, על הגבעה הגבוהה", סיפר, תוך שהוא מניח את ידו על מצחו כדי להצל את עיניו. "הוא היה צופה בנו, בבנים שלו, רצים במורד, שני כתמים קטנים מתגלגלים בָּחול, צוחקים, נעלמים בין הצללים של אחר הצהריים. אמא הייתה יושבת לא רחוק משם ולידה סל קטן שממנו שלפה וקילפה תפוז אחר תפוז, וכשתפוז היה עירום הייתה קוראת לאחד מאיתנו לבוא. בבוקרו של אותו היום היה אקסידנט. אחי הגדול הציל אותי מהים. היו גלים גבוהים. ככה גבוהים", אמר והרים את שתי ידיו מעלה. "היה ים קשה. ים אכזר. ילד רזה אבל חזק היה אחי, קפץ בלי לחשוב, תפס בשיער שלי ומשך אותי החוצה, משתעל, רועד, צוחק אבל גם בוכה יחד איתי".

"שכבנו על החול הרטוב בשתיקה ובלי כוחות. ואז אחי אומר לי, 'אל תספר לאבא'. והמשיך לשתוק. לא סיפרתי. אבל לא הפסקתי לחשוב למה אחי אמר ככה. אולי הוא לא רצה שאבא יידע שהוא לא שמר עליי טוב כמו שביקש. אמא ואבא כל הזמן דואגים. 'אל תלך לשם, אל תעשה ככה, אל תרוץ מהר שלא תיפול'. דואגים עלינו אבא ואמא, אבל מה רצו? ילדים אנחנו. נשב בבית שלא יהיה לנו פצע ברגל? כשאני שומע את הים, עולה בי פחד, יא מועלם. הראש חושב אני שוב שם, מתחת למים, ואור השמש מתנפץ מעליי כמו זכוכית. אבל מאז, המ… הלכו כבר כולם. פצצה גדולה נפלה על הבית. אני לא מת, הייתי בדיונות, כמו עכשיו, אבל אין יותר משפחה, אין יותר עזה. רק חולות".

"גם אני חושב על אחי הגדול", סיפרתי לוואליד, "נדמה לי שלכל אחד יש אח כזה, אמיץ, גיבור, שנעלם אי שם בין מלחמה לים, בין מדבר לשכחה. אהבתי אותו, ולפעמים אני עוד שומע אותו. לא בקולו, אלא במשהו שבין זיכרון לדמיון. ובדמיון אנחנו בין הדיונות, ממש כמו כאן, והשמש נשברת על קפלי החול ויורה בנו חיצי אש; ילדים יחפים, בלי פחד, בלי מדים, בלי היסטוריה. לפעמים היינו משחקים ליד הים, בבוקר מוקדם, לפני שהחום היה מתעורר. בונים מבצרים מחול, נלחמים זה בזה במקלות כאילו העולם כולו תלוי בקרב הזה. אחי היה המפקד. הוא היה תמיד זה שיודע הכל. אני הייתי מתגנב מאחור, זורק עליו חול, והוא היה רודף אחרי, מפיל אותי, נופל עליי, שנינו מתגלגלים וצוחקים, נושמים אבק עד שלא נשאר לי אוויר. פעם, כשהשמש כבר שקעה, הוא שכב על הגב ועיניו עצומות. שאלתי אותו אם יום אחד גם אני אהיה גיבור כמוהו, אמיץ, חזק. הוא לא ענה מיד. רק פתח עין אחת, חייך ואמר, 'אתה כבר כזה. אתה פשוט עוד לא יודע את זה'. אחר כך קם מבלי להסביר, ניער את החול מהגוף, ורץ לכיוון הים. רדפתי אחריו, אבל כמו תמיד לא הצלחתי לתפוס אותו. תמיד היה כמה צעדים לפניי".

וואליד מקשיב ממרחק בטוח כשאני מספר לו את זה. הוא לא שואל שאלות, רק מהנהן בראשו ואומר בשקט, "גם אני שיחקתי ככה עם אח שלי בדיונות של עזה. היינו קוברים אחד את השני בחול עד שראו רק עיניים. הוא תמיד היה אומר לי, 'אל תדאג, יא וואליד, אם תפסיק לנשום, אני מציל אותך מהחול'. מאז, אני שומע את הקול שלו אומר לי, 'אל תדאג, אני מציל אותך'. ואני שואל, איפה אללה הגדול? למה לא שמר עליו ועל משפחה שלי מֶהַפְּצָצות? תמיד כשאני עובר שם, החול זז, כאילו אח שלי יודע שאני למעלה. ועכשיו, נשארנו לבד יא מועלם. לי אין עזה, ולך אין מדינה. לאן נלך?".

שתיקה כבדה נוכחת בינינו, שתיקה חוצצת. ואז פתאום וואליד מסתובב, קופץ לאחור ולפנים ומצחקק. מסתכל עליי מובס על ידי החול ואומר, "יא מועלם, יאללה תפוס אותי. אבל לאט. חראם עליך. תיזהר, עוד תיפול. לא ילד קטן אתה". הוא אומר זאת בנימוס, כמעט בחיבה. צחוק בוקע מגרונו הצעיר, צחוק נעדר רוע, צחוק של ילד ששב מבית-הספר ומצא שהרחוב כולו שלו. אני קם שוב. גם הוא קם. "תמשיך", הוא אומר, "תרדוף. אני אתן לך להרגיש קרוב. תיגע שוב בדש מעילי אם אתה כל כך רוצה, אם זה עושה לך טוב יא מועלם".

מאיפה יש לו כוח לִחיות לשטן הזה, אני שואל את עצמי. העזתים האלו, כמה שלא תכה בהם, ירימו ראש. זה הקטן איבד את כל המשפחה, את כל עזה, ועכשיו מצחקק לו מדיונה לדיונה. מתאבדים כמו קפצונים אלה. רוצים להיות קדושים. והחיים? קליפת שום. אבל עכשיו אני רק צריך לתפוש אותו ולמחוץ את גרונו של הארור. להוציא את נשמתו. רק אז יהיה ניצחון מוחלט.

שוב הוא קופץ כמו יויו מדיונה לדיונה. זה מה שאני מצליח לראות מבעד לערפילי הדמעות והחול. עף לו בקלילות במעין ריקוד דיונות שנראה מוכר לו מאוד. אולי אני לא רואה טוב אבל אני שומע שהוא צועק אליי ממרומי הדיונה, "לא חראם ככה עשית להם לאנשים שלך, לא חרם יא מועלם? צריך לב", הוא אומר, "צריך לב אחד קטן, יא מועלם, איפה לב שלך?"

הוא מניח יד על החזה שלו, כאילו מציע לי לבדוק אם גם לי יש לב. מבלי משים גם אני מניח יד על ליבי, בודק אם הוא שם. הוא שולף מתיקו בקבוק מים וזורק אותו אליי. "קח", הוא אומר, "תשתה". הוא מחייך חיוך מרגיז, חיוך שקורא את חולשתי. מקשית אליי במסירה גם חצי סנדוויץ' עטוף בנייר עיתון ישן. "קח", הוא אומר, "אוכל זה לא רק כדי לחיות, זה גם כדי לזכור את הטעם".

"תן לי עוד פעם אחת", אני מבקש-מתחנן, "רק עוד פעם אחת, ואני עוזב אותך".

הוא קם. "בסדר. פעם אחרונה. תרוץ". גם אני קם. אנחנו משרטטים קו דמיוני בחול. הוא נותן לי יתרון קל, מרשה לי להאמין. אני מזנק לעברו אבל החול מחליק לאחור והגוף נבהל וצונח לקרקע. השמש מתכופפת טיפה. לא משהו דרמטי, רק שינוי טמפרטורה שהמידבר כבר מכיר.

"אני הולך", אומר וואליד, "אבל לא רחוק. אם תרצה לדבר, תקרא לי. אני אשמע". הוא נד קלות בראשו לעברי בסגנון קלינט איסטווד על סוסו במדבריות ניו מקסיקו. סידר את דש מעילו והמשיך, "אל תרוץ אחריי", צעק לעברי, והוסיף בסרקזם, "אין צורך, לא מצלמים היום".

אני יורה בו מבט זועם מהול בעלבון ובשיא חולשתי שואל, "לייש, למה אתה רץ מפה?", והממזר, בלי להסתובב, מרים יד קטנה ואומר, "רצית להיות ראשון. הנה נשארת אחרון". אני נשאר לשבת. הנעלים שוב מלאות בחול, ולרגע אני מאפשר לעצמי להיות מה שלא הייתי אף פעם. איש קטן בשדה גדול. לא פוסטר, לא סמל, לא דגל. רק אני.

הרוח משיבה את העניבה למקומה, כאילו להזכיר את הטקסים היפים שעשינו. אני מניח יד על הלב וקצת מופתע. יש לב. ואז עולה בי מחשבה. אולי ההיסטוריה שלא נכתבה, לעולם גם לא תיכתב. אולי היא פשוט תמות, תעלם מהזיכרון, תִּשקָע כאן בין הגרגרים ותהפוך לעפר רך שממנו יצמח עולם חדש שלא יידע מה היה פה לפני כן.

הברך רועדת אבל אני קם על רגליי. הרוח קרירה, ספוגה במלח. אולי יש ים? וואליד לפניי, לא ממהר, לא חושש מכלום. הוא מכיר את הדרך. אבל דרך לאן? לאיפה הוא מכוון? אני רוצה לצעוק אליו, לקרא לו שיעצור לרגע, אבל הקול נאלם. הוא מסתובב לעברי, שולח חיוך אחרון. לא של ניצחון ולא של רחמים, רק חיוך של פרידה. חיוך של מי שראה מספיק חולות כדי לדעת שהכול זמני, שזה הסוף. במדבר שום דבר לא נשאר כשהיה. הרוח נושפת בחולות, מלטפת ומוחקת, מציירת קווים חדשים על פני האדמה כמבקשת לתקן את המרחב של אתמול. אין דיונה ששורדת, ואין עקבות קבועים.

אני חושב לעצמי שככה גם האדם. מה שהיה ברור אתמול כבר התפזר לכל הרוחות, ומה שנדמה היה כוודאות נעלם כלא היה. כל מחשבה במדבר היא כמו פירור חול נודד, נשמט, מחפש נואשות אחר מקום יציב, אפילו לרגע. אני מתבונן בגבו המתרחק של וואליד. קווי המתאר שלו נמסים באור כמו צל שנלכד בלהבה. החום העז בולע את דמותו והופך אותה לרישום מטושטש של אש ורוח. הוא נעלם, התאייד.

שמעתי פעם שבמדבר המרחק שורף את האדם, הקווים סביבו נמסים והשמש מוחקת את גבולותיו בעדינות אכזרית. אני נושא את מבטי לשמים. אין שם דבר, רק בהירות ריקה, לבנה מדי. אני עומד על מקומי, לבד בעולם. לא רץ אחרי הנער. ההרים סביבי דוממים, האבן קרה מתחת לרגליי. האוויר ריק ונקי, טהור מדי. הזמן עומד מלכת, נושם לאיטו, ממתין בסבלנות שגם אני אעלם באופק.

קול יללה מֵפַלֶס דרכו מבטן האדמה הרועדת. לא קול של חיה, קולו של ילד, אולי תינוק. אני עומד במרכז האפלה. מרגיש כמו פסל העשוי מאבן מדבר רכה, עומד ליפול מול רוח שאין בפניה מחסום. העולם סביב ריק מאנשים. אין עוד אדם, אין עוד אדמה, רק רוח קרה של אחרית הימים. ואני צועד, שוב, לאט, אבל לא יודע אם אני מתקדם. מרים את ראשי ורואה שדִים שחורים חגים מעלי, עטלפים משקשקים בכנפיהם בעוצמה, שומע יללות לא מוכרות; מקשיב לכנף האחרונה חותכת את האוויר כמו חתימה בעת פרידה. הכול מתמזג לצליל נמוך ומתמשך המלווה את האור החיוור שצונח במעגלים מן השמים, באיטיות מפליאה, כמו נוצות מתעופפות ברוח.

מאחוריי צועדים צללים ארוכים, מתפתלים על הקרקע הדקה, רגליהם הדקות ארוכות וראשם השחור כפיח חלק, חסר פנים. אני שומע אותם שרים חרישית, קטן וגדול, אישה ואיש, קולותיהם נישאים באוויר בֵּרַכוּת, לוחשים שיר פרידה. העולם ריק וריקנותו מלאה בי. מבעד לערפילים אני מזהה מבנים חָרֵבִים, קירות בלי גג, גשרים שאינם מחוברים לשום מקום. אולי אלה שרידי עיר, סתם תחנות בדרכי, ואולי אני רק הוזה?

אני נוגע באבן כדי להרגיש את ידיי והיא מתפוררת. הדרך נעשית צרה, מתפתלת בין סדקים באדמה. מרחוק אני שומע קול מים, אולי ים, אולי רק זיכרון של ים. הרוח עומדת דומם והעולם מחכה למילה אחת אחרונה. אני עוצם עיניים ומרגיש את הלב. הלב הקטן שתמיד הוסתר על ידי מילים, הוסתר מהשמש, מהמדבר, מאנשים, מעצמי. צעד אחד נוסף, ועוד אחד. האדמה רכה, נפתחת תחתיי באיטיות, ואני הולך ונמוג, עד שנשארים ממני רחש, נימה. ואולי גם זה רק חלום? ובחלום מהדהד קולו של וואליד, "נִשאָרנו לבד יא מועלם. לי אין עזה, ולך אין ישראל. לאן נלך?".